פסחים יד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

דרחמנא אמר "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת". ומדכתיב ב"חלל חרב", הקיש הכתוב את טומאת החרב, והיינו, כל כלי מתכות, לטומאת החלל עצמו.

חרב [וכן כל כלי מתכת הנוגעים במת] - הרי הוא כחלל! שטומאתו שוה לטומאת הדבר המטמאו. שאם נגע החרב במת, נעשה אבי אבות הטומאה. ואם נגע בטמא מת [שהוא אב הטומאה], הויא ליה נמי אב הטומאה כמותו. ^[1]

[וגזירת הכתוב היא דוקא בטומאת מת, ולא בשאר טומאות].

נמצא, כי נר המתכת שנגע בטמא מת, הרי הוא אב הטומאה. והוא עושה במגעו את השמן לראשון לטומאה. בעוד שקודם לכן היה השמן שלישי לטומאה בלבד.

וקסבר רבי עקיבא, שלישי לטומאה מותר אף לעשותו ראשון! נמצא שהוא מוסיף על דברי רבי חנינא סגן הכהנים, שהוא לא אמר אלא ששלישי מותר לעשותו שני.

ותמהינן: ומאי דוחקיה [מה הכרחו] דרב יהודה לאוקמיה לרבי עקיבא בנר של מתכת?

נוקמיה בנר של חרס, שאינו אלא ראשון. והשמיענו שמותר לעשות את השמן השלישי לשני.

ודקשיא לך, מאי הוסיף רבי עקיבא יותר מרבי חנינא סגן הכהנים? - לא קשיא.

משום שיש שלש דרגות בטומאה.

א. בחולין, לא מצינו אלא שני לטומאה בלבד. אבל חולין הנוגע בשני לטומאה אינו נעשה שלישי לטומאה.

ב. בתרומה, השני לטומאה עושה שלישי. אבל השלישי לא פוסל את הרביעי.

ג. בקדשים, אף השלישי עושה רביעי, ופוסלו.

אם כן, שפיר הוסיף רבי עקיבא על דברי רבי חנינא סגן הכהנים.

דאילו התם, בקדשים, השלישי לטומאה שנוגע בבשר קדשים אחר, הרי הוא עושהו רביעי לטומאה ופוסלו. נמצא, שהבשר שנטמא בוולד וולד הטומאה ונעשה שלישי, לא זו בלבד שהוא פסול לאכילה, אלא הוא אף בגדר "טמא", לפסול בשר קודש אחר הנוגע בו.

ולכן, אף כשנעשה השלישי לשני, מחמת נגעתו בבשר שנטמא באב הטומאה, לא נוסף בו שום דין טומאה חדש. משום שגם מעיקרא, בעודו שלישי, היה טמא. ואף השתא טמא הוא. ומשום כן מותר לעשות את השלישי לשני.

ואילו הכא בתרומה, אין השלישי פוסל את התרומה הנוגעת בו. ואילו השני פוסל את התרומה הנוגעת בו, ועושה אותה שלישית לטומאה. נמצא, שהשמן השלישי שנפסל בטבול יום, לא היה עד עתה טמא לטמא אחרים, אלא פסול בלבד היה. ^[2]

והשתא, כשנעשה שני על ידי הנר, נוסף בו דין חדש, שמעתה אף טמא לטמא אחרים הוא נעשה.

והוה אמינא, שמשום כן נאסור לעשותו שני. והוסיף רבי עקיבא דלא חיישינן להכי.

אם כן קשיא, אמאי הוצרך רב יהודה לומר, שהוסיף רבי עקיבא, ששלישי מותר לעשותו ראשון?

אמר רבא: מתניתין קשיתיה לרב יהודה.

כי אם בנר של חרס עסקינן, שאינו נעשה אלא ראשון לטומאה, מאי איריא דתני "נר שנטמא בטמא מת"? ניתני "נר שנטמא", ותו לא. ויובן מאליו שנטמא על ידי אחד מאבות הטומאה, כגון בשרץ וכדומה. שהרי אין ולד הטומאה מטמא כלים. ומאי שנא נטמא בטמא מת או נטמא בשרץ?

אלא, שמע מינה, איזהו דבר שחלוקה טומאתו בין נטמא בטומאת טמא מת לבין נטמא בשרץ? - הוי אומר: זה כלי מתכת!

שאם נטמא בשרץ, הרי הוא ראשון. אבל אם נטמא בטמא מת, הרי הוא נעשה אב הטומאה, והשמן הנוגע בו נעשה ראשון.

אלמא, אתא רבי עקיבא להשמיענו, שהשלישי מותר אף לעשותו ראשון. ^[3]

אמר רבא: מדקתני "הוסיף רבי עקיבא", שמע מינה, קסבר רבי עקיבא: טומאת משקין לטמא דברים אחרים היא דאורייתא.

והוסיף שמותר לעשות את התרומה השלישית לראשון המטמא אחרים מן התורה.

[ופלוגתא היא לקמן אם משקין מטמאין אחרים מן התורה].

דאי סלקא דעתך שאין משקין מטמאין אחרים אלא מדרבנן. מכדי, האי נר מאי קא מהניא להאי שמן, איזה קלקול הוסיף בו? אי לאיפסולי לגופיה דשמן, הא הוא כבר פסול וקאי מחמת שנטמא בטבול יום, ולשריפה אזיל.

ואף על פי שקודם היה שלישי ועכשיו נעשה ראשון, לא נשתנה דינו בכלום.

אלא בהכרח, כי בכך שעושהו ראשון, נוסף בו דין טומאה לטמא אחרים.

אלמא, הרי הוא מטמא אחרים מן התורה.

ופרכינן: ממאי דמדאורייתא הוא? דלמא מוסיף בו קלקול, בכך שמטמאו אף לטמא אחרים מדרבנן! ^[4]

ומשנינן: אי יש כאן תוספת טומאה מדרבנן בלבד, מאי איריא "נר שנטמא בטמא מת", שהוא אב הטומאה?

הא אפילו כשמדליקים את השמן בדבר שאינו אלא ראשון או שני לטומאה, נמי השמן תחלה [ראשון לטומאה] הוי, ומטמא אחרים מדרבנן. שהרי גזרו חכמים על המשקין, שאפילו אם נגעו בשני לטומאה. הרי הם נעשים ראשון.

דתנן: גזרו חכמים על כמה דברים, ונתנו בהם תורת שניים לטומאה. והרי הם פוסלים את התרומה.

כל שני לטומאה, הפוסל את התרומה - מטמא את המשקין להיות תחלה, ולטמא אחרים! כיון שהמשקים עלולים בקל לבוא לידי טומאה, כי אינם צריכים "הכשר משקין" כאוכלין, גזרו עליהם חומר הרבה, כדי שיהיו הכהנים נזהרים עליהם לשומרן.

חוץ מטבול יום. שאף על פי שדינו כדין שני, והוא פוסל את התרומה, לא גזרו בו חכמים שיעשה את המשקין תחלה. משום שטומאתו היא מן התורה, ואין דברי תורה צריכים חיזוק. ^[5]

אלא, מדאיירי רבי עקיבא בנר שהוא אב הטומאה, בהכרח בא לחדש שמותר לטמא את השמן אף בטומאה שיש בה כדי לטמא אחרים מדאורייתא.

ושמע מינה, שטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא היא.

שנינו במשנה: אמר רבי מאיר: מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח.

והוינן בה: מדבריהם דמאן למדנו כן?

אילימא מדברי רבי חנינא סגן הכהנים, שאמר "לא נמנעו לשרוף את הבשר שנטמא באב הטומאה עם הבשר שנטמא בולד הטומאה" - הא אין ללמוד מזה לנידון דידן.

מי דמי?

והלא התם, הבשר שנטמא בולד, הרי הוא כבר טמא. וכשיגע בבשר שנטמא באב הרי הוא טמא כמות שהיה. ואף שקודם היה שלישי, ועתה הוא נעשה שני, לא נשתנה דינו בכלום.

אבל הכא, בחמץ של תרומה, קודם הוא היה טהור. ואם ישרף עם תרומה טמאה, הוא יהיה טמא! ^[6]

ואלא, מדברי רבי עקיבא למד רבי מאיר לחמץ.

שהרי התם, השמן שנפסל בטבול יום היה מעיקרא פסול בלבד. ולא היה טמא לטמא אחרים, שהרי שלישי הוא, ואין שלישי עושה רביעי בתרומה. ואילו עתה כשהוא ניתן בנר הטמא, הרי הוא נעשה ראשון, ונעשה טמא אף לטמא אחרים.

אלמא, כיון דלשריפה אזיל, מותר להוסיף בו דין טומאה שלא היה בו מקודם. והוא הדין לתרומת חמץ טהורה, שמותר לטמאותה [ואף בשעה ששית, שאין איסורה אלא מדרבנן].

ומכל מקום קשיא: מי דמי זה לזה? התם, השמן היה פסול מעיקרא, ולכך מותר לעשותו טמא.

אבל הכא בחמץ, מעיקרא היה חמץ התרומה טהור לגמרי. ודלמא אסור לעשותו טמא ^[7].

ומשנינן: נימא קסבר רבי מאיר, דמתניתין איירי בשריפת בשר שנטמא באב הטומאה דאורייתא, ^[8] עם בשר שנטמא בוולד הטומאה דרבנן [וכגון בכלי ^[9] שנטמא על ידי משקין טמאים ^[10]. שמן התורה אין הכלי נטמא על ידי משקין ראשונים לטומאה. ורבנן גזרו שיטמאו את הכלי, גזירה משום משקין דזב, שהם אב הטומאה]. דמדאורייתא הבשר טהור מעליא.

ואשמועינן רבי חנינא, שמותר אף לטמאותו על ידי ראשון דאורייתא. שהרי אף הטומאה שנטמא בה השתא, אינה אלא מדרבנן. לפי שמן התורה אין אוכל מטמא אוכל. ומדרבנן הרי הוא בין כך טמא. נמצא שלא נוסף בו שום דין טומאה מחודש ^[11].

הערות

^[1] ונחלקו הראשונים בדין זה. יש שכתבו דדוקא בכלי מתכות נתחדש דין זה, ולא בשאר כלי שטף. אבל דעת הרמב"ם, שכל כלי שטף הם כחלל. מלבד כלי חרס.

^[2] ואף על גב דשלישי של תרומה עושה רביעי בקודש, אבל הנפסל בטבול יום [שדינו כשלישי] אינו עושה רביעי אף בקודש. הלכך אין השמן טמא אלא פסול בלבד. מיהו קשיא, אמאי לא ילפינן בקל וחומר, שמגע טבול יום עושה רביעי בקודש. דמה מחוסר כפורים שמותר בתרומה, פוסל בקודש - מגע טבול יום שאסור בתרומה, אינו דין שיפסול בקודש?! ואי משום מה נתמעט מגע טבול יום מלפסול בקודש, ניפרוך מיניה את הקל וחומר דעבדינן לקמן לשלישי שעושה רביעי בקודש. תוספות בשם הירושלמי. ויעוין בפני יהושע שנתקשה, הלא בסוטה [כט א] פריך כן רבי יוחנן להדיא, ואיך נתעלמה סוגיה ערוכה מנגד עיניהם.

^[3] ואכתי מצינו לאוקמא בכלי חרס שנגע במת עצמו, שנעשה אב הטומאה. אלא אתא לאשמועינן אגב אורחא דין "חרב הרי הוא כחלל". מהר"ם חלאווה. ומיאן לתרץ על פי מה דקיימא לן, דאין כלי חרס נעשה אב הטומאה [משום דאין לו טהרה במקוה, כמבואר ברש"י עירובין קד ב, דמדסמיך קרא ד"והנפש הנוגעת תטמא" לקרא ד"וחטאו", דרשינן, דכל שאין לו טהרה במקוה, אינו נעשה אב הטומאה]. לפי שלא נאמר דין זה אלא לענין שאינו מטמא אדם וכלים. אבל חשיב אב לעשות אוכלין ומשקין ראשונים לטומאה. ויעוין בתוספות לקמן [יז א] שדנו בזה.

^[4] ולא קשיא אלא למאן דאמר "אין אוכל מטמא אוכל". אבל למאן דאמר דמטמא, לא קשה מידי. שהרי רבי חנינא סגן הכהנים קאמר דמותר לעשות את השלישי אף לשני דאורייתא. וזהו חידוש יותר גדול מדברי רבי עקיבא, דלא התיר אלא לעשותו ראשון מדרבנן. ומאי הוסיף רבי עקיבא בזה? ומכאן קושיה למאי דפירשו התוספות [יעוין בהערה 10 לדף יד א] דכל השקלא וטריא בדברי רבי עקיבא, אזלא כמאן דאמר "אוכל מטמא אוכל". פני יהושע.

^[5] ומדברי רש"י אלו משמע, דדוקא שני דרבנן מטמא את המשקין להיות תחלה, אבל לא שני דאורייתא. ומכמה מקומות מוכח לא כן. וכן מדברי רש"י עצמו לקמן טו ב. וגם סותר למה דכתב בתחלת דבריו, דדוקא טבול יום אין עושה את המשקין תחלה, משום דמיקליש טומאתו. רש"ש.

^[6] ולא פריך, אלא משום דאיירי בשעה שעדיין אין החמץ אסור בה מן התורה, אלא מדרבנן. אבל מתחלת שבע, לא קשיא מידי. דאף שהחמץ טהור, מותר לטמאותו. כיון שהוא אסור בהנאה מן התורה, ולשריפה אזיל. תוספות. ואם תאמר, ולוקמא בשעה שביעית, דאיסור החמץ בה הוא מן התורה. ופליגי רבי מאיר ורבי יוסי, אי יש לדמות איסור לטומאה או לא. ויש לומר, דמשמע דאיירי בשעה ששית, שאז הדרך לשרוף. תוספות. ויעוין במהרש"א שנתקשה בדבריהם, מאי הקשו דנימא דיליף רבי מאיר מדברי רבי חנינא, ומדמה איסור לטומאה? הא איסור אינו אלא כפסול [כדכתבו הם עצמם לקמן טו א]. ובסוגין מבואר דליכא למילף פסול מטומאה. ולא היה להם להקשות אלא דנימא דיליף רבי מאיר מדברי רבי עקיבא, דמיירי משמן פסול. ומדמה פסול לאיסור.

^[7] וקשה לר"י, הא למאן דאמר "אין אוכל מטמא אוכל", לא פריך מידי. דשפיר מדמינן הא דמותר לעשות מפסול דאורייתא ראשון דאוריתא, דכן מותר לטמא חמץ דאסור דרבנן [בשעה ששית] בטומאה דרבנן. שהרי אין התרומה הטמאה מטמאה את החמץ אלא מדרבנן. ויש לחלק בין קלקול דאורייתא שמותר להוסיף בו קלקול, לבין קלקול דרבנן דשמא אסור להוסיף בו קלקול מיהו, למסקנה שפיר מדמה תוספת קלקול על איסור דרבנן, לתוספת טומאת שני דרבנן על שלישי דרבנן. תוספות. והתוספות רי"ד לא הסכים לסברת התוספות. וכתב, דאין הכי נמי, דלא פריך אלא לאביי דסבר "אוכל מטמא אוכל" בקדשים.

^[8] ולאו דוקא הוא. דהא למאן דאמר "אין אוכל מטמא אוכל", הוה מצי לאוקמא אף באב הטומאה דרבנן [כגון בית הפרס וארץ העמים]. שהרי בין כך אינו מטמא את הבשר האחר מן התורה. ונקיט לה אגב ולד הטומאה דרבנן, דזה הוי בדוקא. תוספות.

^[9] רש"י. והקשו תוספות לפירושו, אם כן היכי יליף רבי מאיר חמץ מדברי רבי חנינא? הא בשר שנטמא בכלי שנטמא במשקין, אינו נשרף אלא בעיבור צורה, דהיינו לאחר שעברה עליו לינה. שהרי לכן לא תקנו בו "אם נטמא גבו נטמא תוכו", כבטומאה דאורייתא, כי היכי דלא נישרוף עליה תרומה וקדשים, כמבואר להלן. ואם נתעברה צורתו בלילה, בין כך מותר לשורפו עם הטמא, משום דהוה ליה נותר, כדאיתא לקמן. מיהו, אם חשיב עיבור צורה בלינה, אף קודם שנעשה נותר [כגון קדשים קלים שעדיין מותרים באכילה כל היום השני], אתי שפיר.

^[10] רש"י. ולדידיה, פליג רב יוסי וסבר, דאין לדמות כלל איסור לטומאה. ור"י מפרש דנטמא במשקין. ורבי מאיר לטעמיה, דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא. ורבי יוסי דאמר "אינה היא המדה", אזיל לטעמיה, דהיא דאורייתא. הלכך הוי ולד הטומאה דאורייתא. ואין ללמוד ממנו לחמץ בשעה ששית, דאין איסורו אלא מדרבנן. תוספות. ואף רש"י לא כתב כן, אלא לפום מאי דסלקא אדעתין השתא. אבל למסקנה [טו ב] מבואר להדיא כתוספות. מהרש"א.

^[11] ובירושלמי פריך, דלפי זה לא בא רבי עקיבא אלא לפחות. שהרי לא קאמר, אלא דפסול דאורייתא מותר לעשותו טמא דאורייתא. אבל רבי חנינא חידש טפי, דאף שלישי דרבנן מותר לעשות שני. ומשני, דאף רבי עקיבא איירי בשמן שנפסל בטבול יום שנטמא בבית הפרס. שאינו טמא אלא מדרבנן. תוספות. וצריך לומר דאיירי בטבול יום שנגע באדם שהלך בבית הפרס. אבל אם נטמא בעצמו מבית הפרס, בלאו הכי הוא טמא מן התורה. דהרי רבי עקיבא אית ליה, דמי שנפלה עליו הזאה, הרי הוא טמא מן התורה. וצריך טבילה והערב שמש. רש" ש. ויעוין עוד בפני יהושע, שהוכיח מדברי הירושלמי הנ"ל, דאף טומאה דרבנן צריכה הערב שמש. ובריש פרק "חומר בקודש" נסתפקו התוספות בדבר זה. ואפשר, דיש לחלק בין טומאת בית הפרס שהיא מכח טומאת מת דאורייתא, לבין שאר טומאות דרבנן. וכמו שכתב הר"ש בפרה פרק יא משנה ה, דאין כל הטומאות שוות בזה. שפת אמת.

"וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (במדבר יט. טז) ודרשו חכמים מן הבטוי חלל חרב כי חרב של מתכת הרי היא לענין דרגת הטומאה כחלל עצמו, וכן כל כלי מתכת הנוגעים בדבר שנטמא במת (אב הטומאה) נטמאים באותה דרגת טומאה של הדבר שבו נגעו. והויא ליה [הרי הוא נעשה] אותו נר מתכת אב הטומאה, ובכל זאת קסבר [סבר] ר' עקיבא שמן זה שהוא שלישי לטומאה מותר לעשותו אפילו ראשון על ידי מגעו בנר שהוא אב הטומאה.

ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של רב יהודה לאוקמיה [להעמיד, להסביר את המשנה דוקא] בנר של מתכת נוקמיה [נעמידנה, נסבירנה] בנר של חרס שהוא הנר הרגיל,

ומאי [ומה] חידוש הוסיף ר' עקיבא בדבריו — נפרש כך — דאילו התם [שם] בעדותו של ר' חנינא בבשר מדובר בטמא וטמא ששני מיני הבשר טמאים היו, ואילו הכא [כאן] בעדות ר' עקיבא בשמן יש כאן הבדל בין פסול וטמא. שאותו שמן, שהוא השלישי לטומאה בתרומה הוא פסול בלבד, כלומר אף שהוא עצמו נטמא אבל שוב אינו מטמא אחרים ונקרא רק בשם פסול, (מה שאין כן בבשר הקדשים ששלישי בקודש הרי הוא טמא, לאמור: מטמא אחרים). ואם כן חידש לנו ר' עקיבא שאף אין מקפידים כאשר כתוצאה ממגעו בראשון נעשה שני ומשתנה דינו מפסול לטמא שאף הוא עצמו מטמא.

אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתינו היתה קשה לו] לרב יהודה ומשום כך נדחק לפרשה דוקא בנר של מתכת, וזה טעמו: מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דוקא שנה] נר שנטמא בטמא מת? ניתני [שישנה] שנטמא בשרץ שהיא טומאה מצויה בהרבה, ואף היא אב הטומאה,

אלא: ודאי כוונה מיוחדת היתה לו בכך איזהו דבר שחלוקה דרגת טומאתו בין טומאת מת לשרץ — הוי אומר זה מתכת שמתכת שנגעה בשרץ נעשית ראשון לטומאה ואם נגעה בטמא מת נעשית אב הטומאה כטמא מת עצמו.

אמר רבא: שמע מינה [למד ממנה, ממשנתנו] כי קסבר ר' עקיבא: טומאת משקין לטמא אחרים — דאורייתא [מן התורה] היא ולא כדעת הסוברים שמשקין מטמאים דברים אחרים רק מדיני סופרים. דאי סלקא דעתך דרבנן [שאם יעלה על דעתך שטומאה זו אינה אלא מדברי סופרים] מכדי האי [הרי אותו] נר מאי קא מהניא [מה הוא מועיל מה גורם] לאותו שמן, אי לאיפסולי גופיה [אם תאמר שלפסול אותו עצמו] — הא פסיל וקאי [הרי הוא כבר פסול ועומד] אלא ודאי שמן זה נטמא ממש ואף מטמא אחרים מדברי תורה.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה דבר זה דילמא [שמא] דיו בחידוש זה שהשמן יכול לטמא אחרים ואף זה אינו אלא מדרבנן [מדברי סופרים] ודוחים: אי מדרבנן מאי איריא [אם תאמר שהוא מדברי חכמים מה שייך, מדוע דוקא] שנטמא באב הטומאה שאילו רצה ר' עקיבא להביא דוגמה לטומאה שמדברי חכמים הרי אפילו אם היה נוגע בראשון או שני לטומאה נמי [גם כן] תחלה הוי [היה נעשה] שוב ראשון לטומאה, ומטמא אחרים, משום גזירת חכמים מיוחדת בדבר זה,

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל דבר הפוסל את התרומה כלומר שהוא בדרגת שני לטומאה — מטמא משקין להיות תחלה שהמשקין שנגעו בו גזרו חכמים שייעשו ראשון לטומאה כלומר טמאים יותר מהדבר המטמא אותם עצמו, חוץ מטבול יום (מי שהיה טמא וטבל, ועדיין לא שקעה השמש, שיש בו עוד מקצת טומאה) שגם אם נגע במשקין לא טימא אותם ולא עשאם ראשון לטומאה אלא שלישי (פסולין)

אלא שמע מינה [למד מכאן] ממה שלא השתמש ר' עקיבא בדוגמה זו, כי טומאת המשקין לטמא אחרים לדעת ר' עקיבא דאורייתא [מן התורה] היא.

א במשנה שנינו: אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו שמותר לשרוף תרומה טהורה עם טמאה בערב הפסח. ושואלים: מדבריהם דמאן [של מי] למדנו דבר זה? אילימא [אם תאמר] מדברי ר' חנינא סגן הכהנים הרי אפשר להקשות: מי דמי [האם דומים] הדברים? התם [שם] אמר ר' חנינא ששורפים יחד כי מדובר בטמא וטמא, אבל הכא [כאן] בתרומה דנים על טהור וטמא!

ואלא תאמר ללמוד זאת מדברי ר' עקיבא, אף כאן מי דמי [האם דומה]? התם [שם] בדבריו מדובר בפסול וטמא שהם נשרפים יחד, אבל הכא [כאן] מדובר — בטהור וטמא!

ומציעים: נימא קסבר [נאמר שסבר] ר' מאיר כי מתניתין [משנתנו] מדברת בדבר שהוא אב הטומאה דאורייתא [מן התורה] וולד הטומאה לא מדברי התורה אלא דרבנן [מדברי סופרים] בלבד, ואם כן דמדאורייתא [שמדברי התורה] טהור מעליא [גמור] הוא. ולכן כיון שטהור גמור הוא נמצא חידושו בכך שבכל זאת סומכים אנו על גזירת חכמים שטמאוהו ושורפים אותם יחד כיון ששניהם טמאים, אף שהאחד טהור לגמרי (מן התורה) ואינו טמא אלא מדברי סופרים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And whoever touches one who is slain with a sword in the open field, or one who dies on his own, or a bone of a man, or a grave, shall be unclean seven days” (Numbers 19:16). The Sages derived from the phrase: One who is slain with a sword, that the legal status of a metal sword in terms of its degree of impurity is like that of one who is slain. Any metal vessel that becomes impure through contact with a corpse assumes the impurity status of a corpse, the ultimate primary source of ritual impurity. The same is true with regard to a metal vessel that came into contact with a person or vessel that became impure with impurity imparted by a corpse. In that case the metal vessel assumes the impurity status of that person or vessel, and therefore, this metal lamp is a primary source of impurity. And yet Rabbi Akiva maintains that it is permitted to render this oil, which is impure with third-degree impurity, impure with first-degree impurity through contact with the metal lamp.

The Gemara asks: And what impelled Rav Yehuda to establish the mishna as referring specifically to the case of a metal lamp? Let him establish it as referring specifically to the case of an earthenware lamp.

And if so, what does Rabbi Akiva’s statement add? The Gemara answers: Whereas there, in Rabbi Ḥanina’s testimony, he is referring to a case where one piece of ritually impure meat came into contact with another piece of impure meat, here, in Rabbi Akiva’s testimony, he is referring to a case where oil that is disqualified came into contact with a lamp with first-degree impurity status, rendering the oil impure. Oil with second-degree ritual impurity status disqualifies teruma, as teruma with third-degree ritual impurity status does not transmit ritual impurity to other teruma. In that case, the novelty in Rabbi Akiva’s statement is that a disqualified item is burned together with an impure item even though it is thereby rendered impure.

Rava said: The mishna was difficult for Rav Yehuda: Why did the tanna specifically teach the case of a lamp that became ritually impure with first-degree impurity through contact with one who became ritually impure with impurity imparted by a corpse? Let it teach that the lamp became impure by contact with a creeping animal, which is a much more common primary source of impurity.

Rather, what is the substance with regard to which there is a distinction between its impurity when exposed to impurity imparted by a corpse and its impurity when exposed to impurity imparted by a creeping animal? You must say that the substance is metal. A metal vessel that comes into contact with a creeping animal assumes first-degree ritual impurity status, whereas if it comes into contact with a person or a vessel that came into contact with a corpse, it becomes a primary source of impurity.

Rava said: Learn from this statement that Rabbi Akiva holds: The ritual impurity of liquids with regard to transmitting impurity to other objects is by Torah law, contrary to those tanna’im who hold that liquids transmit impurity only by rabbinic decree. As, if it enters your mind that this type of impurity is by rabbinic law, now, this lamp, what effect does this lamp have on that oil? If it is to disqualify the oil itself, it is already disqualified from the outset. Rather, Rabbi Akiva evidently maintains that through contact with the lamp this oil becomes impure and transmits impurity to food by Torah law.

The Gemara raises a difficulty: From where do you know that this is Rabbi Akiva’s opinion? Perhaps Rabbi Akiva holds that through contact with the lamp, the oil will be able to transmit ritual impurity to other objects by rabbinic law. The Gemara rejects this suggestion: If the oil confers impurity by rabbinic law, why does Rabbi Akiva refer particularly to a case where the oil became impure by contact with a primary source of impurity? If Rabbi Akiva sought to cite an example of rabbinic impurity, he could have cited even a case where the oil came into contact with an object with first-degree impurity status, or an item with second-degree impurity status. By rabbinic law, in those cases too, the oil is impure with first-degree ritual impurity and transmits impurity to food.

The Gemara cites the source for that halakha. As we learned in a mishna: Any item that disqualifies teruma, e.g., anything with second-degree ritual impurity status, transmits impurity to liquids, conferring upon them first-degree ritual impurity status. These liquids assume a higher degree of impurity than the item that rendered them impure. This rabbinic decree applies to anything with second-degree ritual impurity status except for one who was impure and immersed himself during that day and the sun has not yet set. If such a person touches liquids, he does not confer upon them first-degree impurity status. Instead, that case conforms to the standard process of transmission of ritual impurity, and he confers upon them third-degree ritual impurity status and invalidates them.

The Gemara concludes: Rather, learn from the fact that Rabbi Akiva did not cite the example of oil that became impure through contact with an item with first or second-degree ritual impurity that Rabbi Akiva holds that the halakha that liquids transmit impurity to other items is by Torah law.

It was taught in the mishna that Rabbi Meir said: From their statements we learned that one may burn ritually pure teruma with impure teruma when removing leaven on Passover eve. The Gemara asks: From whose statements was this conclusion inferred? If you say that this conclusion is inferred from the statement of Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, is Rabbi Meir’s statement comparable to that case? There, Rabbi Ḥanina said that one may burn one ritually impure item and another ritually impure item together, whereas here, Rabbi Meir is referring to burning pure and impure teruma together.

But rather, Rabbi Meir’s conclusion is inferred from the statement of Rabbi Akiva. Is it comparable to that case? There, Rabbi Akiva said that a disqualified item and an impure item may be burned together, whereas here, Rabbi Meir is referring to burning a pure item and an impure item together.

The Gemara suggests: Let us say that Rabbi Meir maintains that the mishna is referring to an object that is a primary source of impurity by Torah law and an object that is a secondary source of impurity by rabbinic law, which by Torah law is entirely pure. Since the teruma is pure by Torah law, the novelty of Rabbi Meir’s statement is that although by Torah law one of the foods is pure and the other is impure, due to the rabbinic decree of impurity, one may burn the two items together.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אקשי' מכדי שמן שנפסל בטבול יום מאי הוא שלישי כי הטבול יום פוסל ואינו מטמא והשלישי פוסל ואינו מטמא דתנן בתרומות פ"ב הראשון והשני שבתרומה טמא ומטמא והשלישי פסול ולא מטמא דתנן בטבול יום פ"ב המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כלן נמצא זה השמן פסול והוא כמו שלישי כדנגע ביה בזה השמן הנר שנטמא מת שני הוא כי הנר הוא ולד ראשון והשמן שנגע בנר נעשה ולד שני מאי קמ"ל ר' עקיבא שלישי מותר לעשותו שני היינו דר' חנניה סגן הכהנים ומוקים רב יהודה למתני' בנר של מתכת דרחמנא אמר בחלל חרב ודייקי' מדהו' ליה למכתב בחלל כדכתי' [במדבר יט יח] ועל הנוגע בעצם או בחלל וכתי' וכל אשר יגע על פני השד' בחלל חרב או במת שמעי' מינ' דלא כתבו אלא ללמד כי החרב הרי הוא כחלל ותניא בספרי דבי רב בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שמטמא טומאת שבעה והנוגע בו טמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ולאדם וגו' וגרסי' בתחלת שחיטת חולין בענין טמא השוחט בקדשים האי טמא דאיטמי במאי אי נימא דאיטמי במת בחלל חרב כתיב וילפינן חרב הרי הוא כחלל אב הטומאה [הוא] טמייה לסכין תיזל סכין תטמיה לבשר נתברר כי כל כלי מתכת הנוגעים בטמא מת הן אב והשמן שהיה שלישי עכשיו בנגיעתו בנר שנטמא בטמא מת נעשה ולד ראשון וקאמ' לן ר' עקיב' שלישי מותר לעשותו ראשון וכבר פרשנוהו בתחלת שחיט' חולין. וראינו לרבותינו הגאונים שהעמידו זה הנר שנהרג בו אדם הוא מכלל שאם לא נהרג בו אין זה הדין עליו ונתקש' לנו שיש שמועות מוכיחות כאשר פירשנו ונדחק רב יהוד' ואמר נר של מתכת ולא אמר נר של חרש שאע"פ שהנר של חרש הנוגע בטמא מת טמא הוא והרי הוסיף ר"ע על ר' חנניה סגן הכהנים דר' חנניה לא אמר אלא טמא שלישי מותר לעשותו שני אבל טמא ופסול לא אמר ואלו ר' עקיבא הוסיף אפי' פסול [מותר] לעשותו טמא.

מתני' קשיתי' מאי איריא מתני' נר שנטמא בטמא מת:

אמר רבא ש"מ מדר' עקיבא דקתני הוסיף דטומאת משקין כגון השמן וכיוצא בו לטמא אחר דאורייתא היא דאי ס"ד מדרבנן הוא אבל מדאורייתא טמא הוא אותו המשקה ואינו מטמא אחרים כל שאינו מטמא פסול הוא הנה הטומאה השניה לא הוסיפה לו ולשמן כלום פסול היה מקודם ועכשיו פסול הוא ואלא מאי לטמא אחרים מדאוריי' הוא מכדי משקה לא שנא כי נגעו באב הטומאה ולא שנא כי נגעו בראשון ובשני אינהו שני עבדי דתנן בפ"ח [דפרה] כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום למה לי למתני בנר שנטמא בטמא מת ולאוקמא בנר של מתכת ליתני בנר ואפי' בנר של חרש שמעינן מינה שלישי מותר לעשותו שני ראשון וטמא משקים לטמא אחרים דאורייתא:

כבר ביארנו שלא אמרו חרב הרי הוא כחלל לענין חרב לבד אלא אף בכל כלי מתכות הא בשאר כלים מיהא לא מעתה נר של חרס שנטמא בטמא מת הרי הוא ראשון ושמן שלישי מותר להדליקו בו שהרי רשות בידינו שנהא מוסיפין טומאה כמו שביארנו ואע"פ ששמן שלישי של תרומה הוא כמו שביארנו במשנה ולא היה מטמא שאין שלישי עושה רביעי בתרומה מותר לעשותו שני אע"פ שעכשיו נעשה סיבה לעשות שלישי ולענין חרב כחלל מיהא שביארנו שלא נאמרה אלא בכלי מתכות הא שאר כלים לא תדע שגדולי המחברים כתבוה אף בכלי שטף ובכל הכלים חוץ מכלי חרס שאין נעשין אב הטומאה לעולם וזה שאמרו כאן בנר של מתכת לא נאמרה אלא למעט של חרס ואף בספרי שנאוה כן:

מי דמי התם טמא וטמא הכא טהור וטהור פי' והניחא לרבינ אמשמע דרבא דחמר מקרא מלא דבר הכתוב ל"ש חולין ול"ש תרומה וקדשים אין טומאה עושה כיוצא בה שפיר מצי למילף מדברי ר' חננאי דמטומאה דרבנן מסקינן לטומאה דרבנן ועבינן משלישי שני והה"נ בתרומה מסקינן מאיסור דרבנן לטומאה דרבנן א"נ לרב אדא משמי' דרבא דאמר ל"ש אלא חולין ותרומה אבל קדשים עושה כיוצא בהן שפיר מצי למילף מר' חנניא דמסקי' מטומאה קלה דאוריית' לטומאה חמורה דאוריית' עבדי' משלישי שני והה"נ מסקי בתרומה איסור' דרבנן לטומאה דרבנן דהא אין אוכל מטמא אוכל בתרומה אלא לאביי דאמר ל"ש אלא חולין אבל תרומה וקדשים אוכל מטמא אוכל איכא לאקשוי מי דמי התם טמא וטמא אבל תרומה טהור וטמא דמדאורייתא שריא ומטמאין בטומאה דאורייתא וקשיא מתני' לאביי:

בפירש"י בד"ה מתני' קשיתי' כו' ליתני שנטמא סתם ואנן קי"ל דאין כלי כו' עכ"ל פירושו מגומגם לי דהא לא ה"מ למתני שנטמא סתם דמצינו כלי שנטמא במשקין דהוה טמא מדרבנן כפירש"י לקמן אלא דהכי הל"ל דה"מ למתני שנטמא באב הטומאה ול"ל למתני טמא מת אי לאו דאיירי בנר של מתכת וק"ל:

תוס' בד"ה הכא טהור כו' כי היכי דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני ה"נ איסור כו' עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' לקמן דאיסור הוה כמו פסול א"כ קשה דליכא למילף איסור דאורייתא משלישי דאוריי' דכמו דטמא ופסול אינן שוין דחשיב ליה מוסיף ה"נ טמא ואיסור אינן שוין ומיהו מדר"ע ודאי איכא למילף שפיר איסור דאוריי' מפסול דאוריי' ומ"ש דל"ל למילף איסור מטומאה כמו שאפרש לקמן לר"ל כו' היינו מ"ש לקמן בד"ה נימא קסבר כו' וי"ל כיון דמדר' יהושע יליף ולא מצינו דר"מ יליף איסור מטומאה מסברא כו' ע"ש ור"ל הכא כמו דפליגי בר קפרא ור' יוחנן לקמן איכא למימר דפליגי ביה הכא ר"מ ור' יוסי ודו"ק:

בד"ה התם פסיל כו' תדע דהא ר"י דס"ל לקמן טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא כו' לא יליף מינה איסורא דרבנן כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דלא יליף מיניה היינו מהא דר' חנינא אבל קשה דמאי תדע היא זו דהא ודאי ליכא למילף מידי מדר"ח דאימא שלישי דאורייתא יכול לעשותו שני דרבנן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אבל איסור דרבנן אסור לעשותו שני דרבנן דמה"ט לא קשה ליה לר"י מעיקרא אלא לר' עקיבא דמיירי בפסול דאורייתא דיכול לעשותו ראשון דאורייתא דה"נ מותר לעשות מאיסור דרבנן שני דרבנן אבל לר"ח אי איירי בולד דאורייתא ל"ק ליה לר"י מידי משום דאימא שלישי דאורייתא יכול לעשות שני דרבנן אבל איסור דרבנן אינו רשאי לעשות שני דרבנן ונראה דהא שכתבו התוס' תדע כו' לא יליף מינה איסור דרבנן כו' היינו נמי מהא דר"ע וכקושיית ר"י מעיקרא אלא דקא אמרי תדע מדר' יוסי גם לפי האמת ודו"ק:

בא"ד ר"ח נמי מוסיף אדר"ע כו' לא שמעינן שיהא שלישי דרבנן מותר לעשות שני כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם אמאי לא תקשי להו בפשיטות טפי למאי דמוקי לה בולד טומאה דרבנן למ"ד דאוכל מטמא אוכל הא ר"ח נמי מוסיף הוא דלדידיה אפי' טומאה דרבנן דטהור מעליא הוא יכול לעשותו שני דאורייתא ור"ע לא קאמר אלא דפסול דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא והיא בעצמה פירכת ירושלמי לא בא ר"ע אלא לפחות דהיינו לר"ח אפי' טהור מעליא מדאוריי' יכול לעשותו שני דאורייתא ור' עקיבא לא קאמר אלא פסול דאורייתא דיכול לעשותו שני דאורייתא ויש ליישב דבריהם דודאי למ"ד אוכל מטמא אוכל יש להקשות כן בפשיטות וכדפרי' בירושלמי אלא שהוסיפו התוס' לומר דלמ"ד נמי אין אוכל מטמא אוכל יש להקשות דר"ח מוסיף הוא דהא דמותר לאיסור [שלישי] דרבנן לעשותו שני דרבנן ליכא למילף להיתרא מהא דר"ע ומהא דר"ח איכא למילף כמ"ש התוס' לעיל מיניה ודו"ק:

בא"ד תפתר בטבול יוס דבית הפרסה שהוא מדבריהם כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז דאימא דר"ח בוולד טומאה דאוריי' איירי ומדבריהם דקאמר ר"מ אדר"ע קאי דאיירי בטבול יום דרבנן דיכול לעשות דאוריית' ובהא גופיה נמי איכא למימר מוסיף אדר"ח ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' לאיפסולי הוא גופיה הא פסול וקאי וכו' כצ"ל:

ברש"י ר"ה אי תוס' דרבנן וכו' שאפילו נגעו משקין בשני וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה התם פסול וטמא וכו' תדע דהא רבי יוסי וכו' נראה דרצה להוכיח דגמ' לא מדמה שלישי דרבנן לאיסור דרבנן ולכך יהא מותר לעשות מאיסור דרבנן שלישי דרבנן דהא לא מוסיף מידי דא"כ אמאי לא יליף רבי יוסי מדברי רבי חנינא כן רק שגמ' מביא בסמוך ראיה דמקלקלין בדרבנן כמו בדאורייתא דאל"כ מה יש להוכיח מרבי חנינא לר' יוסי הא לדבריו היה מתחלה שלישי דאורייתא ולבסוף נעשה שני דרבנן למ"ד אין אוכל וכו' ר"ל נמי דרצה לומר אמאי לא יליף מיניה פי' מרבי עקיבא כדהוה קושית התוס' אבל נראה דוחק דאם כן הוי כמו תדע מן הקושיא:

תוס' בד"ה התם פסול כו' לא יליף מיניה איסורא דרבנן כו'. נ"ב ואין לומר דטעמא משום דאיסורא מטומאה לא יליף דהא האי סוגיא קאי לקמן ושם קאמר דמודה רבי יוסי בשעה שביעית דאסור מדאורייתא דשורפין עם הטמאה דשם איסור ושם טומאה שוין לענין דאורייתא וה"ה לענין דרבנן אם לא שהטעם שאין לקלקל קלקול דרבנן ביותר מאחר שמדאורייתא אין מקולקל כלל וק"ל:

בא"ד אך שמחליף דברי רבי יוחנן לבר קפרא. נ"ב פירוש צ"ל דסוגיא שלנו תופשת סוגיית ירושלמי ואין חילוק ביניהן אלא שמחליף הירושלמי דברי ר"י לבר קפרא מסוגיא שלנו דאיתא בשם ר"י דמתני' איירי בולד טומאה דרבנן ולבר קפרא איירי בדאורייתא ושם איפכא דבר קפרא אומר תפתר בטבול יום כו'. ור"י אמר דמתני' איירי בולד טומאה דאורייתא ואין נפקותא בזה ודו"ק:

גמרא בחלל חרב חרב ה"ה כחלל. כצ"ל. ובהגהת הגרי"פ בשם הערוך דה"ל לכתוב בחלל כמו למעלה הנוגע בעצם או בחלל כו' הן מש"כ למעלה ע"כ ט"ס וצ"ל למטה כמו שהוא בפרשה. אך לפ"ז אין ראיה משם דכיון דכתיב בחלל המכוון הידוע הנזכר למעלה. אבל עיינתי בערוך עצמו וכתוב שם כדכתיב וכל הנוגע כו' וע"כ גם שם ט"ס כי לא כתיב וכל אלא ועל ואומר אני שיותר טוב להגיה כדכתיב וכל נוגע בחלל ויכוון על הכתוב בפ' מדין בס' מטות ומשם הראי' נכונה:

ונל"פ לפי הדרשה דבחלל חרב פי' בחרב חלל. וכן פירשתי בשר ערלתכם דהוה כמו ערלת בשרכם וכדכתיב ותכרות את ערלת בנה ומלתם את ערלת לבבכם ובשר הוא כנוי לאבר כדפירש"י (בנדה מג) על ומצא בשרו חם ובמקרא גדלי בשר (יחזקאל טז) ע"ש ברד"ק. וכן כי יהיה זב מבשרו רר בשרו החתים בשרו. ועמ"ש (בבכורות מג ב). [וכה"ג כתב הראב"ע בפרשת ויקהל לה ה] :

רש"י ד"ה דתנן כה"פ אה"ת. כל הני כו' שגזרו כו' דאין ד"ת צריכין חזוק משמע דכל שני דאורייתא א"מ אה"מ להיות תחלה. וצ"ע דמוכח בכ"ד דאין חילוק וגם שני דאורייתא מטמא אה"מ לה"ת ומהן בספ"ק דטהרות אם יש ביניהן משקה טופח אף בתרומה הכל טמא ולאביי דבתרומה עושה כיוצא בו ה"ל שני דאורייתא. וכ"נ להדיא מד"ע לקמן (טו ב) בסופו במש"כ ואכתי כו' דאילו משקין שנגע בהן תחלה הי' מדרבנן. וגם לכאורה סותר א"ע תכ"ד שמתחלה פי' מטעם דאיקלישא טומאתו וכ"פ (בחולין לד):

רש"י ד"ה נימא. דכל אה"ט דאורייתא הוא והתוס' מצאו אה"ט דרבנן. ולי משנה מפורשת בפ"ד דטהרות מי"א אבל דבר שהוא אה"ט והוא מד"ס כו' וע"ע מש"כ (בעירובין לה ב) בפירש"י:

תוס' ד"ה אפילו. קרשו ואח"כ נימוחו ה"ה שניים. ע"ש בר"ש במ"א ובמ"ב:

בא"ד והיינו לעולם אפי' קרשו. ר"ל ואח"כ נימוחו ע"ש בר"ש:

תוס' ד"ה התם. ובירושלמי כו' בטבו"י דבה"פ שהוא מדבריהם. שמעתי מקשים דהא ר"ע אית לי' (ביומא יד) דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו וצריך טבילה והע"ש מדאורייתא וטומאת בה"פ צריך הזאה ג' וז' כדמשמע (בנזיר נד) ע"ש. ואח"כ חזר להיות טבו"י דאורייתא מפני ההזאה. ול"נ דכוונת הירושלמי על האדם שנגע במי שנטמא בבה"פ דא"ט אלא טומאת ערב: ועי' מהרש"א שהקשה דלפ"ז אימא דר"ח בול"ט דאורייתא כו' ע"ש. ול"נ דל"ק דא"כ מנ"ל לר"מ דר"ע איירי בטבו"י דרבנן דבשלמא ול"ט מצינו דקרי לטומאה דרבנן במ"ט פ"ג דמע"ש ובמ"ז פ"ח דשקלים ועמש"כ שו"ש. אבל הא קשיא מאי דקאמר הש"ס ומאי מדבריהם מדר"ח הלא לפ"ז גם מדר"ע יוכל ללמוד:

תוס' ד"ה ואילו הכא וכו' אע"ג דשלישי. עיין חולין פז ע"ב תוד"ה משקה טבול יום:

בא"ד מ"מ אור"י דמגע טב"י. עי' חגיגה כ ע"א תוד"ה ראב"צ:

גמ' אמר רבא ש"מ קסבר ר"ע. עי' טורי אבן מגילה דף יט ע"ב ד"ה ר"י מתיר:

תוס' ד"ה התם פסול וכו' ר"ח נמי מוסיף. עיין זבחים ג ע"א תוד"ה הכותב:

בתוספות בד"ה ואילו הכא פסול וטמא אע"ג דשלישי של תרומה מטמא הקדש כמו שלישי דקדש וכו' ולכאורה יש לדקדק דמאי קשיא להו שהרי רש"י כבר נזהר מזה בפ' חומר בקדש דף כ"ד ומפרש דרביעי בקדש מדרבנן הוא למאי דקיי"ל דאמרינן דיו אף ע"ג דמיפרך ק"ו ע"ש א"כ לפ"ז הוי מקשי הש"ס הכא שפיר דהא הכא בעדותו של ר"ע לענין טומאה דאורייתא איירי ואם כן שפיר קאמר ואילו הכא פסול וטמא מכ"ש למאי דפרישית בסמוך דכל השקלא וטריא דהכא היינו אפילו למאי דקיי"ל אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא ואפ"ה כולה מתניתין דר"ח ודר"ע מדאורייתא איירי מ"מ יש ליישב דהתוס' מקשו שפיר כיון דהכא אליבא דר"ע קיימינן ולדידיה ודאי רביעי בקדש דאורייתא דכיון דס"ל לר"ע דשני עושה שלישי בחולין אם כן קרינן ביה ברביעי בקדש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשלישי וכמ"ש התוס' להדיא שם בחגיגה ולפ"ז ממילא משמע להו דהא דתנן נמי במס' טהרות שלישי שבכולן וכו' ופוסל אוכלי קדש אע"ג דאיכא למימר דהך מילתא מעלה דרבנן בעלמא מ"מ אליבא דר"ע ודאי הוי מדאורייתא דהא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא משמע דלא שנא נוגע בחולין או בתרומה או בקדש כנ"ל. אלא שאם לזה נתכוונו התוספות לא היו צריכין לאתויי ממתניתין דמס' טהרות אלא מדר"ע גופא הוי מצי לאקשויי בפשיטות ויש ליישב וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בא"ד מ"מ אומר ר"י דמגע טבול יום לא חשיב שלישי וכו' דבמעילה פ' חטאת העוף וכו' ודייק מינה לפסולי אין לטמויי לא וכו'. אף ע"ג דהתם דייקינן עלה דפלוגתא דאבא שאול ורבנן היא מ"מ לאבא שאול גופא נמי מסיק רבא התם דאינו אלא מעלה מדרבנן בעלמא בטבול יום אלא שאכתי יש לדקדק דמאי אלימי להו להתוס' הך סתמא דמתניתין דמעילה דמגע טבול יום לא חשיב כשלישי מהך סתמא דמתניתין דשילהי נדה דאמרו ב"ה התם דחזרו לומר דטבול יום הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים משמע דהיינו כאבא שאול אלא דלענ"ד יש לחלק דבנדה גופא לא איירי אלא בטבולת יום ארוך דהחמירו בה רבנן לעשותה כטמא מת דהיינו ביושבת על דם טוהר ומשו"ה החמירו בה אבל בשאר טבול יום תליא בפלוגתא דאבא שאול ורבנן כנ"ל ברור וכן נראה להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות משכב ומושב ע"ש עד שאני תמה מאד על בעל התי"ט שם שילהי נדה שהקשה דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי וכמדומה אני ששכח דברי עצמו במ"ש שם באותה המשנה גופא שנראה מדבריו להדיא שיש לחלק כמו שכתבתי פה ברור בלי שום גמגום ודוק היטב:

בא"ד מיהו תימא דשלישי דטבול יום יעשה רביעי מק"ו וכו' א"כ כי עביד לקמן ק"ו נימא שלישי דטבול יום יוכיח ובירושלמי במס' חגיגה פריך לה עכ"ל. ואני עומד ומשתומם על דברי התוס' בזה שהקשו קושיית הגמ' בעצמה ובסוטה פ' כשם אמר רבי יוחנן אמילתא דרבי יוסי טעם בריבי איני יודע מה הוא שהרי תשובתו בצדו אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח ושקיל וטרי בהך מילתא טובא ע"ש ותמצא שהתוס' כאן הקשה מה שהביא רבי יוחנן בעצמו ובאמת לפי שיטת רש"י בחגיגה דף כ"ד שהבאתי לעיל בסמוך יש לחלק בין סוגיא דסוטה לסוגיא דהכא וכדמשמע נמי מלשון התוס' במעילה דף ט' מ"מ עיקר התמיה במקומה במה שכתבו התוס' כאן ובירושלמי במס' חגיגה פריך לה ואחר העיון בירושלמי ראיתי דר"י גופא הוא דפריך לה אם כן למה שבקו התוס' לסוגיא ערוכה וארוכה כמות שהיא בתלמודא דידן בסוטה פ' כשם ומייתי לישנא דר"י גופא דנקיט לה בירושלמי בלישנא קצרה ואי איתא דמתוך הסוגיא דסוטה אתי להו שפיר אם כן בירושלמי גופא נמי לא הוי פריך מידי וצריך עיון גדול ליישב ודוק היטיב:

בגמרא אמר רבא ש"מ וכו' ממאי דילמא לטמא אחרים מדרבנן. נראה דהך קושיא לא שייכא אלא אליבא דרבינא משמיה דרבא דאמר אפילו בקדשים אין עושה כיוצא בו ואם כן הוי עדותו של ר"ח סגה"כ נמי מדרבנן ואם כן מקשה שפיר דאפילו אי סבר ר"ע טומאת משקים לטמא אחרים מדרבנן אפ"ה הוי הוספה לגבי ר"ח דמדר"ח לא שמעינן אלא שלישי דאורייתא מותר לעשות שני דרבנן והוסיף ר"ע דשלישי דאורייתא מותר לעשות אפילו ראשון דרבנן משא"כ לרב אדא בר אהבה משמיה דרבא דאמר לעיל דבקדשים עושה כיוצא בו לפ"ז הוי עדותו של ר"ח בהוספת טומאה מדאורייתא ואם כן לא הוי מקשי הכא מידי דודאי אי הוי סבר ר"ע דטומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן אם כן לא הוי הוספה לגבי דר"ח דאדרבה לא בא ר"ע אלא לפחות כמו שהקשו התוס' בשם הירושלמי והכא לא שייך תירוצו של הירושלמי וא"כ לשיטת התוספו' קשה טובא דלפמ"ש לעיל בד"ה מאי קמ"ל דכל השקלא וטריא בהוספה דר"ע היינו למ"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא בקדשים אם כן משמע דסתמא דתלמודא סובר הכי ואם כן לא הוי מקשה הכא סתמא דתלמודא מידי דנראה דוחק לפ' דשקלא וטריא דלעיל איירי אליבא דר"א בר אהבה והכא אליבא דרבינא מיהו לפמ"ש לעיל דשקלא וטריא דלעיל היינו אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל והיינו משום דאפ"ה שמעינן מדר"ח אפילו לענין טומאה דאורייתא כיון דמסתמא משקין בהדי בשר כדפרישית א"כ מקשה הכא שפיר דילמא קסבר ר"ע טומאת משקים לטמא אחרים מדרבנן ואם כן לפ"ז לר"ע לא הוי עדותו של ר"ח אלא לענין הוספת טומאה מדרבנן דהא אפילו בדאיכא משקין בהדי בשר נמי לא הוי אלא הוספת טומאה מדרבנן במה שנטמא הבשר שני מחמת הבשר ראשון וא"כ שפיר הוסיף ר"ע אדר"ח לענין שלישי דאורייתא דמותר לעשותו אפילו ראשון דרבנן כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה והתם פסול וטמא וכו' וקשה לר"י בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל א"ש אבל למ"ד וכו'. עכ"ל ולכאורה גברא רבה קא חזינא ותיובת' לא קא חזינא דהא התוס' כתבו לעיל בד"ה מאי קמ"ל דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו למ"ד אוכל מטמא אוכל וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר אהאי מ"ד גופא האיך מפרש למתניתין אליבא דר"מ ויש ליישב דמשום הך קושיא דמי מפ' ר"ל משום בר קפרא בסמוך דמדבריהם דר"מ היינו מדברי ר"א ור"י ומש"ה לא ניחא להו להתוס' לומר דרבינא משמיה דרבא דאמר דבקדשים עושה כיוצא בו פליג אדבר קפרא וב"ק תנא הוא. ועוד דהא קושיית ר"י דהכא הן הן ממש דברי רבי יוסי דברייתא בסמוך דאמר אין הנדון דומה לראיה וכו' אם על השמן שנפסל בטבול יום זה פסול וזה טמא ואם כן לפ"ז פשיטא דלא שייך לומר דרבינא משמיה דרבא פליג אדר"י דס"ל אוכל מטמא אוכל בקדשים כנ"ל בכוונת קושיית התוס'. מיהו לשיטת רש"י לקמן דף י"ט דבלא"ה ע"כ סובר ר"י דאוכל מטמא אוכל ואם כן אין מקום לקושיית ר"י כלל. ובר מן דין בעיקר קושייתו של ר"י לא ידענא מאי קשיא ליה דהא משמע בפשיטות דעיקר עדותן של ר"ח ור"ע אי מותר להוסיף טומאה על טומאתו או לא וכן פלוגתא דר"מ ור"י ע"כ היינו משום דרשא דמשמרת תרומותי אי שייך בתרומה טמאה או לא וקדשים אתיא בק"ו מתרומה כמו שפירש"י לעיל במשנה ובאמת דהך מילתא איתא בבכורות פ' עד כמה דף ל"ג דמעיקרא הוי בעי למימר דהך פלוגתא דר"א ור"י תליא בפלוגתא אי יש אם למקרא או יש אם למסורת אי איירי בתרומה טהורה לחוד או בשתי תרומות ובתר הכי מסיק הש"ס דפליגי בדרשא דלך דר"י סובר הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך א"צ שימור. נמצא דלפ"ז בהך מילתא גופא הוצרכנו לעדותן של ר"ח ור"ע דמותר להוסיף טומאה בדבר שהולך לאיבוד דלא קרינן ביה לך ובלאו עדותן הוי משמע דאסור להוסיף טומאה משום דרשא דתרומותי דמשמע בשתי תרומות אפי' טמאה דאע"ג דהולך לאיבוד אפ"ה בעי שימור ואם כן לפ"ז ודאי הש"ס מקשה שפיר הא דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו דפשיטא מדר"ח לא למדנו כלום דנהי דאמר ר"ח דמותר להוסיף טומאה היינו משום דס"ל דתרומותי חדא משמע והיינו תרומה טהורה אבל טמאה לא בעי שימור ומשא"כ לענין שריפת תרומה טהורה וטמאה בפסח לעולם דאסור דאע"ג שהולך לאיבוד דלאו בהכי תליא מילתא כיון דסוף סוף טהורה היא קרינן ביה שפיר משמרת תרומותי וא"כ כיון דצריכה שימור פשיטא דאסור להוסיף טומאה אפי' בטומאה מדרבנן כדקיי"ל בכל דוכתי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם כן בכה"ג מקשה הש"ס שפיר דמדברי ר"ע נמי לא למדנו דמי דמי התם פסול וטמא ומשום הכי לא בעי שימור דתרומותי חדא משמע בטהורה לגמרי משא"כ הכא לענין חמץ בפסח כיון דטהורה לגמרי אע"ג דאיכא איסור חמץ והולכת לאיבוד אפ"ה בעי שימור דלאו בהולכת לאיבוד תליא כיון דלא שמעינן מדר"ח ור"ע דאית להו דרשא דלך למידרש הראוי לך שמור וע"ז מסיק הש"ס שפיר נימא קסבר ר"מ מתניתין באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן דמדאורייתא טהור מעליא הוא ובודאי דבעי שימור אפ"ה מתיר ר"ח להוסיף טומאה והיינו ע"כ משום דדריש לך הראוי לך שמור משא"כ בהולכת לאיבוד דאינה ראוי לך לא בעי שימור אם כן שפיר קאמר ר"מ מדברי ר"ח למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח כיון שהולכת לאיבוד ולא קרינן ביה לך לא בעי שימור כנ"ל נכון וברור בעזה"י בסוגיית הגמ' דבכורות. ומתוך כך נתיישב גם כן קושיית התוס' דלעיל בסמוך ד"ה הכא טהור והכא טמא דאפילו אי הוי מוקמינן להאי דשורפין תרומה טהורה דר"מ בשעה שביעית דאסור מדאורייתא אפ"ה לא למדנו דבר זה מדר"ח מה"ט גופא דפרישית ודוק היטב:

בא"ד תדע דהא ר"י דס"ל לקמן טומאת משקין וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי אולמא להו הך דר"י דלקמן דאיירי בטומאת משקין טפי מהאי דר"י דברייתא דבסמוך דאמר אין הנדון דומה לראיה וכו' אם על השמן וכו' זה פסול וזה טמא וכבר כתבתי שהן הן ממש דברי המקשה דהכא שע"ז הקשה ר"י קושייתו והוכרח לתרץ לחלק בין קילקול דאורייתא לקילקול דרבנן וממילא דבזה מתורץ נמי הך דר"י דלקמן ומאי אולמא הך מהך מלבד מה שהקשה מהרש"א ז"ל על לשון התוס' כאן במ"ש תדע ע"ש ותירוצו לכאורה נראה דוחק אמנם לענ"ד יש ליישב ע"ד שכתבתי בסמוך דודאי מהך קושיית ר"י דמעיקרא אין הכרח כ"כ לתירוצו לחלק בין קילקול לקילקול אלא דבפשיטות מ"ל דאה"נ דמקשה דהכא קאי אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל כמו סוגיא דלעיל ואם כן מה"ט גופא ל"ק נמי מהך ברייתא דר"י בסמוך דאפשר לפ' בזה כשיטת רש"י לקמן דר"י בלא"ה ע"כ ס"ל אוכל מטמא אוכל ע"ש משא"כ מהך דר"י דלקמן לאוקימתא דרבי ירמיה דר"מ ור"י לטעמייהו דר"מ סבר טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן ור"י סבר מדאורייתא מ"מ שמעינן מיהא להך אוקימתא דר"מ ור"י ס"ל אוכל מטמא אוכל מדאורייתא כמ"ש רש"י לקמן דהא לא פליגי אלא בטומאת משקין לחוד ואם כן כתבו התוס' הכא שפיר תדע דאיתא לתירוצו דר"י דמחלק בין קילקול לקילקול דאל"כ תיקשה למ"ד אין אוכל מטמא אוכל היכא מפרש מילתא דר"י דמתניתין ודברייתא דבסמוך דאמר זה פסול וזה טמא כיון דשמעינן לר"י דאית ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא. ולא שייך לומר כלל דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל פליג אדר"מ ור"י. ובזה נתיישב ג"כ היטיב תירוצו של מהרש"א ז"ל ודו"ק. ועוד נ"ל לפ' כוונת התוס' בדרך אחר יותר נכון וליישב קושיית מהרש"א דנהי דר"י בקושייתו מעיקרא לא פשיטא ליה להקשות במאי דקאמר הש"ס בדר"ח התם טמא וטמא הכא טהור וטמא היינו משום דהיה באפשר לומר דהמקשה סובר דנהי דשמעינן מדר"ח דשלישי דאורייתא מותר לעשות שני דרבנן מ"מ איסור דרבנן אסור לעשות שני דרבנן אלא מדר"ע קשיא לר"י שפיר למאי דלא ניחא להו לאוקמי שיטת המקשה אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל דוקא וע"ז הוכרח ר"י לתרץ לחלק בין קילקול לקילקול אלא משום דאין סברא זו פשוטה לר"י לחלק בכך א"כ יותר היה בהכרח לתרץ קושייתו דמעיקרא דסוגיא דהכא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל איירי וע"ז הוסיף ר"י בלשונו לומר תדע וכוונתו שאם נאמר דאין לחלק בענין הקילקולים בין דאורייתא גופא לדרבנן גופא אם כן ממילא נמי דאין לחלק בהך סברא אליבא דר"ח לומר דנהי דמותר להוסיף מדאורייתא לדרבנן אפ"ה אסור להוסיף מאיסור דרבנן לדרבנן דמה"ת דמסברא אית לן למימר דטומאה דרבנן לא מיקרי הוספה כלל כיון דאכתי טהור מדאורייתא ולא שייך הוספת טומאה אלא מדאורייתא לדאורייתא דוקא כמשמעות לשון המקשה אי מדר"ח התם טמא וטמא והכא טהור וטמא וכמשמעות לישנא דר"י בברייתא דבסמוך וע"ז כתב ר"י דע"כ צריך לחלק בין קילקול לקילקול דאל"כ תיקשה מהך דר"י דלקמן והיינו מה"ט גופא דפרישית דאי ס"ד דאין לחלק בין קילקול דאורייתא גופא לקילקול דרבנן גופא אם כן בפשיטות מסתבר לומר דטומאה דרבנן לא מיקרי הוספה כלל לגבי דאורייתא כיון דאכתי מדאורייתא טהור מעלי' ואם כן תקשה מדר"י לקמן אליבא דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

ועוד יש לי לפרש בדרך שלישי על הדרך שכתבתי לעיל דאפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים מדאורייתא אפ"ה שמעינן שפיר מדר"ח דמותר להוסיף אפילו מטומאה דאורייתא לדאורייתא דהא מסתמא איכא משקין כל שהן בהדה ומש"ה מקשה שפיר נמי הכא אליבא דר"ח הכא טמא וטמא וכו' אבל לענין שריפת תרומה טהורה עם הטמאה שפיר מצינן למילף דאיסור דרבנן מותר לעשות שני דרבנן והיינו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל למאי דמשמע להו להתוס' דבתרומת חמץ מסתמא ליכא משקין בהדייהו ואף שכתבתי לעיל בלשון התוס' ד"ה מאי קמ"ל דהתוס' לא נחתו להך סברא דמסתמא אינא משקין בהדי בשר אפשר דהתוספות דלעיל היינו לשיטת ר"ת שם לעיל מיניה דמשקין פחות מרביעית אינן מטמאין אחרים אלא מדרבנן משא"כ בלשון התוס' כאן שהן מדברי ר"י שפיר מ"ל דאזיל לשיטתו שמפרש לעיל דאפילו משקין כל שהוא מטמאין אחרים מדאורייתא וא"כ שפיר שמעינן מדר"ח דמותר להוסיף אפילו טומאה דאורייתא כיון דמסתמא איכא משקין בהדי בשר גם זה נראה לי נכון מאד ודוק היטיב ולקמן אבאר עוד בזה בעזה"י:

בא"ד תיפתר בטבול יום וכו' עס"ה. והקשה מהרש"א ז"ל דאם כן הומ"ל נמי דר"ח בולד טומאה דאורייתא איירי ומדבריהם היינו מדר"ע ואפי' הכי שפיר קרי ליה מוסיף אדר"ח וכו' ע"ש. ולמאי דפרישית לעיל בתחלת הסוגיא בל' הגמרא א"ש טובא והיינו דמאן דמוקי לדר"ח בולד הטומאה דרבנן לאו משום שקלא וטריא דשמעתין הוא אלא דבלא"ה משמע ליה לשון ולד הטומאה סתמא היינו מדרבנן כדאשכחן בריש ב"ק דמאי דכתיבא קרי אב ודלא כתיבא קרי תולדה ואע"ג דאמרינן התם דלענין אבות הטומאה דריש כלים משמע דלאו בכתיבא תליא מילתא אלא מאי דמטמאין אדם וכלים קרי אב ואינך דלא מטמאין הוי תולדה מ"מ כיון דאשכחן בירושלמי דשילהי שקלים אהא דקתני התם נמי לשון בשר שנטמא באב הטומאה עם הבשר שנטמא בולד הטומאה ומפרש לה בר קפרא התם דאב היינו מדאורייתא וולד היינו מדרבנן משו"ה מפרש לה ב"ק נמי בירושלמי לאב הטומאה וולד הטומאה דהכא בכה"ג גופא דמפרש למתני' דשילהי שקלים והשתא א"ש מ"ש התוס' בסוף הדיבור אך שמחליף דברי ר"י לב"ק והיינו כדפרישית מש"ה מחליף התם בירושלמי פלוגתייהו דר"י וב"ק משום דמשמע להו דתליא בהך פלוגתא גופא במאי דפליגי בירושלמי דשילהי שקלים כנ"ל ודו"ק. ובעיקר דבריהם דמשמע מהך ירושלמי דטומאה דרבנן נמי בעי הערב שמש כדאשכחן בטומאת בית הפרס טבול יום ובתוס' בריש פ' חומר בקדש בד"ה האונן ומחוסר כיפורים האריכו בזה טובא אי טומאה דרבנן בעי הערב שמש או לא ומייתי נמי התם דבירושלמי דמעשרות פליגי אמוראי בהך מילתא ואם כן לפי דברי התוס' בשם הירושלמי כאן מוכח מהך מתניתין דהכא דטומאה דרבנן נמי בעי הערב שמש ועמ"ש בזה בפ"ק דשבת בתחלת הסוגיא די"ח דבר ובביצה דף י"ח בסוגיא דטבילת כלים:

(יד ב תוספות) ד"ה ואילו וכו' מיהו תימא וכו' נימא שלישי דטבול יום יוכיח.—עי' סוטה כט ב, שהתלמוד הקשה כן, ועי' פרש"י שם.

בחלל חרב. הקיש חרב לחלל מתכת שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו ושנגע בטמא מת הרי הוא אב הטומאה כמוהו גזירת הכתוב הוא במתכת אצל טומאת מת ולא אצל שאר טומאות: וה''ל. נר אב הטומאה וכשנותן שמן שלישי לתוכו נעשה ראשון: נוקמה בנר של חרס. דאינו אלא ראשון כנוגע בטמא מת ואשמעינן ר''ע דשלישי מותר לעשותו שני ודקשי' לך מאי הוסיף אדר' חנינא הוסיף טובא דאילו התם גבי בשר קדשים כי שריף שלישי בהדי ראשון ועשהו שני טמא היה מתחלה לטמא אחרים שהשלישי עושה רביעי בקודש ועכשיו כשהוא שני הוי טמא כלומר לא נשתנה שמו לקלקול יותר מבראשונה ואלו גבי עדותו של ר''ע גבי תרומה קאי דאילו שמן קודש אינו אלא של מנחות ונאכל הוא ואינו ראוי להדליק נר ואם נטמא קודם שנתנו במנחה משקדש בכלי אין לו היתר לכהנים ונשרף בקודש בבית הדשן כשאר פסולי קדשי קדשים אבל שמן תרומה שנטמא כהנים מדליקין בו דכתיב נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיק' תחת תבשילך ביבמות בפ' הערל (דף עד.) ושמן שלישי של תרומה אינו טמא לטמא אחרים אלא פסול דאין שלישי עושה רביעי בתרומה וכי הדר עביד ליה שני ה''ל טמא: מתני' קשיתיה. לרב יהודה מאי איריא דתני טמא מת אי בנר של חרס קאי ובראשון עסקינן למה לי דנקט שקיבל טומאה זו מאב הטומא' של מת ליתני שנטמ' סתם ואנן קי''ל דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ומה לי אב הטומאה דמת מה לי אב הטומאה דשרץ אלא מדנקט מת ש''מ בנר של מתכת עסקינן דיש חילוק בו בין נגיעת אב הטומאה דמת לאב הטומאה דעלמא ואשמעינן דבנר שהוא עצמו אב הטומאה קאמר: ש''מ. מדקאמר הוסיף ר''ע קסבר טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא היא ודלא כהני תנאי דפירקין דאמרי לקמן שאין משקין מטמא אוכל מן התורה אלא מדרבנן דאי ס''ד דאין משקין מטמאין אחרים אלא מדרבנן מאי תוספת דאוסיף ר''ע דאמר שהשמן שהיה שלישי עשאוהו ראשון ומה בכך האי נר אב הטומאה כי עשאו ראשון להאי שמן מאי מהני ליה אחרי שלא יטמא אחרים: לאפסולי גופיה. הוא דמהני ליה הא פסול וקאי: דילמא. אהני ליה שיטמא אחרים מעכשיו מדרבנן: אי. תוספת דרבנן אתא לאשמעי' מאי איריא דנקט שמדליקין אותו בנר אב הטומאה שעושין אותו להאי שמן ראשון דאורייתא א''נ אשמעינן שמדליקין אותו בראשון לטומאה או בשני לטומאה נמי תחלה הוי כלומר איכא נמי תוספת מדרבנן כי ההיא שנעשה ראשון מדרבנן ומטמא עוד שני ושלישי דהא גזור רבנן על המשקין שאפילו נגעו משקין בשני יעשו ראשונים: דתנן כל הפוסל את התרומה. כל הני דמייתינן בפ' יציאות השבת (דף יג:) גבי שמונה עשר דבר שגזרו עליהם תורת שניים לפסול את התרומה מטמאין משקין אפילו חולין להיות תחלה חוץ מטבול יום שפוסל לתרומה מן התורה וגזירת הכתוב היא ומ''מ איקלישא טומאה דידיה ולא גזרו ביה לעשות משקין תחלה דאין דברי תורה צריכין חיזוק ומשום דמשקין עלולים לקבל טומאה ומה היא עלילתן שמקבלין טומאה שלא בהכשר גזרו עליהן חומר הרבה שיהו כהנים נזהרין לשומרן: אלא ש''מ. מדמהדר למעבדיה ראשון דאורייתא ש''מ לטמויי אחרים ולעשותן שני דאורייתא קאמר כל סדר טומאה דאב עושה ראשון ראשון שני בחולין ותו לא ושני שלישי בתרומה ושלישי רביעי בקודש כולה מדאורייתא הוא בפירקין: נימא קסבר ר''מ. מדיליף מדבריהן קסבר מתני' דר' חנינא בשר שנטמא באב הטומאה דקתני באב הטומאה דאורייתא דכל אב הטומאה דאורייתא הוא אבל בשר שנטמא בוולד הטומאה דקתני כגון שנטמא בוולד הטומאה דרבנן כגון כלי שנטמא במשקין דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאין כלי שאין אוכל נעשה אב הטומאה ורבנן גזרו שיהיו משקין מטמאין כלי משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה כגון רוקו ומימי רגליו בפ''ק דנדה (דף ז:) והאי בשר נטמא באותו כלי דהוי וולד וולד דרבנן שהמשקין היו וולד הטומאה והכלי היא וולד וולד דרבנן ומדאורייתא טהור הוא והאי בשר שנעשה שלישי על ידו טהור גמור מן התורה הוא ואשמעינן ר' חנינא דכיון דאיכא עלה טומאה דרבנן מטמאין לה בראשון דאורייתא:

ואילו הכא פסול וטמא אע''ג דשלישי של תרומה מטמא הקודש כמו שלישי דקודש דתנן במסכת טהרות (פ''ב משנה ז) שלישי שבכולן מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש ואתרומה קאי מ''מ אור''י דמגע טבול יום לא חשיב כשלישי דאפילו בקודש גופיה לא מטמא דבמעילה בפ' חטאת העוף (דף ח.) תנן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ודייק בגמרא לאיפסולי אין לטמויי לא והכי סבר רבי עקיבא לקמן (דף יט.) בהסולת והקטורת והלבונה וכו' מיהו תימה דשלישי דטבול יום יעשה רביעי מק''ו ממחוסר כפורים כדמסיק רבי יוסי שלישי דעלמא ונימא מה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקודש שלישי דטבול יום שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקודש ואם יש שום מיעוט בשלישי דטבול יום א''כ כי עביד לקמן ק''ו נימא שלישי דטבול יום יוכיח ובירושלמי במסכת חגיגה פריך לה: אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוי. מכאן משמע דשמן חשוב משקה ולקמן (דף יז.) גבי משקה בית מטבחייא וכן בכמה דוכתי והא דתנן (טהרות פ''ג משנה ב) ר''מ אומר שמן תחלה לעולם וחכ''א אף הדבש ור''ש שזורי אומר היין פירוש דווקא יין אבל הנך לא ופסקינן בהקומץ רבה (מנחות לא.) דהלכתא כוותיה אור''ת דהתם מיירי בנקרש ואחר כך נמוח כדמשמע בתוספתא דקאמר התם במה אמרו שמן תחלה לעולם בנקרש ואחר כך נמוח ובלא נקרש משמע דכ''ע מודו וכן משמע בריש פ''ג דמסכת טהרות (משנה א) דקתני התם הרוטב והגריסין וחלב ושמן שהן משקה טופח הרי הן תחלה קרשו ואח''כ נימוחו הרי הן שניים ובתר הכי קתני ר''מ אומר השמן תחלה לעולם והיינו לעולם אפי' קרשו ואהא קאי ר''ש שזורי והכא משמע ליה בלא נקרש: הכא טהור וטמא. הקשה ר''י לוקמ' בז' דאסור מדאורייתא והיינו מדבריהם כי היכי דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני ה''נ איסור דאורייתא ורבי יוסי דאמר אינה היא המדה אית ליה דלית לן למילף איסור מטומאה כמו שאפרש לקמן לר''ל משום בר קפרא דלא ילפינן איסור מטומאה ואור''י דלא בעי לאוקמא בשבע דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה משמע ליה כדרך שבני אדם רגילין לשרוף והיינו בשש: התם פסול וטמא והכא טהור וטמא. וקשה לר''י בשלמא למ''ד אוכל מטמא אוכל א''ש דלא יליף איסורא דרבנן בשעה ששית מפסול דאורייתא אבל למ''ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אמאי לא יליף שפיר כמו שמותר לעשות מפסול דאורייתא ראשון דאורייתא ה''נ מותר לעשות מאיסורא דרבנן שני דרבנן כדקמדמי בסמוך דקאמר נימא דקסבר ר''מ כו' ואור''י דלא דמי דמקלקול דאורייתא שיכול לקלקלו עוד יותר אין ללמוד שיוכל לקלקל קלקול דרבנן יותר אפי' בקלקול דרבנן אבל בסמוך מדמי שפיר קלקול איסור דרבנן לקלקול שלישי דרבנן תדע דהא ר' יוסי דס''ל לקמן (טז.) טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וה''ל וולד טומאה דר' חנינא דאורייתא לא יליף מיניה איסורא דרבנן שיהא מותר לעשותו שני דרבנן דלמ''ד אין אוכל מטמא אוכל כששורפו עם טמאה לא הוי אלא שני דרבנן וא''ת למאי דמוקים לה בולד טומאה דרבנן ר' חנינא נמי מוסיף אדר' עקיבא דמר''ע דאמר פסול מדאורייתא מותר לעשותו ראשון לא שמעינן שיהא שלישי דרבנן מותר לעשותו שני ובירושלמי פריך לה וקאמר למ''ד בולד טומאה דרבנן לא בא ר''ע אלא לפחות תיפתר בטבול יום דבית הפרס שהוא מדבריהם אך שמחליף דברי רבי יוחנן לבר קפרא:

דף יד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד