דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

ומאי "מדבריהם למדנו" דקאמר רבי מאיר? - מדברי רבי חנינא סגן הכהנים, שהוא הדין לתרומת חמץ בשעה ששית.

כי אף שמן התורה עדיין התרומה ראויה לאכילה, מותר לטמאותה על ידי התרומה הטמאה. שהרי אין אוכל מטמא אוכל, אלא מדרבנן. [1] ובין כך אסורה היא מדרבנן משעה ששית. [2] אמר ריש לקיש משום בר קפרא: לא כן הוא פירוש משנתנו.

אלא מתניתין בבשר שנטמא באב הטומאה דאורייתא, עם בשר שנטמא בולד הטומאה דאורייתא. [3] ולעולם אין להוכיח מדברי רבי חנינא ורבי עקיבא על תרומה חמץ טהורה שמותר לטמאותה.

ומאי "מדבריהם למדנו" דקאמר רבי מאיר? - לא ארישא דמתניתין קאי. אלא מדברי רבי אליעזר ורבי יהושע במקום אחר למדנו כן.

והוינן בה: הי רבי אליעזר ורבי יהושע שמהם למד רבי מאיר לחמץ?

אילימא, הא רבי יהושע, דתנן: חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה [כגון שנכנס לשם אדם טמא. וספק נגע בה, ספק לא נגע [4]] -

רבי אליעזר אומר: אם היתה מונחת במקום התורפה [מקום הפקר], יניחנה במקום המוצנע. ואם היתה מגולה, יכסנה! שאפילו אם אינה ראויה לאכילה, אלא להדלקה, עדיין חייבים לשומרה שלא תיטמא טומאה ודאית.

וטעם הדבר הוא, משום דכתיב "את משמרת תרומתי". וקרינן "תרומותי", לשון רבים. וקסבר רבי אליעזר, "יש אם למקרא". ושתי תרומות במשמע. אחת טהורה ואחת תלויה [ספק טמאה]. ששתיהן צריכות שימור מפני הטומאה.

רבי יהושע אומר: לא זו בלבד שאין צריך להוסיף על שמירתה, אלא מותר אף לגרע את שמירתה. שאם היתה מונחת במקום המוצנע, יניחנה במקום התורפה. ואם היתה מכוסה, יגלנה! שסובר רבי יהושע, "יש אם למסורת". [5] ו"משמרת תרומתי" כתיב, דמשמע אחת. והיינו טהורה בלבד. אבל תלויה אינה צריכה שימור. [6]

שמע מינה, דלרבי יהושע, כל תרומה שאינה עומדת אלא להדלקה אינה צריכה שימור. ומדבריו למד רבי מאיר שהוא הדין לתרומת חמץ בשעה ששית של ערב פסח. מאחר והיא חייבת בביעור, מותר לטמאותה [7].

ודחינן: מי דמי זה לזה?

והרי התם לא התיר רבי יהושע לטמאות את התרומה התלויה בידים. אלא רק להניחה במקום התורפה שתיטמא מאליה. וגרמא בעלמא הוא.

אבל הכא, התיר רבי מאיר אף לשרוף את הטהורה עם הטמאה, על אף שבכך הוא מטמאה בידים. ואת זה אין ללמוד משם. [8]

ומסקינן: אלא, הא דקאמר בר קפרא, שמדברי רבי יהושע למדנו כן, היינו מהא דתנן:

חבית יין של תרומה טהורה שנשברה בגת [במקום דריכת הענבים] העליונה, ובתחתונה [בבור הנמצא מתחת לגת] נמצאים חולין טמאין, ונשברה החבית, ועומד יין התרומה הטהור ליפול לתוך החולין הטמאין ולהיטמא מחמתם, ולאסור בכך גם את היין שבתוך הבור, כדין תרומה טמאה שהתערבה בחולין, שכל התערובת נאסרת:

מודה רבי אליעזר ורבי יהושע שאם הוא יכול להציל ממנה [מחבית התרומה] רביעית יין בטהרה - יציל!

שאם הוא יכול להספיק להביא כלי טהור ולהציל לפחות רביעית יין בטהרה, הרי הוא מחויב לדאוג להביאו ולהציל את יין התרומה הטהור, ואסור לו לקבל את היין בכלי טמא.

ואף שבינתיים יפסיד הן את שאר היין שבחבית והן את היין שבתוך הבור. כי בינתיים יפול שאר היין לתוך החולין הטמאים ויתערב עמהם, ויאסור אף אותם באכילה. [כדין תערובת חולין ותרומה. שאם התרומה טהורה, נאסרת התערובת כולה לזרים. ואם היא טמאה, אסורה התערובת אף לכהנים. שהרי כהן האוכל תרומה טמאה עובר בעשה. ואף כאן, יתטמא יין התרומה על ידי החולין, ויהיה דינו כתרומה טמאה שנתערבה בחולין, שהכל אסור אף לכהנים].

מכל מקום, אם בידו להציל רביעית יין בטהרה יעשה כן, אף במחיר הפסד החולין הטמאים.

ואם לאו, שאינו יכול להציל אפילו רביעית מהיין, אלא עד שיחזר אחר כלי טהור, יפול כל היין לתוך החולין ויטמא על ידם, ויפסיד גם את היין שבבור - רבי אליעזר אומר: תרד התרומה הטהורה כולה לתוך הבור ותטמא מאליה, ובלבד שאל יטמאנה ביד. ואף שיפסיד את החולין, אסור לטמא את התרומה בידים.

ורבי יהושע אומר: אף מותר לו שיטמאנה ביד. ואין בכך משום עבירה על מצות "משמרת תרומתי", שהרי בין כך סופה להטמא על ידי החולין. [9]

אלמא, כל תרומה שסופה לאיבוד, התיר רבי יהושע לטמאותה בידים. ומדבריו למד רבי מאיר, דהוא הדין לתרומה טהורה בערב פסח לאחר זמן האיסור.

ומקשינן: אי הכי, מאי "האי מדבריהם למדנו" דמשמע לשון רבים?

והא רק רבי יהושע סבר הכי. ואילו רבי אליעזר פליג עליו. ואם כן, "מדבריו למדנו"

- מיבעי ליה לרבי מאיר למימר!?

ומשנינן: הכי קאמר רבי מאיר: ממחלוקתן של רבי אליעזר ורבי יהושע למדנו שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה. שהרי הלכה כרבי יהושע כנגד רבי אליעזר בטהרות, ולדבריו מותר לעשות כן.

ומוכחינן: דיקא נמי ממשנתנו הכי.

דהא קתני בתשובת רבי יוסי לרבי מאיר: מודה רבי אליעזר ורבי יהושע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה.

אלמא, מדבריו של רבי יהושע למד רבי מאיר את דינו.

ומסקינן: שמע מינה!

וכןגם אמר רבנחמןאמר רבהבראבוה: רבי חנינא סגן הכהנים דמתניתין איירי בשריפת בשר שנטמא באב הטומאה דאורייתא, עם בשר שנטמא בוולד הטומאה דאורייתא. ולא מדבריו למד רבי מאיר את דינו.

אלא מאי "מדבריהם למדנו" דקאמר רבי מאיר? - מדברי רבי אליעזר ורבי יהושע שנחלקו בחבית של תרומה שנשברה.

איתיביה רבא לרב נחמן מהא דתניא:

אמר רבי יוסי לרבי מאיר: אין הנידון דומה לראיה.

שכשהעידו רבותינו [רבי חנינא סגן הכהנים ורבי עקיבא], על מה העידו?

אם כעדותו של רבי חנינא, הלא העיד על הבשר קדשים שנטמא בוולד הטומאה, ששורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה. שבשר זה בין כך טמא בטומאת שלישי, מותר לטומאתו שוב על ידי הבשר הראשון, ואף שבכך נעשה בשר זה טמא בטומאת שני.

ואם כעדותו של רבי עקיבא, הלא העיד על השמן של תרומה שנפסל בטבול יום, שמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת. שמאחר ושמן זה בלאו הכי פסול, מותר להדליקו בנר הטמא. ואפילו שנעשה עתה שמן זה טמא, לטמא אחרים. וטען רבי יוסי לרבי מאיר: אף אנו מודים שכן הוא בתרומה שנטמאת בולד ולד הטומאה ונעשית שלישית לטומאה, ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה, על אף שהיא נעשית שניה ומטמאה אחרים. כיון שבלאו הכי היא פסולה. אבל תרומה טהורה, על אף שהיא עומדת בין כך להשרף, אסור לטמאותה בערב פסח. ולא רק את הטהורה, אלא אף את התלויה [ספק טמאה] אסור לשרוף עם הטמאה. כי היאך נשרוף את התרומה התלויה עם הטמאה? והרי ספק טהורה היא. ושמא יבוא אליהו ויתיר את ספיקה ויטהרנה! ולקמן [כ ב] פריך, הא במשנתנו אמר רבי יוסי שלרבי יהושע מותר לשרוף את הטמאה עם התלויה.

הערות

[1] רש"י. ותוספות כתבו, דאף למאן דאמר "אוכל מטמא אוכל" אתי שפיר. ומותר לטמאותו אף בטומאה דאורייתא. ואף על גב דאיסור היינו כפסול, ולעיל קאמר דליכא למילף פסול מטומאה, מכל מקום בטומאה דרבנן אין סברה לחלק. תוספות. ומה שמותר לטמא איסור או טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא, הוא משום דפסול דרבנן נחשב כאינו ראוי אף כלפי הדאורייתא. מאחר דבמציאות הוא עומד לשריפה. ועל פי סברה זו יבואר ספק המשנה למלך בפרק ז מהלכות תרומות הלכה א, בטמא שאכל תרומה טמאה מדרבנן, אם ישנו במיתה. דכמו דהאוכל תרומה טמאה אינו במיתה, משום שהיא מחוללת ועומדת, ולא קרינן ביה "ומתו בו כי יחללוהו", דלמא הוא הדין בתרומה דרבנן. דמאחר ובמציאות היא עומדת לשריפה, שוב אין היא ראויה למצותה. אחיעזר סימן מ.

[2] וקשה, אי מסברה דמיא איסור דרבנן לטומאה דרבנן, פשיטא דמותר לטמא את החמץ בטומאה דרבנן. ואי מסברה אין להשוות ביניהם, מאי מוכיח מרבי חנינא סגן הכהנים. ויש לומר, דלעולם מסברה אין לדמות איסור לטומאה. אלא דמדברי חנינא ילפינן דמותר להוסיף קלקול דרבנן על קלקול דרבנן, כמו בדאורייתא. ומאחר דאין לחלק בין דרבנן לדאורייתא, שוב מצינו למילף מדברי רבי עקיבא, דכשם שמותר להוסיף טומאה על פסול, כן מותר להוסיף טומאה על איסור. דאיסור דמי שפיר לפסול. תוספות. וכתב החזון איש [סימן קכד אות ד], דלולא דבריהם היה נראה לפרש, דזה פשיטא לן דאילו היה אסור לטמא טמא דרבנן בטומאה דאורייתא, אף בטומאה דרבנן היה אסור לטמאו, ואף דבין כך הוא טמא. משום שרק לחומרא החשיבוהו רבנן לטמא, ולא לקולא. ומזה דהתיר רבי מאיר לטמא את הבשר הטמא מדרבנן, אלמא כל ששוב אינו עומד למצותו ואזיל לאיבוד, אף דרק מחמת דין דרבנן הוא, שוב אין בו דין שמירה. ואם כן, שפיר אית לן למילף אף לדבר דאזיל לאיבוד מחמת איסורו.

[3] והיינו ולד ולד אורייתא, דהיינו שלישי. ולמאן דאמר "אין אוכל מטמא אוכל", לא משכחת בשר שהוא שלישי דאורייתא, אלא כשנגע במשקין שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ. אבל ליכא לאוקמא בבשר שנטמא בעצים ולבונה, דהא ריש לקיש גופיה [דהוא בעל המימרא הכא] מספקא ליה לקמן, אי מהני חיבת הקודש לעשות ראשון ושני. תוספות. וצריך עיון, מה יענו לרבי מאיר דאית ליה "טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא". מהרש" א.

[4] רש"י. והקשו תוספות, ממה נפשך, אי ברשות היחיד הוה, ספיקו טמא. ואי ברשות הרבים, ספיקו טהור כדילפינן מסוטה. לכך פירשו, דאיירי בשתי חביות ברשות היחיד, ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו. דבכהאי גוונא ספק הוי. ולא ילפינן מסוטה דספיקו כודאי, אלא בדבר שיכול להיות. אבל אי אפשר שיהיו שתיהן טמאות בודאי. ויעוין בפני יהושע שתמה על קושייתם. דהרי טעמא דרבי אליעזר הוא משום שמא יבוא אליהו ויטהר את התלויה. ואם כן, מאי אכפת לן בכך שספיקו טמא? והרי אי יטהרנה אליהו, איגלאי מילתא למפרע דטהורה היתה. ומסיק, ד"יש ליישב". [ונראה בכוונתו, דכיון דלעת עתה יש לה דין טומאה ודאית, אינה בכלל דין "משמרת תרומתי"]. ויעוין בהגהות רבי אלעזר משה הורוויץ [תרומות פרק ח משנה ח] שכתב, דיש להעמיד בחבית שנגע בה מי שטמא מספק. כגון טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם, שאין שורפין עליהם את התרומה, כדאיתא בנדה [כח א]. ונתבארו דבריו באבי עזרי [חמישאה, פרק י"ט מאבות הטומאות הלכה א], דדוקא היכא שהספק הוא באיזה דבר נגע, כגון ספק נגע בשרץ או בצפרדע, שאין הדבר המטמא לפנינו, ספיקו כודאי. אבל אם המטמא לפנינו ואי אפשר להכיר בו מהו, לא ילפינן לה מסוטה. עוד הוסיף לבאר שם, שאי אפשר שהדבר המטמא ישאר בספק, והנוגע בו יהיה טמא ודאי.

[5] ובבכורות לד א מסיק, דלאו בהכי פליגי. אלא לכולי עלמא "יש אם למסורת". ופליגי במשמעות דקרא. דכתיב "ואני נתתי לך את משמרת תרומתי". דרבי יהושע סבר, דוקא את הראוי לך שמור. ורבי אליעזר סבר, דאף תלויה מיקרי "ראוי לך", שמא יבוא אליהו ויטהרנה. ומה דפירש רש"י כאן לא כן, היינו משום דמסקנה דהתם לא אתיא שפיר אלא לרבי יוסי דסבר דפליגי בתלויה וטמאה. אבל לרבי מאיר, דאף בטמאה וטהורה דאזלא לאיבוד פליגי, בהכרח דטעמא דרבי אליעזר הוא משום ד"יש אם למקרא". שהרי בטהורה דאזלא לאיבוד, לא שייך טעמא ד"שמא יבוא אליהו". פני יהושע.

[6] והמהרי"ט אלגאזי בבכורות הקשה, דלהרמב"ם דפסק דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא, הרי מותר לאכול את התלויה. ואם כן פשיטא דאסור לטמאותה. ונראה, דלא מיבעיא להמבואר בשערי יושר [שער א], דאף להרמב"ם, אם באמת אכל איסור הרי הוא עובר, אלא שמותר לו להכניס את עצמו בספק, דודאי לא קשיא. שהרי אף דמותר להקל ולאוכלה, עדיין יש בה צד איסור. אלא אפילו אי נימא דלא עבר, מכל מקום אי כלפי שמיא היא טמאה, הרי יש כאן מציאות טומאה. ודין "משמרת" לא תליא באיסור או בהיתר, אלא במציאות הטומאה. ואי קשיא, איפכא קשיא. אי מדאורייתא אזלינן בספק איסור לקולא, למה לרבי אליעזר אסור לטמאותה. והרי אפשר דטמאה היא. חידושי רבי שמואל.

[7] ומכאן תשובה לבעל המאור שהתיר אליבא דרבי שמעון את החמץ בערב פסח באכילה עד הלילה. שהרי רבי מאיר כרבי שמעון סבירא ליה. ואם כן, אין סוף התרומה לאיבוד אף לאחר חצות. רבינו דוד. מיהו בעל המאור עצמו כתב, דרבי מאיר כרבי יהודה סבירא ליה. ואסר חמץ לפני זמנו מן התורה. ולפי זה אתי שפיר.

[8] וצריך עיון, מאי נפקא מינה בין גרמא לידים. והרי ממה נפשך, או שיש אם למקרא, או דיש אם מסורת. וצריך לומר, דסליק אדעתין דאף דמדאורייתא ליכא איסור בתלויה, מרבנן מיהא אסור לטמאותה. ולא גזרו רבנן אלא לטמאותה בידים. וכן מוכרח, מהא דמפלגינן לקמן בין היכא דאיכא פסידא, לבין דליכא פסידא. ואי הוי איסור דאורייתא, ודאי אין להתיר משום פסידא דחולין. פני יהושע. והאחיעזר [שם] כתב, דאפשר דבידים איכא ללאו ד"בל קודש לא תגע", מלבד דין "משמרת תרומתי".

[9] וצריך עיון, למה בפחות מרביעית ליכא חיוב שמירה. והלא חצי שיעור אסור מן התורה. וצריך לומר דבפחות משיעור ליכא מצות אכילת תרומה. ואין חיוב שמירה אלא בתרומה שיש מצוה באכילתה. קובץ שיעורים.

ומאי [ומהו] מדבריהם שאמר ר' מאיר כוונתו מדברי ר' חנינא סגן הכהנים.

א אמר ריש לקיש משום [בשם] בר קפרא: הסבר אחר למשנה, לדעתו מתניתין [משנתנו] מדברת באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא, ומאי [ומה משמעות] "מדבריהם" לא על דברי התנאים הנזכרים במשנתנו, אלא הכוונה היא מדברי ר' אליעזר ור' יהושע במקום אחר.

ושואלים: הי [איזה] ר' יהושע על אלו מדבריו מוסבים דברי ר' מאיר? אילימא [אם תאמר] הא [דבר זה] של ר' יהושע דתנן [שהרי שנינו במשנה]: חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה, ולכן אי אפשר לאוכלה, נחלקו מה עושים בה. ר' אליעזר אומר כי עדיין יש לשמור עליה, כגון: אם היתה מונחת במקום התורפה, מקום שבו עלולה היא להיטמא, יניחנה במקום המוצנע, ואם היתה מגולה — יכסנה.

ר' יהושע אומר: לא כן, אלא גם אם היתה מונחת במקום המוצנע — יניחנה אם ירצה במקום התורפה, ואם היתה מכוסה — יגלנה, שכבר אינו חייב עוד בשמירתה. הרי שלדעת ר' יהושע כיון שאינה ראויה אלא להדלקה, יכול לגרום לה לטומאה, וכן לענייננו אפילו שהיא טהורה ניתן לטמא אותה ולבערה.

אולם מי דמי [האם דומה] מחלוקת זו לענינה של הנחת תרומה טהורה וטמאה יחד? שהרי התם [שם] שהותר — גרמא בעלמא [גורם בלבד הוא], שאף ר' יהושע אינו מתיר לטמא את התרומה התלויה אלא רק להיות גורם שתתקלקל או תטמא מאליה. ואילו הכא [כאן] — הריהו מטמא בידים!

אלא לא מדבר זה למד ר' מאיר כי אם הא [זה], ענין אחר שבו דן ר' יהושע, דתנן [שכן שנינו במשנה]: חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה במקום דריכת הענבים, ובגת התחתונה שבה מצטבר היין היוצא מן הגת מונחים חולין טמאין. ואם ישפך יין התרומה לתוך החולין תיטמא התרומה על ידי כך ואף יהא הפסד ממון ניכר בדבר, כי בשל תערובת התרומה הטמאה האסורה לכל אף לכוהנים יהא כל היין שבגת התחתונה אסור בשתיה.

מודה ר' אליעזר ור' יהושע שאם יכול להציל ממנה מחבית התרומה שנשברה אפילו רביעית הלוג בטהרה, שיוכל למצוא במשך הזמן כלי אפילו קטן המחזיק רק רביעית כדי לשאוב בו את יין התרומה עד שלא נטמא כולו — יציל, ולא ישאבנו מיד בכלים טמאים גדולים כדי שיינצלו החולין. ואם לאו [לא], שיש בידו רק כלים טמאים, ואם יבוא לשאוב את היין או לסתום בהם את פי הגת העליונה תיטמא התרומה, מתעוררת השאלה: האם מותר להקדים ולטמא את היין הזה בידים, שהרי בין כה וכה יטמא לאחר מכן. ר' אליעזר אומר: תרד ותטמא מעצמה, ואל יטמאנה ביד. ר' יהושע אומר: אף יטמאנה ביד, שכיון שסופה להטמא ממילא, אין להקפיד אם יטמאנה קודם לכן, ונמנע מהפסד גדול. הרי שלדברי ר' יהושע, כיון שסופו לאיבוד, מותר לטמאותו.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מבין, האי [ביטוי זה] "מדבריהם" שלמדנו אינו מדויק, שהרי מדברי ר' אליעזר לא למד דבר אלא "מדבריו" מיבעי ליה [צריך היה לומר], שהרי למד שיטה זו מדברי ר' יהושע בלבד!

ומתקנים: הכי קאמר [כך אמר] "מדבריהם", כלומר: ממחלוקתן של ר' אליעזר ור' יהושע למדנו סברה זו. וכיון שהלכה כר' יהושע, לימוד גדול הוא. ומעירים דיקא נמי [מדוייק גם כן] מלשון משנתנו שמכאן למד, שהרי ממשיכים אחר כך: "מודה ר' אליעזר ור' יהושע", משמע שעל דברים אלה היו דברי ר' מאיר מוסבים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא פירוש הדברים.

וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כשיטת פירוש זו, שמתניתין [משנתנו] מדברת באב הטומאה דאורייתא [מדין תורה] וולד הטומאה דאורייתא [מדין תורה]. ומאי [ומה פירוש] "מדבריהם", הכוונה מדברי מחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע אלה שהבאנו.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן מתוספתא המרחיבה את הדברים שבמשנתנו. אמר ר' יוסי לר' מאיר: אין הנדון של שריפת החמץ שאתה רוצה להוכיח דומה לראיה שאתה מביא לו, שכשהעידו רבותינו על מה העידו — אם כדברי ר' חנינא סגן הכוהנים על הבשר שנטמא בוולד הטומאה ששורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה, סוף כל סוף זה טמא וזה טמא.

ואם כשיטת ר' עקיבא על השמן שנפסל בטבול יום שמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת, הרי זה פסול וזה טמא. וכן אף אנו מודים בתרומה שנטמאת בוולד הטומאה, ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה ומסכימים ללימוד זה

אבל היאך נשרף התלויה עם הטמאה? שמא יבא אליהו ויטהרנה לאחר מכן. שהרי התרומה התלויה אין דינה כטמאה אלא מספק, ושמא יתברר שהיא טהורה, וכיצד אפשר לטמא תרומה טהורה בידיים!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And what did Rabbi Meir mean when he said: From their statements? He meant: From the statement of Rabbi Ḥanina the deputy High Priest.

Reish Lakish said another explanation of the mishna in the name of bar Kappara: The case in the mishna is one involving a primary source of ritual impurity by Torah law and a secondary source of impurity by Torah law. And what did Rabbi Meir mean by the phrase: From their statements? He was not referring to the tanna’im in this mishna, but rather: From the statements of Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua cited elsewhere.

The Gemara asks: To which statement of Rabbi Yehoshua is Rabbi Meir referring? If you say he is referring to this statement of Rabbi Yehoshua, as we learned in a mishna: In the case of a barrel of teruma produce with regard to which uncertainty developed with regard to its impurity, and which therefore may not be eaten, Rabbi Eliezer says that one must nevertheless safeguard the teruma from ritual impurity. Therefore, he maintains: If the barrel was resting in a vulnerable place, where it may come into contact with impurity, one should place it in a concealed place, and if it was exposed, he should cover it.

Rabbi Yehoshua says: That is not necessary. Rather, even if it was placed in a concealed place, he may place it in a vulnerable place if he chooses. And if it was covered, he may expose it, as he need no longer safeguard this teruma from impurity. According to Rabbi Yehoshua, as teruma whose impurity status is uncertain, may be used only for lighting a fire, there is no requirement to prevent it from contact with ritual impurity. The same reasoning applies to pure leaven: One is not required to safeguard it from impurity in the process of its removal.

The Gemara rejects the comparison: Is this dispute with regard to the placement of doubtfully impure teruma comparable to the case of burning ritually pure and impure items together? There, Rabbi Yehoshua permits mere passive causation of impurity; however, he does not permit one to actively render teruma whose impurity status is uncertain, impure. Here, however, in the statement of Rabbi Meir, he actively renders leavened teruma impure with his hands.

Rather, Rabbi Meir did not infer his opinion from that statement; instead, he inferred it from this other statement of Rabbi Yehoshua. As we learned in a mishna: With regard to a barrel of teruma wine that broke in the upper area of a winepress, where grapes are pressed, and there is impure, non-sacred wine in the lower area of the press, where the wine flows from the upper area, the following dilemma arises: If the teruma wine flows into the non-sacred wine, the teruma will be rendered ritually impure. The result will be significant financial loss, as the legal status of all the wine in the lower press will be that of impure teruma, which is prohibited even for priests to drink.

In that case, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua concede that if one is able to rescue even a quarter-log from the barrel that broke by receiving the teruma wine in a vessel before it becomes impure, and thereby keep the wine in a state of ritual purity, he should rescue it. And if one cannot receive the wine in a pure vessel, as only impure vessels are available, such that if he uses them to receive the wine or to seal the upper press he will render the teruma impure, Rabbi Eliezer says: The teruma wine should be allowed to descend and become impure on its own, but one should not actively render it impure with his hand. Rabbi Yehoshua says: One may even render it impure with his hand. Since it will become impure on its own regardless of his actions, there is no objection to rendering the teruma impure preemptively in order to prevent greater financial loss. Apparently, according to Rabbi Yehoshua, it is permitted to render an item impure if it will be lost in any case.

The Gemara raises a difficulty: If so, that Rabbi Meir is referring to the above dispute, this expression: From their statements, is imprecise, as his ruling is not based on Rabbi Eliezer’s opinion at all. Instead, Rabbi Meir should have said: From his statement, as he learns his ruling solely from the opinion of Rabbi Yehoshua.

The Gemara answers that this is what Rabbi Meir is saying: We learned this ruling from the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua. Since the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, this is a substantive source. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise, as the continuation of the mishna teaches: Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua concede. This indicates that Rabbi Meir is referring to their opinions. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is the correct interpretation of Rabbi Meir’s statement.

And likewise, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: The case in the mishna is one involving a primary source of ritual impurity by Torah law and a secondary source of impurity by Torah law. And what is the meaning of the phrase: From their statements? It means from the statements of Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua in the dispute cited above.

Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman from the Tosefta that elaborates on the mishna. Rabbi Yosei said to Rabbi Meir: The inferred conclusion of burning pure and impure leaven together is not similar to the case from which you cited proof. When the Sages testified, about what did they testify? If your source is the testimony of Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, he testified about the meat that became ritually impure through contact with a secondary source of impurity, saying that one may burn it together with the meat that became impure through contact with a primary source of impurity. In that case, this meat is impure and that meat is similarly impure.

If your source is the testimony of Rabbi Akiva, he testified about teruma oil that was ritually disqualified by coming into contact with one who immersed himself during that day, saying that one may kindle it in a lamp that became ritually impure with first-degree impurity through contact with one who became ritually impure with impurity imparted by a corpse. That is a case where this oil is disqualified and that lamp is impure. We also concede with regard to teruma that became impure through contact with a secondary source of impurity that one may burn it with teruma that became impure through contact with a primary source of impurity.

However, how will we burn teruma in abeyance, whose impurity status is uncertain, together with ritually impure teruma? Perhaps Elijah the Prophet will come and establish prophetically that the teruma is not ritually impure, and he will render it ritually pure. The legal status of teruma in abeyance is uncertain. How can one actively render it impure when it might ultimately be determined that it is pure?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' אמר רבי מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח כו' סברינן דתנא דמתני' סבר שיש לאדם לטמא התרומה הטהורה בידים לא שנא אב הטומאה ולא שנא ולד הטומאה הכל מדאוריי' ומאי מדבריהם מדברי ר' יהושע דחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ואמר ר' יהושע אם היתה מונחת במקום מוצנע יניחנה במקום תורפה ואם היתה מכוסה יגלנה כלומ' יעשה אלו הדברים אולי יפול בה שרץ או יבא אדם טמא ויגע בה ותטמא כדי ליהנות ממנה כדכתיב (במדבר יח ח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה וכתיב ונתתי לך בשתיהן הכתו' מדבר ומפורש ביבמות בפ' הערל דאמר ר' אבהו כתיב לא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמא ודחי' אימור דאמר ר' יהושע לגרום לו טומאה בעלמ' אבל לטמא' בידים מי אמר אלא הא רבי יהושע דתני בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה [רבי יהושע אומר] אף יטמאנה ביד ודחי אי הכי מדבריו היה צריך לשנות התנא כלומר שהוא ר' יהושע לבד למה שנה מדבריה' וקשיא לן ולמה לא דחה בזו התשובה בתיובתא דאותבי' למעלה מזו (אלא פרק לו כגון שנולד בה ספק טומאה) ואית לן לשנויי לפי שכך דרך התלמוד כל מקום שיש ראיות לדחות דברי המקשה שתים שלש דוחה באחת מהן ואע"פ שיש אחרות וכשישתבר אחת ישיב אחרת ופרקי' עכשיו בזו הכי קאמר ממחלוקתן של ר' אליעזר ור' יהושע שמעי' הכי ואמרי' דיקא נמי דקתני מודה ר' אליעזר ורבי יהושע ש"מ:

וכן אמר רב נחמן מתני' באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דאורייתא ותרווייהו טמאה דאורייתא היא ומאי מדבריהם מדברי ר' אליעזר ור' יהושע:

חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה כגון שנכנס אדם טמא לשם וספק נגע נחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע בסוגיא זו והוא שלדעת ר' אליעזר אם היתה במקום מפורסם יניחנה במקום המוצנע וכן אם היתה מגולה יכסנה שאף היא טעונה שמירה דכתיב משמרת תרומותי אחד טהורה ואחד תלויה הואיל ואינה ראויה לישרף עדיין ולר' יהושע היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה וכן אם היתה מכוסה יגלנה שמותר לגרום לה טומאה ותרומותי דקרא יש אם למסורת ותרומתי כתיב ואין הלכה כאחד מהם אלא כרבן גמליאל שאמר על זה במקומו אל יחדש בה דבר כלומר שאם היתה במקום המוצנע שלא יניחנה במקום התורפה כדי לגרום לה טומאה או אם היתה מכוסה לא יגלנה וכן בהפך אם היתה במקום התורפה או מגולה אינו צריך להניחה במקום המוצנע או לכסותה כדי לשמרה אלא יניחנה כמות שהיא עד שתטמא ודאי ותשרף:

חבית של יין של תרומה שנשברה בגת העליונה ונשפכה לתחתונה שהוא הבור ויש בבור יין של חולין טמאים והרי שתטמא התרומה ולא תהא ראויה אפי' לכהן טמא ונמצא הכל אבד אם לישראל מצד הדמוע אם לכהן מצד טומאת התרומה אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה כלומר שבעוד שהיא נשפכת והולכת הוא יכול לילך לכלי טהור ועדיין יוכל לקלוט בו עד רביעית או יתר מרביעית יציל ולא יחוש לפסידת החולין ויתבאר בסוף הפרק אפי' היה הכלי טמא מגבו הואיל ומתוכו הוא טהור ואין חוששין שמא נגע היין מגבו וא"ת היאך אפשר שיטמא מקצתו ולא יטמא כולו פירושו בטומאת סופרים כדאמרינן כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאים תוכו ואגנו וידיו טהורים ואם רואה שאם יטרח להביא כלי טהור כבר ישפך הכל ולא יעלה בידו להציל אף רביעית מוטב שיציל את החולין ויהיה קופץ מיד להציל בידיו אע"פ שהידים טמאות או בכלים טמאים המצויים בידו עד שלא יפול מהם לתוך החולין ויפסדו החולין אחר שאף התרומה תטמא בנפילתה לבור ויתבאר למטה שדבר זה כשאין בבור אלא פחות ממאה שהכל מדומע אבל אם היה שם מאה כשל תרומה תרד ותטמא שהרי היא עולה באחד ומאה ונמצא שאין פסידא בחולין אע"פ שהתרומה נפסדה וכן אם היתה חבית של שמן תרד ותטמא שהרי הכל ראוי להדלקה ואין כאן פסידא כל כך שמא תאמר אף ביין ראוי לזילוף שהרי הזילוף דבר חשוב הוא כמו שאמרו שותין מלוג בסלע ומזלפין בשתים הרי חדש אין ראוי לזילוף וא"ת לישנן יבא לידי תקלה ר"ל לשתותו שאף בישן אין דרך לזלף את הכל בבת אחת ויבא לידי תקלה ובשמן אין לחוש לכך שמניחו בכלי מאוס ומתוך כך אין תקנה ביין של תרומה שנטמא ופסקו גדולי המחברים שקוברו וכן היא שנויה באחרון של תמורה שאוכלי תרומה טמאה בשרפה ומשקין בקבורה:

בפירש"י בד"ה יניחנה במקום כו' דכיון דאינה ראויה אלא להדלקה יכול לגרום לה טומאה והא נמי אפי' טהורה בת ביעור כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דהכא בתלויה שרי ר' יהושע יליף מינה ר"מ אף בטהורה מה"ט דכיון דחזינן דר"י שרי באינה ראויה אלא להדלקה הך טהורה דהכא גבי פסח נמי בת ביעור היא ואינה ראויה אלא לשריפה ומיהו ר"י פליג עלה במתני' וקאמר דיש לחלק בין תלויה לטהורה ומודה ר' יהושע בטהורה ולמאי דמסיק דהכא לא שרי רבי יהושע אלא משום גרמא ובההיא דלקמן חבית שנשברה שרי ר' יהושע אף בידים משני לה בסוף פרקין דההיא משום הפסד חולין שרי אף בידים ולקמן בברייתא נמי דקתני בדברי רבי יוסי אבל היאך נשרוף תלויה עם הטמאה ובמתני' דהכא שרי ליה אליבא דר' יהושע בתלויה בסוף פרקין פריך לה ומשני הא ר' יוסי הא ר"ש ע"ש ומה שכתב מהרש"ל בזה אין צורך ודו"ק:

בד"ה דיקא נמי כו' דמודה ר"א ור"י בזו ש"מ מינייהו הוה יליף כו' עכ"ל ודקאמר ליה על מה נחלקו על התלויה כו' ר"ל דאיכא למימר דכי מיקל ר"י בתלויה גבי חבית שנולד לה ספק טומאה ותנא גרמא והוא הדין בידים מיהו בטהורה ליכא למימר דמיקל כך פרש"י לקמן למאי דמוקי לה דר"מ מדר"ח יליף וכן יש לפרש הכא למאן דמוקי לה דמדר"י יליף אבל הוא דחוק דמאי קשיא ליה מהך תלויה דחביות שנולד לה ספק טומאה דהא איכא לפלוגי שפיר בין גרמא ובין בידים כדמפליג בהדיא תלמודא אבל הנכון דקא"ל על מה נחלקו על תלויה כו' היינו לר"ש דלא מפליג בין גרמא ובין בידים דפליגי ר"א ור"י הכא בתלויה דאמרינן לקמן בסיף פירקין וכמ"ש לעיל ויש לכוון פירושו ג"כ על דרך זה דתנא גרמא וה"ה בידים היינו לר"ש דס"פ ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה ולד טומאה כו' ולפרש"י אינו היא מן המדה דרבי יוסי היינו דלא מדמינן איסור דרבנן לטומאה כו' עכ"ל וצ"ל לפום סברא דהשתא דלא מדמינן איסור לטומאה בשבע נמי אוסר ר"י אבל לא קאי הכי לקמן למאי דקאמר ר' יוחנן דבשבע ד"ה שורפין דהשתא ע"כ מדמדמינן איסור דאורייתא לטומאה דאורייתא ה"נ מדמינן איסור דרבנן לטומאה דרבנן כפירש"י לקמן בהדיא גבי הא דפריך א"ה אמאי אינה היא מן המדה ומש"ה הוצרך ר' ירמיה לאוקמא דלכ"ע מדמינן איסור לטומאה אלא דפליגי בטומאת משקין לטמא אחרים אי הוה דאורייתא אי לא ולכך הוצרך רש"י לשנות פירושו לקמן דהכא פירש ולד טומאה דרבנן דהיינו שהכלי שנטמא ממשקין ובההיא דר' ירמיה פי' שהמשקין נטמאו מהכלי משום דהכא לכ"ע הוה ההיא דר"ח ולד טומאה דרבנן דהיינו שהכלי נטמא במשקין ובהא פליגי דר"מ מדמה איסור לטומאה ור"י אינו מדמה איסור לטומאה אבל לקמן דר' יוסי מודה בז' דשורפין וע"כ מדמה איסור לטומאה הוצרך לפרש לר' יוסי דהוה ולד דאורייתא היינו שהמשקין נטמאו בכלי והבשר מן המשקין דטומאת משקין לטמא אחרים דהיינו אוכל ומשקין דאורייתא אבל הכלי מן המשקים ודאי אינו טמא אלא מדרבנן דמדאוריי' אין הכלי טמא אלא מאב הטומאה זהו הנראה לי משיטת רש"י וק"ל:

בא"ד הקשה ר"י למ"ד אין אוכל כו' א"כ לר' יוסי לא משכחת שלישי דאורייתא כו' עכ"ל בפשיטות לרבי ירמיה דמוקי לה שלישי דאורייתא ע"י משקין לא תקשי להו דאימא ר' ירמיה סבר אוכל מטמא אוכל והוה תוספת טומאה מדאורייתא דשלישי דאורייתא עושה שני דאורייתא וכן פרש"י לקמן אלא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל קשיא להו שפיר לר' יוסי דמוקי לה בשלישי דאורייתא א"א לאשכוחי אלא שנגע הבשר במשקין שניים וא"כ לא הוה תוספת ולא ניחא להו למימר גם בזה כפירש"י לקמן דרבינא דס"ל אין אוכל מטמא אוכל מוקי לה בתוספת טומאה דרבנן כדמוקמינן לה ברישא ע"ש אבל לר"מ ל"ק להו דשלישי [דרבנן] הכא אפשר לאשכוחי בלא משקין ולא תקשי להו נמי לר"מ בעלמא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל היכן אשכחן שלישי דאורייתא כיון דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן די"ל דאפשר לאשכוחי שלישי דאורייתא במשקין שנטמאו באוכל שנטמאו בכלי ראשון וכ"כ התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה דמדאורייתא טהור כו' ואי קסבר דיש להשוותם א"כ בלא שום ראיה יהא איסור דרבנן כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דמסברא יש להשוות איסור דרבנן לשלישי דרבנן אבל לא לשני דרבנן ולכך הוצרך לראיה דכמו דשלישי דרבנן מותר לעשותו שני ה"נ איסור דרבנן די"ל כיון דאיסור דרבנן אינו אלא כמו פסול אלא דבטומאה דרבנן לא משמע ליה לחלק בין ג' לפסול ה"נ אין לחלק בין ב' לפסול וק"ל:

בא"ד ואור"י דהא דשרי ר' יהושע במתני' לשרוף תלויה עם הטמאה לר' יוסי כו' עכ"ל לאו דוקא לר' יוסי דאליבא דר"ש מוקמינן לה בס"פ אבל לר' יוסי אפילו תלויה אסור אלא דלר"ש נמי ע"כ שלישי דרבנן אסור לעשותו שני דהא בטהורה מודה ר"ש דאסור לר' יהושע ולא יליף ליה מדר"ח וק"ל:

בד"ה ולד טומאה דאורייתא כו' אלא ע"י משקין ואז הוי כו' וצ"ל דלא נגזרה כו' עכ"ל צ"ע דהא לכ"ע מוקי הא דר"ח בולד טומאה דאורייתא ואכתי תקשי לר"מ לא אשכחן בבשר ולד ולד טומאה דאורייתא ע"י משקין דהא ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים אינו אלא מדרבנן ואם כן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל א"א לאשכוחי שיהיה הבשר ג' טומאה דאורייתא ודו"ק:

בא"ד והא דנקט ר"ל ולד טומאה דאורייתא כלומר אפי' כו' עכ"ל ר"ל כיון דלדידיה לא ילפינן כלל איסור מטומאה כמ"ש התוס' לקמן א"כ א"נ דהוה ולד טומאה דרבנן ליכא למילף מדר"ח דהוה איסור מטומאה אלא מדרבי יהושע יליף וק"ל:

גמ' אבל היאך נשרוף התלויה עם הטמאה. נ"ב נ"ל דהכי פירושו אפי' תרומה תלויה שיש בה צד טומאה לא תוכל ללמוד מעדותן של ר' חנינא ור"ע אלא שר' יהושע ורבי אליעזר חולקין בה כ"ש תרומה טהורה שלא תוכל ללמוד מעדותן ואף ר"א ור' יהושע מודים בה ודו"ק:

גמרא אילימא הא ר' יהושע דתנן חבית כו'. קשה אכתי מ"ד התם ספק טמאה מדאורייתא כמ"ש התו' והכא טהור וטמא (עמ"ש בשבת ג ב ד"ה תפשוט) כדפריך לעיל:

רש"י ד"ה מדברי ר"ח. דמטמא לי' מדרבנן כו'. ל"י מה דחקו לפרש דוקא אליבא דרבינא דמקרא מלא דה"כ ואי דלא מסתבר לי' לעשות טמאה דרבנן דאורייתא מה יעשה בדלקמן סע"ב באוקימתא דר' ירמי' דשם מוכרח לאמר כן וכדפי' שם בעצמו:

רש"י ד"ה יניחנה במקום התורפה. דכיון דא"ר אלא להדלקה. נ"ל דלא כתב כן אלא לפי הס"ד דהשתא דלא נחית לחלק בין גרמא לבידים. אבל למאי דדחי לי' לחלק בזה י"ל דאסור להדליקה עי' לקמן (כ ב) תד"ה הא וכן איתא בירושלמי שם אהא מתניתין מדברי שלשתן תלויה אסור לשורפה:

בתוס' בד"ה ולד הטומאה דרבנן פירש הקונטרס כגון כלי שנטמא במשקין וכו' ולפירש"י אינה מן המדה היינו דלא מדמינן איסור דרבנן לטומאה דרבנן וכו' עכ"ל. ולאו אמה שכתבו לעיל לענין עיבור צורה קאי דהא כבר משני לה שפיר ובלא"ה נמי יש ליישב שיטת רש"י בזה כמו שאבאר אלא מלתא באפי נפשיה היא משום דלא ניחא להו לפרש כפרש"י דאיירי בכלי שנטמא במשקין דלפי זה צריך לפרש דאינה מן המדה היינו דלא מדמינן איסור לטומאה משא"כ לפירוש ר"י האי דאינה מן המדה היינו משום דר"י לטעמיה כדמסיק ר' ירמיה לקמן וכמ"ש מהרש"א ז"ל בזה ע"ש:

מיהו במה שהוצרך רש"י לפ' דאיירי בכלים שנטמאו במשקים ולא ניחא ליה לפ' בכה"ג דמוקי לה רבי ירמיה לקמן נראה לי דהיינו משום דרש"י לשיטתו שמפרש לקמן דאוקימתא דרבי ירמיה לא אתיא אלא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים משא"כ למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים ע"כ לית ליה אוקימתא דרבי ירמיה אלא כדמוקי לה ר"ל משום ב"ק הכא דמדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י אם כן לפ"ז לפי שיטת המקשה דהכא דלא אסיק אדעתיה כלל דמדבריהם אדר"א ור"י קאי אלא אדר"ח או אדר"ע וא"כ ע"כ צריך לפרש דלמאי דמשמע ליה השתא דאיירי בולד הטומאה דרבנן ומדבריהם היינו מדר"ח ע"כ צ"ל דהיינו אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים וא"כ תו לא מצינן לפ' לאוקימתא דר"י לכך הוצרך רש"י לפרש דולד הטומאה דרבנן דהכא איירי בכלים שנטמאו במשקין דבין לר"מ ובין לר"י הוי מדרבנן ואם כן א"ש אפי' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל כדמסיק רש"י להדיא בד"ה מדברי ר"ח וא"כ ממילא צריכין אנו לפ' דאינה מן המדה היינו דלא מדמינן איסור לטומאה ואין זה דוחק לפי שיטת רש"י לפי מה שאבאר בסמוך דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה או לא לאו בסברא תליא מילתא אלא תליא בסוגיא דבכורות דף ל"ג לענין דרשא דנתתי לך משמרת תרומותי ולקמן ע"ב גבי מחלוקת בשש אבאר יותר כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י אע"ג דאכתי איכא למידק למה איצטריך רש"י לפ' דולד הטומאה דרבנן היינו כלי שנטמא במשקין דלפ"ז טעון עיבור צורה כמ"ש ואמאי לא מפרש בפשיטות בשאר טומאה מדרבנן ואף דבאמת אין זו קושיא כ"כ כיון דכבר כתבו התוס' דאפשר דעיבור צורה היינו לינה בעלמא אלא דבלא"ה נראה לי דרש"י לדוגמא בעלמא נקיט כלי שנטמא במשקין ולא אתא אלא לאפוקי דלא נטעי לפרש דסתם ולד הטומאה דרבנן היינו טומאת ידים דשכיחי טובא ובאמת לא שייך לפ' כן אליבא דר"ח דהא אמרינן לקמן שאין טומאת ידים במקדש ול"ל דאיירי בטומאת ידים דחוץ למקדש כדפרישית בלשון משנתינו דבלא"ה בנטמא בשר בחוץ איירי לחד פירושא אלא דאפ"ה א"א לפ' כן כיון דבקדשי קדשים איירי כדפרישית אם כן מיפסל ביוצא אלא דאכתי איכא למידק במ"ש רש"י דאיירי בכלים שנטמאו במשקין א"כ לא הוי תחלת גזירתן לשריפה דהא בטומאת י"ח דבר מסקינן בפ"ק דשבת דידים לחוד הוי תחלת גזירתן לשריפה הא אחרינא לא הוי אלא לתלות ור"ח מימיהם של כהנים אמר. מיהו לפמ"ש התוס' דעיבור צורה היינו לינה בעלמא א"ש דעיבור צורה היינו גזירה דלתלות כנ"ל ודוק היטיב ולקמן גבי מחט שנמצאת בבשר אבאר עוד בזה:

בא"ד וס"ל השתא דחיבת הקודש מהני למימני ביה ראשון ושני וכו' עס"ה. מיהו בפ' חומר בקדש כתבו התוס' בד"ה מניין לרביעי בקדש דהר' אלחנן הקשה על זה וכתב דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל ע"כ לא ס"ל הך סברא דחיבת הקדש מהני למימני ביה ראשון ושני ע"ש:

בד"ה דמדאורייתא וכו' מאי קסבר אי קסבר דיש להשוותם וכו' אי קסבר דאין להשוותם וכו' עכ"ל. נראה שהתוס' כתבו כן לפי שיטתם בכל הסוגיא דהך מילתא דמדמינן איסור לטומאה או לא וכה"ג אי מדמינן הוספת טומאה דרבנן מיניה וביה להוספת דאורייתא כל הנך מילתא תליא בסברא משא"כ לפמ"ש דתלי בדרשא דמשמרת תרומותי אי הוי גזירת הכתוב או משום דלא קרינא ביה לך והיינו הראוי לך ומתרומה ילפינן לקדשים אם כן אין מקום לקושיית ר"י דודאי ילפינן שפיר מדר"ח דאמר דמותר להוסיף אפילו בדאורייתא והיינו ע"כ משום דאזיל לאיבוד ולא קרינן ביה הראוי לך ואם כן שפיר למדנו דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח מה"ט גופא דלא קרינן ביה לך כנ"ל ודוק היטיב:

בגמרא ומאי מדבריהם מדברי ר' חנינא סגה"כ. לא שייך להקשות האי מדבריהם מדבריו מיבעי ליה כדמקשה בסמוך כיון דהכא ר"ע ודאי מודה לר"ח ואדרבה הוסיף על דבריו אם כן שייך שפיר לשון מדבריהם משא"כ בסמוך בדר"א ור"י מקשה שפיר מדבריו מיבעי ליה והיינו מדברי ר"י דהא לר"א ודאי אין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה וק"ל. מיהו בלא"ה נראה לי דהאי מדבריהם דהכא אע"ג דקאמר מדברי ר"ח סגה"כ אפ"ה צריכין אנו נמי ללמוד מדברי ר"ע דאי מדר"ח לחוד לא שמעינן לה דמאן לימא לן הך מילתא גופא דר"ח בולד הטומאה דרבנן דילמא בולד הטומאה דאורייתא דוקא אבל ממה שהוסיף ר"ע אדר"ח קאמר ר"מ שפיר מדבריהם למדנו דהא לקמן לאוקימתא דרבי ירמיה מסקינן דר"מ לטעמיה דאמר טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן כדמוכח מהך ברייתא דספק משקין וכ"ש לפמ"ש התוס' שם דאליבא דר"ע פליגי ר"מ ור"י אם כן לפי זה ע"כ לר"מ לא איירי ר"ח אלא בולד הטומאה דרבנן דאי ס"ד בולד הטומאה דאורייתא אם כן לא שייך לומר הוסיף רבי עקיבא דאדרבה לא בא אלא לפחות דלר"ח מותר להוסיף אפילו טומאה דאורייתא לר"ע לא הוי אלא הוספת טומאה מדרבנן דהא שמן משקה הוא אע"כ דר"ח נמי בולד הטומאה מדרבנן איירי ואם כן שפיר הוי הוספה לענין שלישי דמותר לעשותו אפילו ראשון דרבנן כן נראה לי והוצרכתי לזה כדי ליישב היטיב לקמן באוקימתא דרבי ירמיה ודוק היטיב:

בפירש"י בד"ה ומאי' מדבריהם וכו' דמיטמאו לה מדרבנן אוכל את האוכל וכו' עס"ה. נראה דכוונת רש"י בזה לפ' סוגיין באוקימתא דהכא אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן מ"מ ודאי דלמ"ד דאוכל מטמא אוכל כ"ש דא"ש טפי דמדבריהם היינו מדברי ר"ח וכיון דמתיר ר"ח בטומאה דרבנן להוסיף לה טומאה דאורייתא וע"כ היינו משום דבלא"ה אזיל לאיבוד ואם כן מה"ט גופא מותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה כנ"ל בכוונתו ודו"ק:

בד"ה ארשב"ל לא תדחק לאוקמי הכי וכו' עס"ה. נראה דכוונת רש"י בזה משום דקשיא ליה מאי דוחקיה דב"ק לפרש דמדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י ולא מפרש לה בפשיטות דהיינו מדר"ח כסברת המקשה לכך כתב רש"י דנראה לר"ל משום ב"ק דוחק לפ' דאב הטומאה היינו מדאורייתא וולד הטומאה היינו מדרבנן כיון דבחדא בבא נקיט להו וכדמשמע נמי מלשון נימא קסבר דהיינו לשון קושיא מיהו למאי דפרישית לעיל דבלא"ה שייך לומר דלשון אב הטומאה היינו מדאורייתא כיון דכתיבא בהדיא קרי לה אב וטומאה דרבנן לא כתיבא קרי לה ולד כמו שדקדקתי בלשון הירושלמי דשמעתין ודשילהי שקלים אם כן אין דוחק לפ' כן אלא דאפ"ה ניחא ליה לב"ק לפ' דמדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י כיון דקתני בסיפא ומודים או משום דתלמודא דידן מחליף פלוגתא דר"י וב"ק דירושלמי כמ"ש התוס' ואם כן הוי שפיר ב"ק לטעמיה כנ"ל ודו"ק:

בד"ה יניחנה במקום המוצנע וכו' וטעמא מפרש בבכורות כו' דמשמרת תרומותי שתי' במשמע וכו' ובד"ה יניחנה במקום התורפה כו' דקסבר יש אם למסורת כו' עכ"ל. לכאורה אין פירושו עולה לפי המסקנא דסוגיא דבכורות דלכ"ע יש אם למסורת אלא דר"א ור"י בדרשא דלך פליגי דר"י סבר הראוי לך שמור ור"א סבר האי נמי ראוי שמא יבא אליהו ויטהרנו אלא דאחר העיון ראיתי שלשון רש"י מדוקדק דנהי דמסקנא דבכורות מסקינן דפליגי בדרשא דלך ובסברא דשמא יבא אליהו ויטהרנה היינו לפי האמת לדברי ר"י דלא פליגי ר"א ור"י אלא בתלויה וטמאה משא"כ הכא דקיימינן השתא אליבא דר"מ דאפילו בטהורה וטמאה פליגי אם כן ע"כ הוי סבר דפלוגתייהו אם יש אם למקרא או למסורת כמו שנראה מדברי התוס' דבכורות בד"ה אחת תרומה טהורה וכו' ע"ש ואין להאריך כאן בסוגיא דהתם ועיין מה שכתבתי בזה בשבת דף כ"ה ולקמן בסמוך אבאר יותר:

בתוס' בד"ה חבית שנולד לו ספק טומאה פי' הקונטרס וכו' וקשה לר"י אי ברה"י ספיקו טמא ונראה לר"י וכו' עס"ה. ולא זכיתי להבין דברי ריב"א ור"י בזה דמעיקרא מאי קשיא להו דהא שפיר מצינן למימר כפי' הקונטרס ולעולם ברה"י איירי ואף ע"ג דספיקא טמא מן התורה דילפינן לה מסוטה אפ"ה שפיר סבר ר"א דיניחנה במקום המוצנע משום דשמא יבא אליהו ויטהרנה כדמסקינן להדיא בבכורות ה"ט גופא והא ודאי בכל ספק טומאה ברה"י אם יבא אליהו או יבורר הספק על ידי עדים יהא טהור משום הכי בעי ר"א שימור ויש ליישב:

בגמרא מי דמי התם גרמא בעלמא והכא בידים. ויש לדקדק דאכתי מה חילוק יש בין גרמא ובין בידים דממ"נ מאי קסבר רבי יהושע אי ס"ל יש אם למקרא דב' תרומות במשמע אם כן הרי מוזהר מדאורייתא לשמור אפילו תרומה תלויה אם כן אמאי יניחנה במקום התורפה ויגלנה הא שימור מעליא בעי וכ"ש שלא יגרום טומאה בכוונה ואי ס"ל יש אם למסורת א"כ אפילו בידים מותר דמה"ת לאיסור וכ"ש למאי דמסיק התם דבקרא פליגי ודכ"ע יש אם למסורת אלא דר"י דריש מדכתיב לך הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמור אם כן ממילא משמע דמותר לטמאות תלויה אפילו בידים כיון שאינו ראוי לך למאי דלא ס"ל לרבי יהושע ה"ט דשמא יבא אליהו ויטהרנה. והנלע"ד בזה דהשתא דקאמר מי דמי בעי למימר דנהי דמדאורייתא שרי לטמאות תלויה בידים אפ"ה אסור מיהו מדרבנן לטמאותו בידים אף על גב דאינו ראוי לו אלא דוקא היכא דאיכא פסידא וכדמשמע להדיא מאידך מתניתין דבסמוך דלא שרי רבי יהושע להציל בטומאה אלא משום פסידא דחולין אלמא דמדרבנן איירי דאם מדאוריתא לא שייך להתיר משום פסידא וכ"ש למאי דבעי למימר לקמן דאפילו משום פסידא דעצים שייך להתיר וה"נ משמע בסוגיא דבכורות דלמאי דבעי למימר מעיקרא היינו משום איסור דרבנן ע"ש בפירש"י ותוספות. מיהו בירושלמי דשמעתין משמע דהנך תרתי מתניתין דחבית פליגי אהדדי דחבית קמייתא מוקי לה התם כרבי יוסי דוקא מדלא שרי רבי יהושע אלא גרמא דוקא אלמא דבידים אסור ולר"י ליתא כלל אידך מתניתין דחבית בתרייתא דהך דחבית בתרייתא לא מתוקמא אלא כר"מ דוקא ולית ליה לר"מ הך דחבית קמייתא ע"ש מיהו בסוגיא דשמעתין לא משמע הכי אלא דר"מ ור"י בהך מתניתין דחבית בתרייתא פליגי ואפ"ה קאמר ר"י אינה מן המדה ובסברא דהפסד מרובה ובהפסד מועט פליגי או דר"מ סבר דיש אם למקרא כנ"ל ודו"ק:

ומאי מדבריהם. דר' מאיר: מדברי ר' חנינא. דתרומה טהורה בשש שעות דמיא לההוא דשלישי דטהור דאורייתא וטמא דרבנן והא נמי שריא מדאוריי' עד תחילת שבע ואסירא מדרבנן וכיון דאשמעינן ר' חנינא דמטמינן טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא דמטמא ליה מדרבנן אוכל את אוכל מטמינן נמי תרומה טהורה דאסירא מדרבנן בטומאה דתרומה טמאה דאורייתא דלא מטמיא לה אלא מדרבנן דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן: ארשב''ל. לא תדחק לאוקמא הכי דמאי מדבריהן דקאמר מדברי רבי אליעזר ורבי יהושע קאמר ולאו אמתני' קאי ר''מ אלא בעלמא קאי והכי קאמר מדברי סופרים שמענו ששורפין כו' ומאן נינהו סופרים רבי אליעזר ור' יהושע והאי עדות דר' חנינא ורבי עקיבא לא שייך גבי פסח ואיידי דבעי לאורויי ששורפים קדש טהור עם הטמא נקט לה: שנולד. שאירע כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע בה ספק לא נגע: התורפה. הפקר: יניחנה במקום המוצנע. עדיין מוזהר על שמירתה וטעמא מפרש בבכורות בפ' (עד כמה) את משמרת תרומתי שתים במשמע אחת טהורה ואחת תלויה ואמר רחמנא עביד לה שימור: יניחנה במקום התורפה. כלומר אם רצה יכול לגרום לה טומאה דקסבר יש אם למסורת ותרומתי כתיב אלמא שמעינן ליה לרבי יהושע דכיון דאינה ראויה אלא להדלקה יכול לגרום לה טומאה והא נמי אפי' טהורה בת ביעור היא ומטמאין אותה: חבית של תרומה בגת העליונה. היינו עדשים של גת שקורין מייט''י שהענבי' בתוכה: והתחתונה. היינו בור שהיין יורד לתוכו: טמאין. חולין טמאין יש בה וראויין לו בימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה ואם תפול תרומה זו לתוכו ה''ל מדומע טמא ולא חזי לישראל משום תרומה ואפי' טהורה ולא למכור לכהן דכיון דטמאה היא אסורה ביבמות בהערל (דף ענ:) נפקא לן שהאוכל תרומה טמאה עובר בעשה בשעריך תאכלנו לזה הטמא והטהור יחדו ולא לאחר: מודה ר''א ור' יהושע. אע''פ שנחלקו באין יכול בסיפא מודין ושוין הן בכך שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה אם יכול לחזר אחר כלים טהורין ולקבל קודם שתרד כולה לתוך הטמאין ויקבל הימנה רביעית הלוג: יציל. יחזר אחריהן ואל יקבלנה בכלים טמאין כדי להציל את החולין שלא יתערב ממנה בהן ויאסרו ואע''פ שבתוך כך ירד ממנה לתוכם ויפסדם לא מטמאינן לה לתרומה משום הצלת חולין: ואם לאו. שלא ימצא כלי טהור וסוף סוף לטומאה אזלא כולה בזו נחלקו רבי אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר אומר אעפ''כ תרד ותטמא מאליו ויפסיד החולין ואל יטמאנה ביד כדי להצילן ר' יהושע אומר יטמאנה ביד אלמא לרבי יהושע כיון דסופה לאיבוד שרי לטמוייה ביד ובפסח נמי לא שנא ור' מאיר מדרבי יהושע יליף: ממחלוקתן למדנו. שהרי הלכה כרבי יהושע בטהרות דרבי אליעזר נמנו עליו שלא לקבוע הלכה כמותו מפני תנורו של עכנאי בב''מ (דף נט:): דיקא נמי. דר''מ מדרבי יהושע יליף מדקא מהדר ליה רבי יוסי אינה היא מן המדה דמודה ר''א ורבי יהושע בזו ש''מ מינייהו הוה יליף לה ולקמיה פריך אמאי אינה היא המדה: א''ר יוסי. לר''מ אין הנדון דומה לראיה נדון שריפת חמץ בפסח שאתה דן ולמד מאלו אינו דומה לדברים שאתה מביא ראיה מהן עליו על מה העידו שתוכל ללמוד מהן: זה טמא וזה טמא. שלישי בקודש טמא הוא והראשון שהוא נשרף עמו טמא הוא: שמא יבא אליהו. לאחר זמן ויאמר טהורה היתה ונמצא למפרע שטימאנו תרומה בידים אף על פי שהיא טעונה שריפה מפני איסור חמץ אסור לטמאה בידים:
באב הטומאה דאורייתא. נראה לר''י דלהכי נקט דאורייתא משום דאיכא אב הטומאה דרבנן כגון מעת לעת שבנדה ובית הפרס וארץ העמים והרבה כיוצא בהן והא דנקט דאורייתא לא נפקא מינה מידי למ''ד אין אוכל מטמא אוכל דמ''מ לא מטמא אלא מדרבנן ולא נקט דאורייתא אלא משום דבעי למימר ולד טומאה דרבנן דהוי דווקא דרבנן: ולד טומאה דרבנן. פ''ה כגון כלי שנטמא במשקין והק' ה''ר יעקב דאורלינ''ש א''כ היכי יליף רבי מאיר מדברי ר' חנינא הא בשר קודש שנטמא מכלי שנטמא במשקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה כדמוכח במס' חגיגה (דף כב. ושם) ובפ' על אלו מומין (בכורות דף לח. ושם) דקאמר כלי שנטמא במשקין מאחוריו תוכו ואזנו ואוגנו וידיו טהורין דעבוד בהו רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ומאחר שנעש' נותר אפי' היה טהור לגמרי מותר לשורפו עם הטמא' כדמוכח לקמן (ע''ב) מיהו אי עיבור צורה היינו לינה בעלמא אע''ג דלא הוי נותר לא קשה מידי ולפרש''י אינה היא מן המדה דר' יוסי היינו דלא מדמינן איסור דרבנן לטומאה דרבנן ונראה לר''י דוולד טומאה דרבנן היינו כדמפרש ר' ירמיה הכא בבשר שנטמא במשקין ור' מאיר לטעמיה וכו' ור' יוסי לטעמיה דאמר טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא אע''ג דבכלי שנטמא במשקין אין שורפין קדשים אלא בעיבור צורה בשאר טומאה דרבנן שורפין דלא כל הטומאות שוות ואור''י דלמ''ד אוכל מטמא אוכל לא איצטריך לאוקמא לעיל בולד ולד אלא לרבי יוסי דאמר משקין לטמא אחרים דאורייתא והוי ולד טומאה דאורייתא אבל לרבי מאיר דהוי ולד טומאה דרבנן בלא ולד ולד איכא תוספת טומאה דמעיקרא טמא דרבנן והשתא כששורפין טמא דאורייתא הקשה ר''י למ''ד אין אוכל מטמא אוכל מדאוריי' א''כ לר' יוסי לא משכחת שלישי דאורייתא אלא שנגע שלישי במשקין שנגעו באוכל ראשון א''כ מאי תוספת טומאה איכא כששורפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה דכיון דאין אוכל מטמא אוכל לא הוי שני אלא מדרבנן ובלאו הכי הוי שני דרבנן כיון שנטמא מן המשקין דהוי תחלה ואור''י דאכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה כדפי' לעיל א''נ דהאי שלישי נטמא בעצים ולבונה כדפירש ר''ת לקמן גבי רביעי בקדש וסבירא ליה השתא דחיבת הקודש מהני למימני ביה ראשון ושני אע''ג דר''ל בעי לה (לקמן דף כ.) ולא איפשיט: דמדאורייתא טהור מעליא הוא. הקשה ר''י הניחא למ''ד אוכל מטמא אוכל יליף שפיר איסור דרבנן לעשותו שני משלישי מדרבנן אע''ג דאיסור הוי כמו פסול ולעיל משמע דטמא ופסול אינם שוין דחשיב ליה הוסיף מ''מ בטומאה דרבנן לא משמע ליה לחלק אלא למאן דסבר אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא מאי קסבר אי קסבר דיש להשוותם א''כ בלא שום ראיה יהא איסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן ואי קסבר דאין להשוותם אם כן היכי יליף משלישי וי''ל דלא יליף טפי אלא מכיון דחזינא דשלישי שהוא מקולקל דרבנן מותר לעשותו שני א''כ אין לחלק בין דרבנן לדאורייתא וילפינן איסורא דרבנן מפסול דאורייתא לרבי עקיבא דמותר לעשותו טמא ואור''י דהא דשרי ר' יהושע במתני' לשרוף תלויה עם הטמאה לר' יוסי היינו תלויה דאורייתא דלדידיה שלישי דרבנן אסור לעשות שני: ולד טומאה דאורייתא. הכא דקיימינן אליבא דר''ל לא אשכחן שלישי דאורייתא למ''ד אין אוכל מטמא אוכל אלא ע''י משקין ואז הוי שני דרבנן ומאי תוספת איכא וצ''ל דלא נגזרה גזרה עדיין דכל הפוסל וכו' כדפי' וע''י עצים ולבונה ליכא לאוקמא דר''ל הוא דבעי בפ''ב דחולין (דף לו.) אי מהני חיבת הקודש למימני ביה ראשון ושני והא דנקט ר''ל ולד טומאה דאורייתא כלומר אפי' אם נאמר בולד טומאה דאורייתא איכא לפרושי מדבריהם דר' אליעזר ור' יהושע א''נ נקט דאורייתא לאוקמא אפי' לר''א אבל לר' יהושע אפי' שלישי דרבנן מותר לעשותו שני וכן חמץ בשש שעות שהוא איסור דרבנן יליף ר''מ מדבריו של רבי יהושע: מדברי ר''א ור' יהושע והא דתני במתני' מילתיה דר' חנינא ור''ע משום. דר' יוסי קטעי וסבר דר''מ מר' חנינא סגן הכהנים קאמר כדקאמר בסמוך: חבית שנולד לה ספק טומאה. פירש הקונטרס כגון שנכנס שם אדם טמא

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד