וממשיכה התוספתא: הפיגול כלומר קרבן שתוך כדי העבודות הנעשות בו חשב הכהן לאוכלו או להקריבו שלא בזמנו ונעשה הקרבן על ידי כך פיגול, וכן הנותר מבשר הקודשים לאחר זמן הראוי לאכילתו, שדינם שישרפו, גזרו עליהם חכמים לטמא את הידים וכן הטמא — בשר קודש שנטמא ממש בית שמאי אומרים: אין נשרפין כאחת, שהרי הטמא — טמא הוא מן התורה, ואילו השאר רק מדברי סופרים ואין להוסיף להם טומאה. ובית הלל אומרים: נשרפין כאחת.

ולעניננו: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי ר' מאיר מדברי ר' יהושע קאמר [אמר] והביא ראיה, אמאי מהדר ליה [מדוע משיב לו] ר' יוסי מדברי ר' חנינא סגן הכהנים? אמר ליה [לו] רב נחמן: ר' יוסי לאו אדעתיה [לא היה הדבר על דעתו], שלא הבין את כוונת ר' מאיר, שהוא ר' יוסי סבר כי ר' מאיר מדר' חנינא סגן הכהנים קאמר ליה [אמר לו] ראיה, ואמר ליה [לו] ר' מאיר: אנא [אני] מדר' יהושע קאמינא [אומר אני],

ואמר ליה [לו] ר' יוסי כתשובה שכנגד: ואפילו לר' יהושע נמי [גם כן] אינה היא המדה (אין זו אותה מידה), דהא [שהרי] מודה ר' אליעזר ור' יהושע ששורף זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, וחלק זה מן המחלוקת ביניהם הוא האמור במשנתנו, ומצירוף דברי המשנה והתוספתא יחד יכולים אנו לשחזר את המחלוקת כהוייתה.

ומקשים: ולגופו של דבר, אמאי [מדוע] אומר אתה אינה היא המדה, הלוא מדה ומדה היא! שהרי לכאורה היא היא המחלוקת — אם דבר העתיד ללכת לאיבוד מותר לטמאו בידים קודם לכן.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בחבית שבגת שיש נימוק נוסף לטמא בידים, דאיכא [שיש] הפסד חולין, שאם לא יטמא את היין שבגת העליונה בידים תפסול את החולין שבגת התחתונה, וכאן כיון שאין הפסד בדבר מדוע לא ישרפו זו בפני עצמה וזו בפני עצמה?

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: מתניתין נמי איכא [במשנתנו גם כן יש] הפסד של עצים, שהרי יש להוסיף עצים ולעשות מדורה מיוחדת לתרומה טמאה. אמר ליה ההוא סבא [לו אותו זקן]: בענין זה וכיוצא בו להפסד מרובה — חששו, ואילו להפסד מועט של עצים אחדים — לא חששו.

א אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מחלוקת זו בין ר' מאיר ור' יוסי היא בשש שעות, כאשר תרומת החמץ אסורה עדיין רק מדברי סופרים. אבל בשבע כאשר אסורה היא לגמרי מן התורה לדברי הכל שורפין תרומת חמץ טהורה עם תרומה טמאה.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: נימא קסבר [האם נאמר שסבר] ר' יוחנן: כי מתניתין [משנתנו] מדברת באב הטומאה דאורייתא [שמן התורה] וולד הטומאה דרבנן [שמדברי סופרים], ומאי [ומה משמעות] ההוכחה של ר' מאיר "מדבריהם" — מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, כפי ההסבר הקודם. שכן רואים שהמחלוקת היא בדבר שאיסורו מדברי חכמים בלבד כולד הטומאה או כחובת שריפה בשש שעות שמדברי סופרים, בשעה שאף לדברי סופרים אינו אסור, וכגון בשעה רביעית או חמישית, אף ר' מאיר מודה שאין שורפים.

אמר ליה [לו]: אין [כן] הדבר, כך סבר באמת ר' יוחנן. איתמר נמי [נאמר גם כן] במפורש שאמר ר' יוחנן: מתניתין [משנתנו] מדברת באב הטומאה דאורייתא [שמן התורה] וולד הטומאה דרבנן [שמדברי סופרים], ומאי [ומה פירוש] "מדבריהם" — מדברי רבי חנינא סגן הכהנים. ומחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בשעה השישית, אבל בשבע — דברי הכל שורפין.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו לר' יוחנן] מסופה של אותה ברייתא, שנאמר: הפיגול והנותר והטמא, בית שמאי אומרים: אין נשרפין כאחת, ובית הלל אומרים: נשרפין כאחת. משמע שדברים שטמאים מן התורה ודינם מן התורה לשריפה לשיטת בית הלל נשרפים כאחד עם דברים שאינם טמאים אלא מדברי סופרים.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] ואפשר לדחות: שהרי הפיגול והנותר אית להו [יש להם] טומאה על כל פנים מדרבנן [מדברי סופרים] דתנן [שכן שנינו במשנה]: הפיגול והנותר — מטמאין את הידים הרי שגזרו עליהם חכמים טומאה מסויימת.

ומציעים: לימא [האם לומר] שיש מקור שמסייע ליה [לו]? ששנינו: הפת שעיפשה (שנתעפשה) ונפסלה מלאכול לאדם, ועדיין הכלב יכול לאכלה, שראויה היא לו — מטמאה טומאת אוכלין אם היה שיעורה כביצה, שעדיין תורת אוכל עליה. ואם היתה תרומה טהורה של חמץ — נשרפת עם הטמאה בפסח. הרי שדבר שאינו ראוי לאכילה, שוב אין מקפידים שלא לשורפו עם הטמא.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בפת שעיפשה, דעפרא בעלמא [שכעפר סתם] נחשב הוא כבר, ואין דינה כבר כאוכל של ממש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שהראיה היא מדברי ר' חנינא סגן הכהנים מאי [מה] מקום יש כאן להזכיר ולענות לו מכך שמודה ר' אליעזר ור' יהושע? ומסבירים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו] ר' יוסי לר' מאיר: אפילו לר' יהושע שהוא מיקל בכגון זה — כי [כאשר] הוא מיקל הרי זה בתלויה וטמאה, אבל בטהורה גמורה וטמאה — לא, אינו כן.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שלמד ר' מאיר מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, אמאי [מדוע] אמר ר' יוסי אינה היא המדה ואי אפשר להשוות? הרי מדה ומדה היא, שכן לדעת ר' מאיר בשעה השישית קיים איסור על הטהורה מדברי סופרים, וכשם שלדברי ר' חנינא ניתן לטמא דבר הטמא רק מדברי סופרים בדבר הטמא מן התורה, אף לר' מאיר ניתן לטמא דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים, בדבר הטמא מן התורה!

אמר ר' ירמיה: הכא [כאן, במשנתנו] מדובר בבשר שנטמא בולד הטומאה על ידי משקין שנטמאו מחמת שרץ, ונעשה על ידי כך שני לטומאה, ואזדא [והלך] ר' מאיר לטעמיה [לשיטתו] ור' יוסי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]

כיצד, ר' מאיר הלך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן [שמדברי סופרים] היא, ואם כן אותו בשר שנטמא בולד הטומאה טהור גמור היה מן התורה, ומכאן הוא מוכיח שמותר לשרוף את הטהור עם הטמא.

ור' יוסי אף הוא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] הלך, שכן אמר: טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא [מן התורה] היא, ולכן הבשר שהעיד עליו ר' חנינא סגן הכוהנים טמא היה מן התורה, ואין להוכיח מכאן לענין שריפת תרומה טהורה גמורה עם הטמאה בפסח. דתניא [שכן שנינו בברייתא] באותו ענין: