ואילו כאן שנאמר שהארץ לבני אדם, הרי זה לאחר ברכה.

א אמר ר' חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה — כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. שנאמר: "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית" (משלי כח, כד). ואין משמעות לשון "אביו" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" (דברים לב, ו). ואין משמעות לשון "אמו" אלא כנסת ישראל, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח). שבגלל הזכרת התורה מפי האם מבינים כי "אמך" היא אומתך — כנסת ישראל.

מאי [מה פירוש] המשך הכתוב "חבר הוא לאיש משחית"? אמר ר' חנינא בר פפא: אדם כזה חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, היה חוטא ומחטיא את הרבים. ואדם כזה אף הוא בכלל זה.

ב בקשר לדברים האחרונים מביאים את מה שר' חנינא בר פפא רמי [השליך, הקשה ממקור אחד על משנהו]: מצד אחד כתיב [נאמר] "ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו" (הושע ב, יא), ומצד אחר כתיב [נאמר] בכתוב כהבטחה "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא, יד), והרי זו סתירה בין הנאמר בשני הכתובים למי הוא הדגן!

ומתרץ: לא קשיא [אין זה קשה], כאן כשמבטיח ה' לישראל שיאספו את דגנם הרי זה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (הקדוש ברוך הוא), ואילו כאן שמשמע מהכתוב שהדגן של הקדוש ברוך הוא, הרי זה בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, שאז הוא נוטל מהם את הדגן ומראה להם שהוא שלו.

תנו רבנן [שנו חכמים] זה שנאמר "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר? מה בא כתוב זה ללמדנו? — לפי שנאמר ביהושע": "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), יכול המשמעות המעשית של דברים אלו ככתבן, שיעסוק אדם כל ימיו בתורה בלבד, תלמוד לומר: "ואספת דגנך" תירושך ויצהרך "— הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שיש לנהוג כדרך העולם ולהקדיש זמן אף למלאכה, אלו דברי ר' ישמעאל.

ור' שמעון בן יוחאי אומר: אפשר יעשו אנשים כך ויהא אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח (כי רק כאשר הרוח נושבת אפשר לזרות תבואה ולהפרידה מן המוץ) ויהא עסוק תמיד, ותורה מה תהא עליה? אלא על האדם להקדיש עצמו לתורה, ולוותר על זמן העבודה בתחומים אחרים. שבזמן שישראל עושין את רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכרמיכם" (ישעיהו סא, ה), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום בשלמות — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך" וגו'. ולא עוד אלא אם חוטאים שאף מלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל "(דברים כח, מח).

על מחלוקת זו אמר אביי כסיכום: אף שיש מקום לשתי הדעות, בכל זאת היו הרבה שעשו כר' ישמעאל, שגם למדו תורה וגם עבדו לפרנסתם, ועלתה בידן, שעל אף שעסקו בדברים אחרים פרט לעיסוקם בתורה, נתקיים לימודם. והרבה שעשו כר' שמעון בן יוחאי, שרק למדו תורה ולא עסקו לפרנסתם בשום דבר אחר, ולא עלתה בידן לשמור על לימודם, ונזקקו לעזבו לגמרי.

וכן בדרך דומה אמר להו [להם] רבא לרבנן [לחכמים] שהיו באים לבית מדרשו: במטותא מינייכו [בבקשה מכם], ביומי [בימי] חודש ניסן וביומי [ובימי] חודש תשרי זמן העבודה החקלאית לא תתחזו קמאי, כי היכי [אל תראו לפני, אלא עסקו בעבודתכם, כדי] שלא תטרדו במזונייכו כולא שתא [במזונותיכם כל השנה כולה].

כסיכום לאותם הדברים אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום (בשם) התנא ר' יהודה בר' אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, הנופלים מהם במעלתם; דורות הראשונים עשו את תורתן קבע ואת מלאכתן עראי (ארעי), ולמעשה זו וזו, התורה והמלאכה, נתקיימה בידן. ואילו דורות האחרונים שעשו את מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן.

ג ומעין דברים אלה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' יהודה בר' אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים; בדורות הראשונים היו אנשים מכניסין את פירותיהן לחצר דרך טרקסמון [שער ראשי] כדי לחייבן במעשר, ואילו דורות אחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות, דרך חצרות דרך קרפיפות [חצרות גדורות] ולא דרך השער, כדי לפטרן מן המעשר, וכפי שאמר ר' ינאי: אין הטבל (תבואה שלא עושרה) מתחייב במעשר עד שיראה את פני הבית (פתח הכניסה והיציאה) ויוכנס לבית דרך שם, וכפי שנאמר בנוסח שאומרים בשעת וידוי המעשר: "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), הרי שחיוב מעשר חל על תבואה שלא החליטו עדיין למי תיאכל רק כשמכניסים את התבואה לבית עצמו.

ור' יוחנן אמר: אפילו ההכנסה לחצר קובעת להחשיב את הפירות כמוגמרים ולחייבם בשל כך במעשר, שנאמר בדיני מעשר: "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (שם, שם, יב).

ד שנינו במשנה שעל פירות האילן מברך "בורא פרי העץ" חוץ מן היין שאף שמקורו בפירות האילן נתייחדה לו הברכה לעצמו "בורא פרי הגפן". ושואלים: מאי שנא [במה שונה] יין שנתייחדה לו ברכה? אילימא [אם תאמר] משום דאשתני, לעלויא אשתני [שהשתנה לעילוי, לטובה, מן הפרי שממנו נעשה, השתנה] בשל כך גם כן לברכה, והרי שמן אף דאשתני לעלויא [שהשתנה לעילוי] ואף על פי כן לא אשתני [השתנה] לברכה, וכפי שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל, וכן אמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן: שמן זית מברכין עליו "בורא פרי העץ" כמו על הזית עצמו ולא יותר.

אמרי [אומרים] כתשובה: התם [שם] במקרה של שמן משום דלא (שאי) אפשר למצוא לו ברכה מתאימה, כי היכי נבריך [כיצד נברך], אם נבריך [נברך] "בורא פרי הזית" הרי פירא גופיה [הפרי עצמו] "זית" אקרי [נקרא], והוא אשר נברא, ואולם השמן הוא תוצר הפרי שנעשה בידי אדם, ולשון זו אינה מתאימה לו. ואי אפשר לברך במקביל ל"בורא פרי הגפן", שכן הענבים עצמם הם פרי הבריאה, בניגוד לשמן.

ומקשים: בכל זאת אפשר למצוא נוסחה, ונבריך עליה [ונברך עליו] "בורא פרי עץ זית" שתקביל מבחינת עניינה לברכת היין. אלא אמר מר זוטרא הסבר אחר: הטעם שלא ייחדו ברכה לשמן הוא שחמרא [יין] — זיין [מזין], משחא [שמן] — לא זיין [אינו מזין].

על כך מקשים: ומשחא לא זיין [וכי שמן אינו מזין]? והתנן [והרי שנינו במשנה] הנודר מן המזון, מי שקיבל על עצמו בנדר שלא לאכול מזון — מותר הוא במים ומלח שאינם נחשבים כמזון. והוינן [ועסקנו] בה בהלכה זו: מכאן אפשר להסיק כי מים ומלח בלבד הוא שלא אקרי [נקראו] "מזון", הא [הרי] כל שאר מילי אקרי [הדברים נקראו] "מזון" [הרי שכל דבר נקרא מזון],

ואם כןנימא תיהוי תיובתא [האם נאמר כי תהיה זו קושיא חמורה] על רב ושמואל דאמרי [שאמרו] אין מברכין "בורא מיני מזונות" אלא באכילת חמשת המינין של תבואה בלבד, שרק הם קרויים "מזון". ואמר רב הונא שם כתירוץ, שיש לומר שמדובר במקרה מסויים: באומר הנודר בלשון "כל הזן עלי יהא באיסור", ולכן כל דבר הזן את האדם (אף שאין לקרוא לו "מזון") נכלל בהגדרה זו מלבד מים ומלח.

אלמא משחא זיין [הרי ששמן מזין], ואין לומר שהיין לבדו מזין. אלא הבדל אחר בין יין לשמן, חמרא [יין] — סעיד [סועד], ומשחא [והשמן] — לא סעיד [אינו סועד], כלומר, היין לא רק מזין, אלא אף נותן הרגשת שובע. על כך שואלים: וחמרא מי סעיד [והיין האם הוא סועד, משביע] והא [והרי] רבא הוה שתי חמרא [היה שותה יין] כל מעלי יומא דפסחא [ערב פסח] כי היכי דנגרריה ללביה, וניכול [כדי שיגרור, יגרה, את ליבו, תאבונו, ויאכל] מצה טפי [יותר] בתיאבון בליל הסדר. והרי שהיין רק מגרה את התיאבון ואולם אינו משביע. ומשיבים: טובא [הרבה] — גריר [גורר, מגרה], פורתא [מעט] — סעיד [משביע].

ושוב שואלים: ומי סעיד [והאם היין סועד] כלל?! והכתיב [והרי נאמר]: "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים קד, טו), והרי שנהמא [לחם] הוא דסעיד [שסועד] את הלב ואילו חמרא לא סעיד [יין אינו סועד]! אלא יש לומר כי מפסוק זה אין ראיה, כי חמרא אית ביה תרתי [היין יש בו שתי מעלות]: סעיד [סועד] ומשמח, ואילו נהמא מסעד סעיד, שמוחי לא [הלחם סועד, לשמח אינו] משמח.

ומאחר שיש כאן כל המעלות הללו שואלים: אי הכי נבריך עליה [נברך עליו, לאחר שתייתו] שלש ברכות, כמו שמברכים ברכת מזון שלמה לאחר אכילת לחם! ומשיבים: לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה [אין אנשים קובעים סעודתם עליו], שאין אנשים עושים ארוחה שתהא רובה יין.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: אי [אם] קבע עלויה סעודתיה מאי? [עליו סעודתו מה] דינו? האם יצטרך אז לברך כמו אחרי הלחם? אמר ליה [לו]: פתרון לשאלתך תדע רק לכשיבא אליהו ויאמר אי הוי קביעותא [אם היא קביעות], כי זהו ספק שאין אנו יכולים להכריע בו. השתא מיהא [עכשיו בכל אופן, לפני שבא אליהו] בטלה דעתו אצל כל אדם, ואנו רואים בו יוצא דופן, ולא יחוייב לברך ברכת מזון שלימה.

ה מקודם הובאה ההלכה שעל שמן זית מברכים "בורא פרי העץ" ומעתה באים לדון בהלכה זו גופא [לעצמה]. אמר רב יהודה שכך אמר שמואל, וכן אמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן: שמן זית מברכין עליו "בורא פרי העץ" כמו על הזית עצמו ולא יותר. והשאלה היא היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר], אילימא דקא שתי ליה משתה [אם נאמר ששתה אותו] כמו שהוא — אוזוקי מזיק ליה [הריהו מזיק לו, לשותה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השותה שמן של תרומה (שלא ידע שהיא תרומה) — משלם את הקרן, אותו סכום שהזיק, ואינו משלם את החומש (חמישית ערך הנזק, הנוספת כרגיל כקנס כאשר מחזירים מעילה בדברים מקודשים), שבמקרה זה נחשב האיש כמזיק בלבד, ולא כנהנה מן הקודש. מה שאין כן הסך את גופו בשמן של תרומה — משלם קרן וחומש, משום שנהנה. ומכאן למדנו ששתיית שמן אין בה הנאה ואף גורמת נזק לשותה.

אלא צריך להסביר דקא אכיל ליה [שאוכל אותו] את השמן, על ידי שהוא טובל בו פת לחם. ואולם אי הכי, הויא ליה [אם כן, תהיה לה] פת עיקר והוא, השמן, טפל. ותנן [ושנינו במשנה], זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה בדברי אכילה — מברך על העיקר כראוי לו ופוטר את הטפלה בלי ברכה מיוחדת. ובמקרה זה יש איפוא לברך רק על הלחם ולא על השמן! אלא צריך לומר דקא שתי ליה [שהוא שותה אותו] על ידי אניגרון וכפי שאמר רבה בר שמואל: "אניגרון" פירושו — מיא דסלקא [מי סלק], ואילו "אנסיגרון" הוא מיא [מים]