ולא מין דגן הוא, אלא אחד מן הפירות, או מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת, בכך נחלקו; רבן גמליאל אומר שמברכים עליו שלש ברכות (ברכת המזון), וחכמים אומרים שמברך ברכה אחת. וכל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן, רבן גמליאל אומר שמברכים עליו לאחר אכילתו ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים שאין מברך עליו ולא כלום מאותן ברכות (שלוש ברכות או שלוש מעין אחת), אלא "בורא נפשות" בלבד. ואם כן התוספתא האומרת שאחר האורז מברכים ברכה מעין שלוש הריהי כשיטת רבן גמליאל על פי גירסת ר' יהודה.

על כך מקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את התוספתא — כרבן גמליאל, אם כן אימא סיפא דרישא [אמור, עיין, בסיום תחילתה], בקטע המסיים את חלקה הראשון של תוספתא זו, שנאמר בו שאף פת העשויה מחיטה, אם אין הפרוסות קיימות — בתחלה מברך עליה "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש. והלכה זו מני [שיטת מי היא], אי [אם] תאמר ששיטת רבן גמליאל היא, השתא [עכשיו] הרי אם על כותבות ועל דייסא אמר רבן גמליאל שמברכים שלש ברכות שלמות, אם כן, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא [צריך, לומר] שיברכו כעל לחם?!

אלא פשיטא רבנן [פשוט הוא, שהתוספתא כשיטת חכמים], ואולם אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [אם כך קשה מדברי חכמים על דברי חכמים עצמם], שיש סתירה בין המקורות! ומתרצים; אלא לעולם יש לפרש שהתוספתא כשיטת רבנן [חכמים], ותני [ושנה] תקן את הגירסה ואמור גבי [אצל, ביחס] לאורז כי לבסוף אינו מברך עליו ולא כלום כאמור בברייתא.

א ובענין הברכות על דייסות שונות, אמר רבא: האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא [אותה תערובת סולת ודבש של חקלאים שהם מרבים בה קמח], מברך עליה "בורא מיני מזונות". מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — לפי דסמידא [שהסולת] עיקר בתערובת. אבל אותו מאכל באופן שעושים בני העיר מחוזא, דלא מפשי ביה קמחא [שאין מרבים בו קמח] מברך עליו "שהכל" מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — לפי שבה דובשא [הדבש] עיקר. והדר [וחזר] ואמר רבא: אידי ואידי [אלה ואלה], גם של החקלאים וגם של בני העיר מברכים עליהם "בורא מיני מזונות". שכן רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל שיש בו מחמשת המינים אפילו איננו עיקר מברכין עליו "בורא מיני מזונות".

ב אמר רב יוסף: האי חביצא דאית ביה [אותו תבשיל שיש, שמכניסים, בו] פרורין של לחם הגדולים כזית — בתחלה מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף מברך עליו שלש ברכות, כדרך שמברך על לחם. ואותו מרק שיש בו פירורי לחם אלא דלית ביה [שאין בו] פרורין שגודלם כזית — בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, כמו על מעשה קדרה.

ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אמרתי אותה] את ההלכה הזו — ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: היה הכהן עומד ומקריב בפעם הראשונה מנחות בירושלים — אומר "ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", על שהגיע לקיים בפעם הראשונה מצוה זו של הקרבת קרבן (רש"י). נטלן למנחות כדי לאכלן — מברך "המוציא לחם מן הארץ". ותני עלה [ושנוי עליה] על ענין המנחות: וכולן, כל המנחות, פותתן בכזית (שהיה מפורר את כל המנחות לפתיתים—פירורים בגודל כזית בערך), ומכאן שמאכל של פירורי לחם שגודלם כזית יש לברך עליו "המוציא".

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אלא מעתה, לפי שיטה זו לדעת התנא דבי ר' ישמעאל שאמר במנחות: פורכן (מפוררן לפירורים קטנים) עד שמחזירן לסלתן, כפי שהיו מתחילה, הכי נמי דלא בעי ברוכי [האם גם כן, תאמר שאינו צריך לברך] "המוציא לחם מן הארץ"?! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כי כן הוא] ועל מנחות אלה אין לברך ברכת "המוציא", והתניא [והרי שנינו] בהמשך הדברים: לקט מכולן, מכל פירורי המנחות כזית ואכלן, אם חמץ הוא (אם היתה זו מנחת חמץ כמו בלחמי תודה) — הריהו ענוש כרת אם אכל בפסח, ואם מנחת מצה הוא — אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כמצה. ומכאן שפירורי לחם, בלי להתחשב בגודלם, נחשבים תמיד ללחם.

על כך משיב רב יוסף שאין הדבר כן, ואין לברך על פירורים כעל לחם, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשערסן, שבלל אותן במים ועשאם שוב לחם, על כך מקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כן אמור את הסוף], ששנינו בו, והוא, כלומר, דברים אלו באוכל פירורים אמורים דווקא שאכלן בכדי אכילת פרס, כלומר, שאכל את כל הפירורים (המצטרפים לשיעור כזית) במשך זמן שבו אפשר לאכול פרס — חצי כיכר לחם. ואי [ואם] מדובר באופן שערסן, כשגבלן יחד, האי [ביטוי זה] "שאכלן" אינו מתאים, ו"שאכלו" מיבעי ליה [היה לו לומר],

שהרי זה לחם אחד ולא פירורים. אלא יש להסביר בדרך שונה ולומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בבא מלחם גדול, כשכל אחד מהפירורים הוא חלק מלחם גדול שהיה עליו חיוב של ברכת "המוציא" קודם, אבל פירורים מתחילתם מברך עליהם כעל לחם רק אם שיעורם בכזית ויותר.

אחר שכל הראיות שהובאו לשיטה זו ונגדה בטלו, שואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה, על הלכה זו]? כיצד יש לפסוק בענין זה? אמר רב ששת: האי [זו] החביצא, אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בו] פרורין שגודלם כזית — מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". אמר רבא: והוא דווקא באופן דאיכא עליה תוריתא דנהמא [שיש עליו, על התבשיל הזה, מראה לחם] ולא נמחו הפירורים לגמרי.

ג בעיה אחרת היתה ביחס לטרוקנין, שעליהם נאמר שחייבין בהפרשת חלה, כלומר, שעשייתם נחשבת כעשיית לחם. ואולם כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן שטרוקנין פטורים מן החלה. אגב פסק ההלכה בענין הטרוקנין, שואלים: מאי [מה הם] טרוקנין? אמר אביי: טרוקנין הם כובא דארעא (מאכל הנעשה על ידי הכנסת תערובת דלילה של מים וקמח במישרין אל תוך הכירה) ואיננו לחם ממש.

וכן אמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. ושואלים: מאי [מה היא] טריתא? על כך היו דעות שונות. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהוא גביל מרתח [גיבול מים וקמח ששופכים לכירה כשהיא מוסקת ורותחת]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שזהו נהמא דהנדקא, שהוא לחם העשוי מבצק שכורכים אותו על שיפוד ואופים אותו כשהוא משוח בשמן או במי ביצים באופן זה בתנור. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שטריתא הריהו לחם העשוי לכותח, שהוא לחם מיוחד שאפו שלא כרגיל על מנת להחמיץ אותו אחר כך ביותר, ולהשתמש בו כמרכיב בתבלין הבבלי הקרוי כותח.

וכן תני [שנה] ר' חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. על כך מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במקום אחר שחייב בחלה! ומתרצים: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנינו מהו הטעם] שר' יהודה אומר שיש לחלק בלחם העשוי לכותח בין סוגים שונים, שמעשיה (דרך עשייתה) מוכיחין עליה לשם מה נעשתה. עשאן