פסחים מג ע"ב

דף מג - ב

כי סלקא דעתך אמינא להתירן באכילתו, הואיל וכתיב "לא תאכל עליו חמץ - שבעת ימים תאכל עליו מצות". הקיש הבתוב אכילת חמץ לאכילת מצה. והיה מקום לומר כי רק כל מי שישנו ב"קום אכול מצה", הוא זה אשר ישנו ב"בל תאכל חמץ".

ואילו הני נשי, הואיל וליתנהו ואינם במצות "קום אכול מצה" - משום דהויא ליה חיוב אכילת מצה בלילה הראשון מצות עשה שהזמן גרמא [וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה], אימא - ב"בל תאכל חמץ" נמי ליתנהו. ^[1]

קא משמע לן ריבוי ד"כל אוכל מחמצת ונכרתה", שאף נשים אסורות באכילת חמץ.

ונמצא, שאי אפשר לדרוש מן "כל" הזה לחייב כרת על אכילת תערובת חמץ.

ומוסיפה הגמרא:

והשתא, דאתרבו להו הנשים לאיסור בל תאכל חמץ מ"כל אוכל מחמצת, ונכרתה", איתרבי נשים נמי למצות אכילת מצה. וזאת, כדדריש רבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה. שנאמר "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות".

ויש ללמוד מכח ההיקש של מצה לחמץ: כל שישנו ב"בל תאכל חמץ" - ישנו בחיוב אכילת מצה. והני נשי נמי, הואיל וישנן ב"בל תאכל חמץ", ^[2] שהתרבו מ"כל אוכל מחמצת ונכרתה" - הן ישנן גם ב"קום אכול מצה". ^[3]

והוינן בה: ומאי חזית לומר, דהאי "כל" אתא לרבויי נשים, ומפקת עירובו [ומיעטת תערובת חמץ] מכרת?

אימא איפכא: "כל" בא לרבויי עירובו של חמץ לכרת ^[4], ולא נרבה ממנו איסור אכילת חמץ לנשים.

ואז יהיה להיפך, שתהיינה הנשים פטורות מאכילת מצה מכח ההיקש של מצה לחמץ.

ומשנינן: מסתברא שבא הכתוב לרבות נשים לאיסור אכילת חמץ, ולא לעונש כרת לתערובת חמץ.

כיון שהריבוי "כל" [בפסוק "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה"] קאי מתייחס ועוסק בריבוי של האנשים האוכלין, ^[5] ולא בריבוי מיני החמץ הנאכלים.

ולכן, הוא מרבה עוד סוג של אוכלין, דהיינו נשים.

כי האם יתכן לומר, דקאי הריבוי של "כל" באוכלין, ומרבה בכך עוד סוג של נאכלין, כתערובת חמץ?!

מתקיף לה רב נתן אבוה דרב הונא: וכי כל היכא דקאי קרא באנשים האוכלין, לא יתכן שיהיה הכתוב מרבה את מיני הנאכלין?!

והא תניא: "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה', ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה".

אין לי לאסור אלא חלב של בהמות תמימין, לפי שהוא ראוי ליקרב למזבח.

חלב של בעלי מומין, דלא קרינן ביה "מן הבהמה אשר יקריב" - מנין שאף הוא אסור?

תלמוד לומר: "כי כל אוכל חלב".

"כל" הוא ריבוי, ומרבינן ממנו אף חלב של בעלי מומין.

ומסיק רב נתן לקושייתו: והא הכא, דקאי קרא באוכלין, כדכתיב "כי כל אוכל חלב", ולא נכתב ריבויא ד"כל" על הדבר הנאכל, אלא על האדם האוכל.

ואפילו הכי, קא מרבה מיניה מין של נאכלין, דהיינו חלב בעלי מומין.

ואם כן, הכא נמי נימא, ד"כל" דכתיב אצל אוכל מחמצת, ירבה תערובת חמץ.

ומשנינן: התם בחלב, דליכא לרבות אוכלין, שהרי נשים אסורות בכל הלאוין שבתורה, לכך מרבה מיניה התנא את מין הנאכלין.

אבל הכא בחמץ, דאיכא אפשרות לרבות נשים, שהם ריבוי באוכלין, מסתבר טפי לדרוש את ה"כל" ביחס אליהן.

כי לא שביק [לא נוטש התנא] להו את ריבוי האוכלין שבו אמור הפסוק, ובמקום זאת מרבה נאכלין.

והוינן בה: ורבנן, דפליגי על רבי אליעזר, כיון דלית להו איסור לאו בעירוב החמץ, הרי בהכרח פשיטא שגם את הריבוי של "כל" האמור בפסוק השלישי "כל מחמצת לא תאכלו" - לא דרשי כריבוי לאסור תערובת חמץ.

ואם כן, אלא הא דנשים מוזהרות על החמץ - מנא להו?

שהרי לפי רבי אליעזר לא נתרבו נשים אלא מ"כל" דכתיב גבי "כל אוכל מחמצת - ונכרתה".

וכיון שאמרנו כי רבנן לא דורשים את המילה "כל" [ביחס לתערובת חמץ] בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו", ואין הם דורשים גם את המילה "כל" שבפסוק "כל אוכל מחמצת ונכרתה" [ואילו הפסוק הראשון "כל אוכל חמץ ונכרתה", אפילו לרבי אליעזר אין לדורשו לאסור נשים בחמץ, כי הוא מיועד לדרשה אחרת. תוס'].

אם כן, מנין להם שהנשים מוזהרות על אכילת חמץ?

והרי יש לנו היקש האומר כי כל מי שאינו באכילת מצה אינו באיסור אכילת חמץ. ואם כן, נפטור את הנשים מאכילת מצה היות והיא מצות עשה שהזמן גרמא, ומכח ההיקש של חמץ למצה נתיר להם גם לאכול חמץ!?

ומשנינן: אמנם רבנן "כל" גרידא שבפסוק השני [באזהרת "כל מחמצת לא תאכלו"] לא דרשי לרבות נאכלים של תערובת חמץ.

אבל את "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" [בפסוק השלישי], העוסק בעונש כרת, כיון שנוספת בו המלה "כי" אל המילה "כל" - דרשי שפיר לרבות בו את הנשים [וזהו ריבוי ל"אוכלים" ולא ל"נאכלים"].

ומכאן למדו שנשים אסורות באכילת חמץ וחייבות עליו כרת.

אלא מעתה, שלמדנו כי תוספת המילה "כי" למילה "כל" משמשת לריבוי אפילו לרבנן שאינם מרבים מ"כל" גרידא, מקשה הגמרא שגם רבי אליעזר ידרוש מ"כי כל" דרשה נוספת:

ורבי אליעזר, המרבה מהמילה "כל" לבדה, הרי מ"כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" יש לו לרבות שני ענינים. ואימא:

"כל" - לרבות את הנשים.

"כי כל" - לרבות אף את עירובו של החמץ לכרת.

שהרי כל היכא דליכא לרבות אוכלין, מרבינן לדבריו אף נאכלים, ומהמילה "כי" הנוספת למילה "כל" יש לו לרבות עירוב חמץ לעונש כרת, כיון שהנשים מתרבות מהמילה "כל".

וכי תימא לתרץ, ש"כי כל" - רבי אליעזר לא דריש לדרשה נוספת.

הא ליכא למימר הכי.

כי והתניא: כתיב "כי כל שאור וכל דבש בל [לא] תקטירו ממנו אשה לה'".

אין לי לאסור אלא כשההקטר כולו הוא מן השאור [והקטיר כזית שאור, כי אין שיעור הקטרה בפחות בכזית].

הקטיר שאור במקצתו של שיעור הקטרה, דהיינו חצי כזית שאור - מנין שהוא עובר?

תלמוד לומר: "כל שאור" - לרבות מקטיר שאור במקצת שיעור הקטרה. ^[6]

[כן הוא לאביי. אבל זעירי מפרש לה בסמוך בענין אחר].

עירובו של שאור [שאור שנבלל ונתערב עם מנחה כשרה, לאחר שנפתתה לפיתים, ואינו בעין] - מנין שאף הוא אסור בהקטרה? תלמוד לומר: "כי כל שאור".

והיינו, ש"כי" הנוסף ל"כל" - בא ללמד ריבוי נוסף, לרבות עירובו [וקא משמע לן שאין האיסור מתבטל אגב ההיתר. תוספות].

ומסקינן לקושיין: מאן שמעת ליה דדריש "כל" כשלעצמו? - הלא רבי אליעזר הוא. שהרי חכמים פליגי, ולא דרשי מ"כל" לבדו.

וכיון שהתנא הזה שהולך בשיטת רבי אליעזר דורש דרשה נוספת מ"כי כל", אלמא, קא דריש רבי אליעזר גם "כי כל".

ואם כן, הכא נמי בחמץ, נרבה עירובו לכרת מ"כי כל".

ומסקינן: קשיא!

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה - אין היתר מצטרף לאיסור, להשלים את שיעורו.

כגון איסורי אכילה, ששיעורם בכזית, אם אכל חצי כזית חלב וחצי כזית בשר בבת אחת, הרי הוא פטור. ואינו מתחייב, עד שיאכל כזית מן החלב לבדו.

חוץ מאיסורי אכילה של נזיר, שאכילת ההיתר מצטרפת להשלים את שיעורם, שאם אכל חצי כזית ענבים יחד עם חצי כזית לחם, הרי הוא חייב משום "וענבים לא יאכל".

והיינו, שהשיעור של איסורי נזיר הוא שיעור של אכילה ולא שיעור באיסור עצמו. ולכן אם נזיר אוכל אכילה שיש בה שיעור, הרי אפילו אם הדבר האסור עליו הוא רק חלק מאותה אכילה, ואין בו עצמו את מידת השיעור, חייב עליו, כיון שיש שם "אכילה" על אכילתו. ^[7]

וחומר זה הוא באיסורי נזיר, והוא שונה משאר איסורים.

שהרי אמרה תורה בנזיר "וכל משרת ענבים לא ישתה", ללמד בריבוי "כל" לחייב אפילו אין ביין שיעור רביעית. אלא די בכך שישרה את פתו במעט יין ותצטרף הפת אל היין להשלים את השיעור כדי ללקות על המעט יין. ^[8]

והראיה שזוהי כונת הכתוב, שהרי לא יתכן לומר שמדובר באופן שיש ביין לבדו שיעור המחייב. שאם כן, פשיטא שחייב, ולא צריך קרא להכי.

אלא, בהכרח, בא הכתוב לחייב אף כשאין ביין לבדו כשיעור, אלא בצירוף עם הפת.

שמע מינה, שהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר.

וזעירי אמר: לא רק באיסורי נזיר בלבד מצטרף היתר לאיסור, אלא אף בהקטרת שאור על המזבח, היתר מצטרף לאיסור.

שאם הקטיר חצי כזית קומץ שאור יחד עם חצי כזית מצה, הרי הוא עובר ב"בל תקטירו שאור".

והוינן בה: כמאן סבר זעירי? הלא בהכרח כרבי אליעזר, דדריש "כל" דכתיב גבי שאור, ^[9] לרבות מקצתו. ^[10]

וזעירי מעמיד דרשה זו במקטיר כזית שלם, אלא שחציו שאור וחציו מנחה כשירה, והוא חייב על ההקטרה מדין "היתר מצטרף לאיסור".

ואמרי' מאי חזית דהאי כל דכרת מרבית לנשים בכרת וממעט עירוביו בכרת ואמרי' מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין כלומ' כתב כל אוכל לרבות כל אדם האוכל ואפילו נשים וכתיב כל מחמצת לרבות כל המתחמץ ואפילו ע"י תערובת בלאו אבל לית ליה אורחא דקרא כדקאי באוכלין למשבק אוכלין לרבויי נאכלין ואמרינן איני דכל היכא דקאי באוכלין לא מרבה נאכלין והתניא כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' אין לי אלא חלב תמימים הראויה ליקרב חלב בעלי מומין מנין ת"ל מן הבהמה חלב חולין מנין ת"ל כי כל והא הכא כי כל אוכל חלב כתיב דמשמע אוכלין וקאי באוכלין וקא מרבי חלב חולין הנאכלין ושני' היכא דליכא אוכלין מרבה נאכלין אבל היכא דאית ליה לרבות אוכלין כגון הנשים לא שבק אוכלין ומרבה נאכלין ורבנן דלית להו לאו בעירוביו משום דלא דרשו כל אם כן נשים שחייבות בכרת מנא להו ושני' כל לא דרשי כי כל דרשי ובכרת כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה:
ואקשי' לר' אליעזר נימא כל לרבות נשים כי כל לרבות עירובין בכרת דתניא שאור לא תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל שאור פי' כלום משאור. אפי' מקצתו.

עירובו מנין ת"ל כי כל שאור לרבות עירובו מאן שמעת ליה דדרש כל ר' אליעזר ודרש כי כל לרבות עירוביו ועלתה בקשיא:

אמר ר' אבהו א"ר יוחנן אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אלו אמרה תורה משרת ענבים הייתי למד שמשרת ענבים אסור למה כתב כל לאסור עירוביו:

זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו היתר מצטרף לאיסור ואם יש מקצת שאור ומצה משלים לכזית חייב כמאן כר' אליעזר דמרבה עירוביו מבל [יראה] אקשי' אם כן הוא כי זעירי אליבא דר' אליעזר [קאמר] אמאי אמר שאור ותו לא אפילו.

אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. פי' הרי"ט ז"ל דהא אתיא כרבנן דס"ל על ידי תערובת בלא כלום ואשמעינן ר' יוחנן דס"ל הכי בשאר איסורין כמו בחמץ חוץ מנזיר:

האוכל חלב במזיד חייב כרת ואע"פ שנאמר בתורה כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' לא סוף דבר חלב תמימים הראויים ליקרב לגבי המזבח אלא אף חלב של בעלי מומין או של בהמת חולין:

שאור ודבש אסורין לגבי מזבח והמקטירם לוקה בין שהקטיר הן בעצמם בין שהקטיר תערובתן כגון שנתערב עם פתיתין של מצת מנחה שלא ניכר איזה הוא של חמץ ואיזהו של מצה ובלבד שיקטיר מן השאור כזית שאין הקטרה פחותה מכזית ומ"מ אם נפל כל שהוא מהן בקטורת נפסלה שאוסרין הן בכל שהן זה שאמרנו בסוגיא זו שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין תלמוד לומר כל נחלקו בלשון זה אביי ורבא במסכת מנחות נ"ח א' שלדעת אביי יש הקטרה בפחות מכזית ללקות עליו משום הקטרת שאור וקומצו של מנחה דיו בכזית ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו כלומר כשהקטיר כל זית של קמיצה חמץ מקצתו ר"ל חצי זית מנין שלוקין עליו תלמוד לומר כל ולדעת רבא אין הקטרה ללקות עליו בפחות מכזית וקומצו של מנחה אינו בפחות משני זיתים ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו ר"ל כל הקומץ מקצתו ר"ל מקצת הקומץ אלא שמ"מ יש בו כזית מנין תלמוד לומר כל והלכה כרבא שאין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה למלקות בפחות מכזית כמו שביארנו:

כבר ביארנו באיסורי מאכלות שאף אותן שיש בו כרת באכילתם כגון חלב ודם לא נאמר אלא על אכילת כזית בעין הא כל שהוא בתערובת אין בו כרת ומ"מ לענין מלקות פעמים לוקין ופעמים אין לוקין וכיצד הוא הדין טעמו וממשו והוא איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ונימוח ונתן טעם ויש בו מן האיסור כל כך שיש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס כל שאכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה ובלבד שיאכלנו גם כן כשיעור אכילת פרס שהוא שיעור סעודה אחת שאם שהא יותר מזה הרי הן כשתי סעודות ואין מצטרפות הא בפחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות:

טעמו ולא ממשו והוא איסור שנתערב בהיתר בשאינו מינו ונימוח ונתן טעם אלא שאבד ממשו של איסור ומראיתו וכן שאין בו מן האיסור כל כך שיהא באכילתו כזית בכדי אכילת פרס אף הוא אסור מן התורה לדעתנו כמו שנבאר אלא שאין לוקין עליו והוא הדין בשאין שם ממש האיסור כלל כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו טעם במים והענבים בעינם שאין במים ממשו של יין ולא מראיתו וזהו טעם כעיקר האמור בתלמוד וראיה לדבר שהרי במסכתא חולין אמרו טעמו ולא ממשו דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא וכו' ובסוגיא זו אמרו ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה מבשר בחלב אלמא טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר אחד הוא ואיסורו מן התורה אלא שאין לוקין עליו שמאחר שאין שם אכילה גמורה עליו הואיל ואין ממנו אכילת כזית בכדי אכילת פרס אין אזהרת לאו הבא על אותו איסור עליו אלא שהוא בדין חצי שיעור ואם מפני שלמדנוהו לר' עקיבא מבשר בחלב ולרבנן ממשרת האמור בנזיר שמשמע שאע"פ שאין כאן אכילה גמורה מ"מ התורה אסרתו מכח לאוין אלו מ"מ אין לוקין על בנין אב ויש חולקין בזו לומר שעיקר איסורו אינו אלא מדברי סופרים כמו שנבאר ועיקר הדברים כדעת ראשון:

ולמדת שתערובות אלו במין בשאינו מינו נאמרו שאין טעם אלא במין בשאינו מינו הא במין במינו מן התורה בחד בתרי בטיל בין לח בלח בין יבש ביבש שהרי לא נתן האיסור טעם בהיתר ומדברי סופרים לאסרו אלא אם נתערב בשיעור שאילו היה בשאינו מינו היה מכלה את טעמו לגמרי ושיערו דבר זה בששים ולא החמירו חכמים בדבר זה אלא מגזרת שאינו מינו שאילו נתיר להם מין במינו בחד בתרי כדין תורה יבואו להתיר מין בשאינו מינו בשיעור זה ונמצאו מתירין טעם האיסור ובשיעור איסור ר"ל כזית איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ולפי דרכך למדת שאין חששה זו אלא מפני מין בשאינו מינו שהאיסור נימוח ונתערב לשם ולא הוכר אלא שנתן טעם שאילו מין בשאינו מינו היבש הרי האיסור ניכר ואין חשש להקל בו ומעתה מין במינו הנימוח ראוי לאסור בפחות מששים מגזירת מין בשאינו מינו הנימוח אבל מין במינו היבש ביבש כגון כבש טרפה בשני כבשים כשרים עמד על דין תורה ושלשתם מותרים שהרי אין לחוש למין בשאינו מינו ביבש שהרי האיסור ניכר ובטל חד בתרי אם לא בדבר שהוא דבר שבמנין ואם הוא דבר שאינו של מנין כגון קמח בקמח בטל ברוב שלא נאמר חד בתרי דרך דוקא אלא שיהא בו רוב ומ"מ באיסורי הנאה אינו כן אלא שבאיסורי הנאה כגון חבית של יין נסך בחביות של יין כשר או ערלה בהיתר אי אתה מתיר אלא בנפלה אחת מהם לים הגדול ובנפלה אחת מהן מיהא אתה מתיר את הנשארות בשתיה ובאכילה ובהיתר הנאה אי אתה צריך אלא להולכת הנאה לים המלח כמו שביארנו במקומו:

נתערב פחות מכזית איסור בתבשיל של היתר בשאינו מינו ונימוח ונתן בו טעם כגון שנפל בפחות מששים שכמותו אין כאן איסור תורה כלל אלא שאסור מדברי סופרים אף במינו ודבר זה לא נחלקו עליו בתלמוד כלל ומ"מ נחלקו בכיוצא בזה בהיתר מצטרף לאיסור:

וענין היתר מצטרף לאיסור הוא שחצי שיעור של איסור הוא בעין ולא נימוח כלל והשלימו לכזית בהיתר כגון שלקח חצי זית חלב והשלימו לכזית בחצי זית בשר או פת ואכלו או שהאיסור אינו בעין אלא שלא נבלע בו על ידי רוטב ר"ל בבישול שהרוטב מוליך האיסור ומפזרו אלא שנבלע בו על ידי מגע כגון שנגע חצי זית חלב או חצי זית בשר נבלה בבשר חם של היתר ונימוח החלב במקום מגעו והרי האיסור במקום המגע צרור ומונח כאילו הוא בעין ואכל כזית ממקום המגע וכן כגון שנצלה עמו ונגע בו שלא נתפזר האיסור הרבה והרי טעמו צרור ומונח כאילו הוא בעין או שנימוח מועט במועט כגון שנימוח חצי זית חלב במעט היתר ואכל כזית בין הכל או נזיר ששרה פתו ביין שמתוך שאף ההיתר מועט טעם האיסור יתר מאוד וצרור ומונח כאילו הוא בעין ולמדת בדין היתר מצטרף לאיסור כשהוא נתערב באיסור ואע"פ שאינו בעין קרוב הוא לענין טעם כעיקר אלא שטעם כעיקר הוא שיש שיעור איסור ונתפזר והיתר מצטרף לאיסור הוא שאין שם שיעור איסור אלא שלא נתפזר אלא מעט וטעמו צרור ומונח באותה לגימה והוא שבחטאת הזכירו בה לפעמים טעם כעיקר ופעמים הזכירו בה לשון היתר מצטרף לאיסור והיתר מצטרף לאיסור יש בו טעם איסור יותר מטעם כעיקר אלא שטעם כעיקר טעם שלו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור אין טעמו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור בקדשים אסור לדברי הכל ולוקין עליו לדעתנו כמו שיתבאר בששי של נזיר ובאיסורי נזיר לדעת ר' יוחנן לוקין עליו מדכתיב וכל משרת ענבים אבל לא בשאר איסורין ואע"פ שכשהוא בעין אסור משום חצי שיעור שהוא מן התורה מ"מ אין לוקין עליו ויש אומרין שאף איסור חצי שיעור אינו מן התורה אלא בשאוכלו לבדו בלא עירוב היתר ואין נראה כן הואיל והוא בעין ולדעת חכמים אף באיסורי נזיר אין מצטרף ואינו אסור אלא מדברי סופרים אף כשהוא בעין ואם תמצא לומר שכשהוא בעין מיהא אסור מן התורה מ"מ אין בו מלקות וכן הלכה ומעתה נזיר ששרה פתו ביין אינו לוקה אא"כ יש בו כזית מן היין הא כל שאין בו כזית מן היין אע"פ שיש כזית בין פת ויין וטעם יין בכולו אינו לוקה ולא עוד אלא שאינו אסור מן התורה הואיל ואינו בעין אלא מדברי סופרים ומ"מ לענין ביאור אף האומר שהיתר מצטרף לאיסור דוקא בשאין שם רוב היתר אלא חצי זית איסור וחצי זית היתר וכל שכן רוב זית איסור ומיעוטו היתר אבל כל שרובו היתר לא והוא שאמרו במסכת נזיר פרק שלשה מינין ל"ז א' בשמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו בשלמא לדידי משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין כלומר וכשאוכל כזית ממנה אין שם אף חצי זית מן האיסור אלא לדידך דאמרת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי ואע"פ שיש גורסין שם בדרך אחרת אינו כלום אלא שלענין פסק אף ברוב זית איסור אין בו איסור תורה הואיל ואינו בעין וכשהוא בעין אין בו מלקות ובקדשים מיהא אף ברוב היתר מצטרף ויש חולקין בזו משמועת הפיגול והנותר שבללן האמורה בפרק כל הזבחים:

זה שביארנו בטעם כעיקר שנחלקו בו קצת מפרשים לומר שאינו מן התורה כלל כך היא הצעתה של משנה וכן שגדולי הרבנים כתבו כן והביאוה ממה שאמרו בפרק גיד הנשה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור אלמא שאין טעם כעיקר אסור בחולין אלא מדברי סופרים וכן ממה שאמרו במסכת עבודה זרה בפרק השוכר ס"ז ב' טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והם מפרשים אסור מדרבנן ואין לוקין עליו שאילו היה מן התורה למה אין לוקין עליו וא"כ מה שלמדו בסוגיא זו טעם כעיקר ממשרת אסמכתא בעלמא הוא וכן ראיה שבפרק כל הבשר ק"ח א' אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ומבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא שהיה רבא סובר לאו דאורייתא:

ושמא תאמר והלא גיעולי גוים טעמו ולא ממשו הוא ואסור מן התורה גיעולי גוים חדוש הוא ואין אומרין כן בשאר איסורין ושמא תאמר מ"מ גיעולי גוים מצד כל האיסורין הוא אלמא שבכל איסורין טעמו ולא ממשו אסור שאם לא כן היאך אפשר לאסרן בכלים ולהתירן בעלמא תירצו בה גדולי הדורות מעלה הוא שנתנה תורה בכלי הואיל ונבלע באיסור אע"פ שאין ממש איסור בפליטתו ומ"מ נותנת טעם לשבח ודומיא דטבילה שהוצרכה אף לכלים חדשים והם סוברים שהטבילה מן התורה ואע"פ שמחוסר טבילה אם עבר ובשל בו לא שמענו בו איסור אפשר בשהכלי ראוי לטבילה אבל כל שהכלי נבלע באיסור אינו ראוי לטבילה וטבילה מעכבת בו ואע"פ שיש כלים שאין צריכין טבילה מ"מ כל שכנגדו בכלי ראויים לטבילה כשר בדיעבד וכל שכנגדו בכלים בני טבילה אין ראויים לטבילה אף בדיעבד אסור ואף בכלים שלנו עשה בהם מעלה זו והדברים דחוקים הרבה:

ומ"מ אף הם מביאים ראיה לומר שטעם כעיקר לאו דאורייתא משמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו שאמרו בה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ואם טעם כעיקר דאורייתא הרי על כרחך דאורייתא הוא שהרי יש כאן נתינת טעם ואף בתלמוד של ערלה אמרו כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר ומה שאמרו הטמאים לאסור צירן ורוטבן לא שנבלע צירן ורוטבן בבשר אלא שהם בפני עצמן ואע"פ שהביאוה לענין תערובת וכמו שאמרו רב מרי בר רחל אימליחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה וודאי משום בליעה היה שואלה ואמר ליה הטמאים לרבות צירן ורוטבן לא בא לומר שהוא מן התורה אלא כך פירושו הואיל וצירן אף אותו שיוצא על ידי מליחה אסור מן התורה בפני עצמו ואין אומרין זיעה בעלמא הוא הוי ליה מליחתו כבישול ואסור מיהא מדרבנן וכן פירשוה גדולי הדור לדעת גדולי הרבנים:

ומ"מ גדולי האחרונים מכריעים שטעם כעיקר מן התורה וממשרת או מגיעולי גוים כפשוטה של שמועה זו ואין אומרין גיעולי גוים חדוש שהרי לא אסרה תורה אלא בבת יומא ואין כאן חדוש הואיל ואין כאן פגם ואין אומרין שמשרת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד שלא ללמוד מהם שהרי לחכמים שאמרו גיעולי גוים חדוש הוא אין כאן אלא משרת לטעם כעיקר שגיעולי גוים לחדושו בא ולר' עקיבא הרי צריך לו פסוק של משרת להיתר מצטרף לאיסור ואין לומר עליהם אסמכתא בעלמא הוא שהרי מחזרים היו להלקות עליה שלא אמרו אין היתר מצטרף אלא שלא ללקות וכן היתר מצטרף פירושו למלקות שאם לאסור לא הוצרך וכן הדין לטעם כעיקר אלא שר' יוחנן אמר במסכת עבודה זרה שאין לוקין מפני שמאחר שאי אתה למד כן אלא מגיעולי גוים או ממשרת או מבשר בחלב אין כאן אלא מה מצינו וכל שכן לרבנן שלמדוהו מקל וחומר של נזיר שאין מלקין מקו"ח ומה שהשיב רבא לאביי דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא היא כלומר שאין ללמדה מבשר בחלב ומ"מ למדין אותה אם ממשרת אם מגיעולי גוים ומה שאמרו לטעם כעיקר דבקדשים אסור מתוך שהיה עסוק שם בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב לה בקדשים:

ומה שאמרו בתלמוד המערב כל נותני טעמים אין לוקין עליהם פירושו במין במינו ואע"פ שאמרו חוץ מאיסורי נזיר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן פירושו חוץ מאיסורי נזיר ודומיהן ר"ל כל שהם מין בשאינו מינו או שמא בשאין שם כזית בכדי אכילת פרס והיה אוסרה בנזיר מטעם היתר מצטרף לאיסור וכן זו של שתי קופות פירשוה במין במינו וכמו שאמרו עליה בפרק הערל פ"ב א' אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו חולין על התרומה ואם מין בשאינו מינו הוא יסלק ושמא תאמר א"כ היאך הקשה עליה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והלא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא פירשוה חכמי האחרונים שבצרפת אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאין מינו דאורייתא אף במינו היה לנו להחמיר מדרבנן ומ"מ טעם כעיקר דאורייתא:

וראיה ברורה ממה שאמרו בזבחים פרק התערובות אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא ומה שאמרו אמור רבנן פירושו מדאורייתא שהרי על כרחך מין במינו ברובא דאורייתא הוא דמדרבנן אף מין במינו בששים וא"כ אף מה שאמר אמור רבנן בטעמא במין בשאינו מינו דאורייתא הוא ומדקאמר בטעמא אלמא כל שיש שם בנותן טעם אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס איסורו מן התורה ומ"מ מגדולי הדורות פירשוה לדעת גדולי הרבנים בטעמו וממשו ואין נראה כן:

וסוף הדברים שטעם כעיקר דאוריתא אלא שאין לוקין עליו ומטעם שכתבנו ובטעמו ובממשו לוקין עליו ומביאים ראיה שהרי אביי היה למד טעמו ולא ממשו דאורייתא מבשר בחלב במסכת חולין ק"ח א' ובסוגיא זו הוא מקשה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אלמא שהוא סובר שאינה מן התורה וא"כ למדנו שטעמו ולא ממשו אין זה כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס וכן טעמו וממשו אין זה כזית בכדי אכילת פרס ומ"מ פירשו גדולי הדור שמאחר שהעלו בסוגיא זו שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא סברא דאף בטעמו ולא ממשו ולמדה מבשר בחלב:

ומקצת חכמי האחרונים שבצרפת חולקים לדעת רביעית לומר שאף טעמו ולא ממשו מן התורה ולוקין עליו ואין אומרין שאין לוקין על בנין אב שכיון שאילו היה האיסור בעין היה אסור מן התורה טעם כעיקר גילוי מילתא בעלמא הוא ושמא תאמר א"כ היאך אמרו חכמים על עירובו בלא כלום מפני שטעם כעיקר אינו לוקה אא"כ אכל כל האיסור בכדי אכילת פרס אע"פ שאין דרך העירוב בכך וכותח הבבלי וחבריו אם עשה כן בטלה דעתו כמו שיתבאר למטה והדברים זרים ורחוקים:

ומ"מ למדת בענין זה ר"ל טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו נחלקו לארבעה כתות מהם שאמרו בשניהם שלוקין עליהם ומהם שאמרו בשניהם שאין לוקין ומהם שאמרו בטעמו וממשו ללקות עליו ובטעמו ולא ממשו שאין בו איסור תורה כלל והרביעי והוא שהסכמנו עליו הוא שטעמו וממשו לוקין עליו וטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אלא שהוא אסור מן התורה וזהו עיקר הדברים וכבר כתבנוהו במסכת חולין ובאחרון של עבודה זרה:

אע"פ שכתבנו בטעמו ולא ממשו לדעתנו שאין לוקין עליו בשר בחלב אינו בכלל זה אלא אף החלב שאין בו ממשות של בשר לוקין עליו וכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב שבמסכת נזיר פרק שלשה מינין ולא השיבו עליה וגדולי המפרשים כתבו הטעם מפני שאינו דומה לשאר איסורין ששאר איסורין זה אוסר לזה וזה אוסר לזה ומתוך כך כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל בשר בחלב כל אחד ואחד אוסר את חברו ומתוך כך כשנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה נעשו איסור אחד ומצטרפין ללקות עליהם בכזית:

אע"פ שכתבנו דרך פסק רוב דברים היוצאים מסוגיא זו צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ר"ל להשלים שיעור האיסור ללקות עליו אלא באיסורי נזיר שאם שרה פתו ביין לוקה אע"פ שאין בו לצרף ממנו כזית יין קרוש שהוא רביעית שהפת משלימו מדקאמר רחמנא משרת לחייב על שריית פתו ביין ואילו היה שם כזית יין לא היה צריך לכתבו אלא ללמד עליו אף בשאין שם כזית יין ואין צורך לגרוס כאן משרת וכל משרת שלא מרבוי של וכל אמרוה אלא ממשמעות של משרת כמו שפירשנו וי"מ בו דמרבויא דוכל קאמר דאי לאו וכל הוה אמינא דוקא בשיש בו כזית יין והוצרך ללמדו מפני שאינו בעין אלא בלוע בפת וכבר ביארנו סתירת נוסחאות אלו בפירושנו אלא שעיקר הגירסא כמו שכתבנו:

זעירי אמר אף שאור ר"ל אם הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה וכבר ביארנו שאין הלכה כן לא בנזיר ולא בשאור כמאן כר' אליעזר דדריש כל וכמו שאמרו למעלה אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל אי הכי חמץ בפסח נמי שהרי אמר הוא למעלה על ערובו בלאו ופירשו בו מכל ועל הדרך שהוא דורש בו כל לכזית אע"פ שאינו בעין יש לך לדון שהוא דורשו גם כן לחצי זית שהוא בעין ואמר אין הכי נמי ולא תפשה בשאור אלא לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית ר"ל אף בלא צירוף קמ"ל דלא ומ"מ על ידי צירוף יש הקטרה וחייב:

ושמא תאמר לזעירי ולר' אליעזר הרי כל איסורין שבתורה נאמר בהם כל כגון כל שרץ כל דם כל נבלה כל שרץ העוף כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ודרך כלל לא תאכל כל תועבה תירצו שכולם צריכים לגוף הענין מפני שיש בו הרבה מינין אבל כל האמור בחמץ אינו צריך לכלול מינים אחרים חלוקים שחמץ לאכילה ושאור להקטרה אחד הוא ואם מפני שיש חמץ מחמשת המינין נראה לי באלו שאין אחד מהם ראוי לפקפק בחימוצו יותר מחברו אבל אלו יש ביניהם חלוק גדול שהרי שרץ העוף ושרץ המים חלוקין בלאוין וחלב מותר בחיה ודם מותר בדגים וחגבים והיה לנו לפקפק בקצת מן האחרים אלא שמלת כל מרבה להם:

ולמדת מ"מ שלדעת ר' יוחנן לא אמרוה אלא בנזיר הא בחמץ לא אלמא סבירא להו כרבנן דאמרו על עירובו בלא כלום וכשם שלא העמידו דין תורה על שיעור חמץ שאינו בעין כך לא העמידוה על היתר מצטרף לאיסור וקצת מפרשים הביאו מזה ראיה למה שכתבו גדולי הפוסקים שהלכה כרבנן שעל עירובו בלא כלום וכל שכן נוקשה בעיניה ולאפוקי מדר' מאיר ואע"פ שהדברים אמתיים לדעתנו כמו שהתבאר מ"מ אין זו ראיה שמא ר' יוחנן אף לר' אליעזר אומר כן והוא סובר עליו שאינו מחייב אלא בעירובו מפני שמ"מ יש שם כזית איסור אבל היתר מצטרף לאיסור שאין בו שיעור איסור אע"פ שהוא בעין או בקרוב לכך כמו שביארנו לא אבל זעירי אלימא ליה היתר מצטרף לאיסור מתוך שהוא בעין או בקרוב לו ליתן לו דין שיעור איסור הנימוח ונתפזר טעמו:

בד"ה סד"א כל כו' יש לדרוש היתר יותר לנשים משום ג"ש דט"ו מחג הסוכות והוי מפטרי כו' עכ"ל והא דנקט תלמודא במלתיה הואיל וליתנהו בקום אכול מצה דה"ל מ"ע שהזמן גרמא משום דאי לאו הכי טפי הוה לן למיזל בתר היקשא דהושוו איש ואשה כו' ולא הוה ילפינן הך ג"ש דט"ו מחג הסוכות למפטר אשה וק"ל:

בפירש"י בד"ה קאי באוכלין כו' אבל כל דאזהרה בנאכל כתיב כו' עכ"ל ואין להקשות אזהרה לנשים מנלן די"ל כיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקא ליה מהיקשא הדרינן לכללין דהשוו איש ואשה לכל כו' ובהכי ניחא דלקמן בפ' האשה פרש"י דנשים ישנן בבל תאכל חמץ משום דהשוה הכתוב אשה לאיש כו' והכא הא מרבינן נשים מכל די"ל דלענין אזהרה לנשים דליכא ריבויא ע"כ דהדרינן לכללין דהשוה הכתוב אשה כו' וק"ל:

תוס' בד"ה כמאן כר"א דדריש כו' מקצתו מנין היינו זית שלם כו' עכ"ל מתוס' פרק כל המנחות דדריש כרבא דמקצתו היינו חצי קומץ שהוא זית שלם ומרבי ליה מכל ועירובו היינו חצי זית היתר וחצי זית איסור דמצטרפין ומרבי ליה מכי כל אבל כאביי כו' דלא אמרי' שיתבטל איסור אגב היתר אבל לרבא לא צריך קרא להכי כיון דאיכא כזית פשיטא דלא בטיל כו' עכ"ל ע"ש ר"ל דלרבא ליכא לאוקמא נמי עירובו בכה"ג שיש כזית איסור וכזית היתר מעורב ואשמעינן דלא אמרינן שיתבטל האיסור אגב היתר דהא פשיטא הוא ולא אצטריך קרא לרבא בעירוב אלא לחצי זית היתר וחצי זית איסור ומשום דהיתר מצטרף לאיסור דאין הקטרה לפחות מכזית ודו"ק:

בא"ד וק"ל לפירושו טובא חדא דלא הוה זעירי לא כאביי ולא כרבא כו' עכ"ל ואין להקשות ומאי קושיא ואימא דשפיר סבר כרבא דמקצתו היינו כזית שלם ומיהו ע"י צירוף היתר עמו דהיינו חצי זית איסור וחצי זית היתר לפי סברת רש"י דאיירי באין מעורבים די"ל דהא מנליה לרבא דהא לא שמעינן מריבויא דמקצתו אלא דסגי בכזית ואימא דכולה איסור ומנלן דהיתר מצטרף לאיסור כלל וק"ל:

תוספ' בד"ה כמאן כר"א כו' אלא לרבות מקצתו כו'. נ"ב והיינו כזית איסור אליבא דרבא ודו"ק:

בא"ד שאינם מעורבים יחד כו'. נ"ב אבל מ"מ נראה דבכ"ש גבי תערובות שיש בו כזית אפילו אינו בכדי אכילת פרס דהיתר מצטרף לאיסור ומשום הכי פריך לקמן גבי כותח אלא מאי משום דהיתר מצטרף לאיסור ס"ס אמאי פליגי רבנן עליה כו' ומה שמסיק לעיל גבי שאור מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל אלמא דגרע עירובו היינו לענין הלאו של הקטרה דשמא לא אסרה תורה הקטרת שאור אלא כשהוא בעין ולא בתערובות אבל לענין איסור אכילה בודאי מכל שכן דהיתר מצטרף לאיסור גבי כזית תערובות ודו"ק:

גמרא אין לי אלא מן הקרבן מן החולין מנין ת"ל כי כל חלב בע"מ מנין ת"ל מן הבהמה. כן הגיה הק"א בתו"כ:

גמ' התם דליכא אוכלין [מרבה נאכלין. נ"ל דדריש כאלו היה כתוב כי אוכל כל חלב כמו כל תשא עון (הושע י״ד:ג׳)] . ובתו"כ ברה"פ מרבה מן כי כל גרים ומשוחררים. ושם איתא נמי לדרשה דהכא ואולי דריש כל וכי כל כדלקמן גבי שאור בל תקטירו ור"א היא. אך לפ"ז ה"ל להגמרא לאתויי מהכא (דעסיק ביה) דר"א דריש כי כל. ולהתוס' בד"ה מאן א"ש דא"ל דרבנן היא והכא סברא לרבויי. ועי"ל משום דגבי שאור ב"ת מפורש הדרשה דכי כל להכי מייתא לה. ועוד נ"ל דדרשת גרים ומשוחררים אינה אלא אסמכתא דבכ"ד לא מצרכינן לרבותם אפי' היכא דכתיב בנ"י כמו שהביאו התוס' בסנהדרין (פו) ד"ה בנ"י וע"ש:

גמ' ור"א אימא כל לרבות אה"נ כי כל לרבות א"ע. כצ"ל:

רש"י ד"ה קמ"ל. ואע"ג דזמן גרמא כר' אלעזר. כצ"ל בל"י:

תוס' ד"ה סד"א. דאורחיה דקרא דסיפא מפרש לרישא. וצ"ע דבסנהדרין (טו ב) בד"ה אימא כתבו להיפך בהמה כתיב בתריה לאקושי בהמה לאיש:

בא"ד ועי"ל כו' משום גז"ש דט"ו מחה"ס כו' דפטר להו כו' מהל"מ. הב"א הביא בשם הצל"ח דאף דאין למדין מהלכה מכל מקום היכא דלמדין מגזרה שוה דבר המפורש למדין גם כן ההלכה והוסיף הוא וסוגיא דשמעתין אזלא לר"א ואיהו יליף בפר"א דמילה ט"ו מחה"ס לענין מכשירי מצה כו' עיין שם. ול"ד הרב ז"ל דהא פרכינן לקמן גם לרבנן אלא נשים מנ"ל. אלא דגם רבנן ילפי ט"ו חה"ס מחה"מ בסוכה (כז) לענין דלילה הראשונה חובה. ולכן ילפינן גם להיפך אף דבר הלכה. וכ"מ מהצל"ח גופיה לקמן (פא ב) דאפי' בהיפך ילפינן:

בתוספות בד"ה סד"א כו' יש מקשים למה נשים חייבים בציצית כו' כדדרשינן בערכין גבי כהנים כו' עכ"ל והניחו בקושי'. ולענ"ד יש ליישב לפמ"ש בכמה מקומות בש"ס והעיקר בקידושין דלעולם לא שייך למילף בהקישא או בג"ש אלא היכא שמפורש בא' מהם בפירוש שייך למילף אידך מיניה בהקישא או בג"ש משא"כ היכא דלא ידעינן לחד מינייהו אלא מסברא או מכללא תו לא שייך למילף אידך מיניה כיון דלא שייך האי סברא וכללא באידך קרא אם כן כל חדא תיקו אדוכתיה וכ"ש היכא דאיצטריך ההיקש או ג"ש בלא"ה לא שייך למימר בכה"ג אין היקש וג"ש למחצה לסתור הסברא או הכלל והוכחתי כן בראיות ברורות. ואם כן לפ"ז א"ש דכלאים וציצית דלא ידעינן נשים לחייבם בכלאים בפי' אלא מכללא דחייבים בכל מצות לא תעשה ואם כן כיון דבציצית לא שייך האי כללא ואדרבה איכא כללא להיפך דמ"ע שהזמן גרמא פטורין אם כן לא שייך הכא הקישא וכ"ש דהקישא לא מיותר דאיצטריך לכהנים ולכלאים בציצית משא"כ הכא שפיר קאמר דאי לאו דמרבינן מכל לחייבן בחמץ הו"א דאתי הקישא דחמץ למצה לפטורא כיון דבמצה מצינו מפורש לפטורי מג"ש דסוכה דכתיב האזרח והיינו כתירוץ השני שכ' בשם ר"י משום הכי איצטריך כל לרבות נשים לחיוב חמץ והשתא נמי ילפינן שפיר הקישא דמצה לחמץ כיון דבחמץ כתיב מפורש כנ"ל נכון. אח"ז ראיתי בלשון התוס' פ"ק דערכין שתירצו קושייתם דהכא והן הדברים שכתבתי וא"א לפרש דבריהם בענין אחר אלא על הדרך שכתבתי. ומה שהניחו כאן בקושיא היינו משום דבכמה דוכתי משמע להדיא דהתוס' לית להו האי כללא שכתבתי לענין ההיקש והג"ש כמבואר אצלינו במס' גיטין וקדושין לענין הקישא דויצאה והיתה וג"ש דלה לה מאשה ועיין בתוס' לעיל דף כ"ד ע"ב בד"ה אמרת ק"ו. והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בגמרא ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו אימא לרבויי עירובו. ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד לרבויי עירובו דליתא בכל התורה כולה כדאמרינן בסמוך טפי מנשים דאדרבה מסברא י"ל דמחייבו אי לאו הקישא ואהני כל לאקושי איפכא דהכי מיסתבר מיהו לפר"י דלא שייך לרבויי נשים לחיובא דאדרבה יש לפוטרן מאכילת מצה מהקישא דהאזרח אם כן א"ש וכמ"ש התוס' ג"כ בסמוך בד"ה מאן שמעת דאין סברא לרבויי נשים משום האי הקישא וא"כ טפי יש לרבות עירובו מכל כיון דהכא אליבא דר"א קיימינן דמרבה עירובו מכל לענין שאור בל תקטירו כדאיתא בסמוך ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל לעיל בשמעתין על שיטת בעל המאור והר"ן ז"ל דמיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן עירובו מכרת וא"כ מאי מקשה הכא מאי חזית. וכבר כתבתי לשיטת הראב"ד ז"ל שכתב דמדשני קרא ממחמצת לחמץ הוא דממעטינן עירובו מכרת אם כן לפירושו נמי שייכא קושיית מהרש"א ז"ל וכתבתי ג"כ דלשיטת מהרש"א גופא נמי קשה מאי מקשה ומאי חזית דלמא ר"א כר"י סבירא ליה דיליף בהדיא מדאפקה בל' מחמצת ושני ליה בין מחמצת לחמץ וע"כ למעט עירובו אתא דאל"כ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ל"ל דבלא"ה מדאפקא בל' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה נרבי נתחמץ מחמת ד"א לכרת ומכי כל עירובו לכרת אע"כ דכל חמץ למעוטי אתא אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דר"א דריש כי כל דשאור בל תקטירו לעירובו הכי נמי האי כי כל דהכא הוה ליה לרבויי עירובו וממיעוטא דכל חמץ לא נמעט אלא נוקשה למאי דפרישית לעיל דהא דאמרינן דלר"א נוקשה לית ליה היינו למלקות אבל איסורא מיהא אית ליה ואם כן איצטריך קרא למעט וכ"ש למאי דפרישית באינך גווני דר"א לקושטא דמילתא אית ליה נוקשה כמו ר"מ כשיטת הטור. ועוד דבלא"ה מצינן למימר דקושיא דמאי חזית היינו לתנא דמתניתין דידן דממעט לתרווייהו מכרת אם כן מקשה שפיר דלמא לא ממעטינן אלא נוקשה ממיעוט דכל חמץ ומריבויא דכי כל אוכל מחמצת נרבי עירובו כן נראה לי נכון ותו לא מידי ודו"ק:

שם ור"א אומר כל לרבות את הנשים כי כל לרבות את עירובו. והקשה בעל המאור היאך אפשר לומר כן לרבות עירובו אפילו לענין כרת הא בהדיא ממעטינן לה מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה דוקא על חמץ דגן גמור ענוש כרת וע"כ דמיתורא דקרא דריש והאריך בזה ע"ש וגם מהרש"א ז"ל האריך בזה לעיל בלשון רש"י בד"ה לענין כרת לא כתיב מחמצת ותוכן דבריו דלאו מיתורא דקרא קא דריש אלא מפשטא ע"ש באריכות. ולע"ד אין צורך לכל זה אלא דאפי' את"ל דמיתורא דקרא ממעט לה אפ"ה מקשה הכא שפיר דהא ע"כ דהא דקאמר ר"א על עירובו בלאו היינו תרי מיני עירובו עירובו דכותח הבבלי דהוי המל"א כדמשמע בסמוך ואיכא נמי עירובו דשכר המדי שהוא נימוח ומשום טעם כעיקר אתינן עלה לרבויי לענין פסח והא דמרבינן לתרווייהו מחד קרא ולר"מ אפילו נוקשה היינו משום דכל ריבוי גמור הוא וכמ"ש בעל המאור בעצמו והיינו נמי כדפרישית לעיל דשייך לרבויי כל מידי דאשכחן מיהא בעלמא היתר מצטרף לאיסור בחטאת או בשאור ובנזיר לר"א טעם כעיקר לרבנן בנזיר ולר"ע נמי בבשר בחלב ובגיעולי עכו"ם ונוקשה לר"מ במנחות כדפרישית לעיל בד"ה מאן תנא בתמיהא של ר"י ובתירוצו דאיכא במנחות שום קרא. נמצא דכ"ז היינו אי מצינן לאוקמי האי ריבוי' דכל לרבויי כל מילי משא"כ השתא נמי דאיכא קרא דכי כל אוכל חמץ דמיעוטא משמע כמ"ש בעל המאור א"כ מקשה הש"ס הכא שפיר אליבא דר"א דמנ"ל לאוקמי האי מיעוטא לתרי מיני עירובו דלפ"ז האי ריבוי דכי כל וריבויי דכל דכיילינהו קרא בחדא לצדדין ולאו בחד גוונא דריבויא דכי כל דמרבינן נשים היינו אף לכרת וריבוי דכל לעירובו היינו בלאו גרידא וכה"ג מקשה הש"ס בכמה דוכתי סכינא חריפא מפסקא קראי וכ"ש הכא דהוי לקולא לענין עירובו למעט מכרת ומה ראה ר"א לומר כן וטפי הוה ליה לאוקמי הנך תרי ריבויי דנשים ועירובו בחד גוונא ולחומרא אף לענין כרת ואי משום מיעוטא דכי כל אוכל חמץ איכא לאוקמי למעט היתר מצטרף לאיסור או איפכא כמו שאבאר בסוגיא דבסמוך דבכל חד מהנך תרי איכא חד למעליותא וחד לגריעותא כמ"ש רש"י והתוספות למר כדאית ליה וכו'. ועוד דאפילו את"ל דהנך תרי מיני עירובו שקולין הם לגמרי אפילו הכי הו"ל לר"א לרבויי תרווייהו לענין חמץ ואכתי מצי לאוקמי מיעוטא דחמץ דגן גמור למעט נוקשה מכרת או אפילו מלאו כי היכי דלא נילף לחומרא ממנחות והיינו לגמרי כדאשכחן לרבי יהודה אליבא דר"מ כנ"ל נכון בעז"ה:

וע"פ זה יש ליישב ג"כ שיטת הטור דמוקי למתניתין כר"א בין לענין נוקשה ובין לענין עירובו והקשה עליו מסוגיא דשמעתין דאמרינן לעיל תניא כוותיה דרבי יהודה דלר"א נוקשה לית ליה ולמאי דפרישית א"ש דנהי דלעיל בתחילת הסוגיא הוי משמע ליה דר"א נוקשה קיל מעירובו ואיפכא מדר"מ אפ"ה השתא לפי המסקנא דאסיקנא לר"א בקושיא ואפ"ה לא אידחי מימרא דידיה דסוגיית הש"ס בכל דוכתי דאפילו מימרא דאמורא לא דחינן משום קושיא מכ"ש לדר"א דתנא הוא אע"כ דהא דאסיקנא בקושיא היינו למידחי סייעתא דלעיל דע"כ שמעינן דלר"א נמי נוקשה חמיר מתערובת כמו לר"מ ואם כן ע"כ כיון דאיכא ריבויא ומיעוטא היינו לענין תרי מיני עירובו דשקולין הם והי מנייהו מפקת וע"כ מרבינן תרווייהו ללאו וממעטינן להו מכרת וממילא דכ"ש לנוקשה דחמיר כדאשכחן במנחות ואפ"ה מלתא דפשיטא דלית ביה כרת כפשטיה דקרא דדוקא בחמץ דגן גמור חייב כרת ובמנחות נמי ליכא כרת בנוקשה כלל ומכ"ש אם נאמר דנוקשה בריה הוי כדאיתא פ"ק דחולין ודוק היטב:

שם וכ"ת כי כל ר"א לא דריש והתניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מניין כו' ופרש"י דמקצתו היינו חצי זית והקשו עליו בתוספות בסמוך בד"ה כמאן כר"א כו' ע"ש. ולע"ד נראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דלישנא דתלמודא משמע ליה הכי מדאמר רבי אבהו משמיה דרבי יוחנן בסמוך כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת ולפ"ז ע"כ דהאי המל"א דר' יוחנן היינו שאין ההיתר והאיסור מעורבין לגמרי אלא כל אחד ניכר כגון פת ששרה ביין דהיינו משרת דקרא כדמשמע לקמן להדיא בכולה שמעתין דר' יוחנן כר"ע אמר למילתיה דדריש משרת בכה"ג ואם כן לפ"ז ממילא דהא דזעירי מוסיף אדר"י וקאמר אף שאור בל תקטירו המל"א ע"כ היינו נמי בכה"ג גופא שהאיסור וההיתר ניכר כל א' בפני עצמו והיינו כפירש"י דאי לפי' התוספות לא דמי כלל האי המל"א דשאור להמל"א דנזיר דאיירי בה ר"י ובזה נתיישב בפשיטות מה שהקשו התוס' בד"ה מאן תנא דדריש כל דר"ע וכמה תנאי אשכחן דדרשי כל ותירצו בדוחק גדול ולפמ"ש בשיטת רש"י א"ש טובא דהא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל היינו בהך מילתא גופא דר"א יליף מריבויא דכל המל"א בחמץ כדאשכחן במתניתין ובבריי' ומשום הכי דריש נמי האי כל דשאור לריבויא מקצתו דהיינו המל"א ומה"ט גופא הוכרח רש"י לפרש כן ליישב קושיית התוס'. ואי תקשי דא"כ אדרבה מהכא מוכח דלא כפרש"י דהא לעיל בחמץ בפסח יליף ר"א מריבויא דכל בין להמל"א ובין לתערובת גמור מחד ריבויא אם כן אמאי איצטריך בשאור תרי ריבויי חד למקצת דהיינו המל"א וחד לעירובו ממש אלא דלק"מ דלעיל בחמץ ודאי סגי בחד קרא כדפרישית לעיל משום דשקולין הם המל"א ועירובו דלכל חד איכא חדא לחומרא בהמל"א משום שהאיסור ניכר בפני עצמו ולא שייך בו ביטול וכ"ש היכא דאיכא רוב איסור ועוד דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דגזרת הכתוב הוא מהלכה למשה מסיני דבעינן כזית דסתם אכילה הוא בכזית משום הכי יש לחייבו כיון שהאיסור משלים לכשיעור אוכל משא"כ כשנתערב לגמרי ואפשר דבטל ברוב כמ"ש רש"י לקמן בסוף הסוגיא דהכי הלכתא וכ"כ הרמב"ם וכל הפוסקים ויש סברא אחרת להיפך דעירובו חמור טפי כיון שטעם האיסור מתפשט בכולה ואיכא למימר דטעמו לא בטיל ועוד דאדרבה כיון שאין כל א' ניכר אי אפשר להבדיל האיסור מההיתר משו"ה יש לאסור משא"כ בהמל"א היכא שכל א' ניכר בפני עצמו אפשר להבדילו אפילו בפת ויין אפשר לסוחטן כדאשכחן בחולין דאיכא למ"ד אפשר לסוחטו מותר. נמצא דלפי זה כיון דבכל חד מינייהו איכא צד לחומרא שקולין הם והי מינייהו מפקת משו"ה מרבינן תרווייהו מחד ריבוי דכל משא"כ לענין הקטרה שפיר מצינן למימר דהמל"א חמיר טפי כיון שהאיסור הוא מובדל ונקטר בפני עצמו משו"ה לא בטיל משא"כ בעירובו כשנתערב לגמרי א"כ לא דמיא להקטרת איסור כלל וטעם כעיקר הו"א דלא שייך בהקטרה דלאו בטעמא תליא מילתא משו"ה איצטריך ריבויא דכי כל לרבויי נמי עירובו לאיסורא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י מכל מה שהקשו התוס' עליו בסמוך מסוגיא דשמעתין ומה שהקשו עליו מסוגיא דמנחות מאביי ורבא ע' בס' מג"ש למ"ז ז"ל ודוק היטב:

שם אמר רבי אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר כו'. והא דלא ילפינן כל איסורין מנזיר היינו כדאמרינן לקמן דהוי נזיר וחטאת שני כתובים והא דקאמר רבי יוחנן חוץ מנזיר אף על גב דאיכא חטאת משום דבקדשים לא קמיירי כמ"ש התוס' אלא דלפ"ז יש לדקדק בהא דקאמר זעירי אף שאור בל תקטירו דמשמע דמוסיף אדר"י ולמאי דפרישי' אפשר דר"י נמי מודה אלא דבקדשים לא קמיירי ונהי דלמסקנא דבסמוך זעירי בלא"ה לא אתי לאשמעינן אלא לאפוקי מדאביי אכתי קשיא למאי דס"ד מעיקרא אלא דלק"מ דהא ודאי למאי דס"ד מעיקרא נמי ע"כ דר"י לית ליה הא דזעירי דכיון דבשאור לא ילפינן היתר מצטרף לאיסור אלא מריבוי דכל כר"מ א"כ ע"כ ר"י לית ליה הא דר"א מדקאמר חוץ מאיסורי נזיר אלמא דבחמץ אין המל"א ודלא כר"א אלא כרבנן דפליגי עליה ולא דרשי כל ואע"ג דר"י אית ליה בכל דוכתי הלכה כסת"מ וסתם מתניתין דידן מוקמינן לעיל כר"א אפ"ה איכא למימר דר"י סבר דסיפא דמתניתין דקתני זה הכלל כו' הרי אלו באזהרה ר"א הוא דקאמר לה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה למה מנו ולפ"ז מצינן למימר דהא דקתני ברישא אלו עוברין היינו כפרש"י דלענין ב"י ובל ימצא איירי וכמ"ש לעיל בחידושינו דלענין בל יראה יותר שייך לומר דעובר מבאכילה או כפי' ריב"א דעוברין מן העולם והיינו מדרבנן או אפילו לר"ת דעוברין מן השלחן נמי מצינו למימר דהיינו מדרבנן וכ"ש לענין המל"א דודאי מן התורה אסור בכל איסורין דהא קי"ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה וכ"ש דר"י גופא מצי לאוקמי מתניתין בהכי דהא ר"י ודאי לא איירי אלא לענין מלקות וא"כ לרבנן מלקות בחמץ ליכא דלגמרי מיעטו רחמנא מקרא דכי כל אוכל חמץ. ולכאורה אדרבה לפ"ז א"ש טובא דממתני' גופא מוכח דת"ק דאלו עוברין פליג לגמרי אדר"א דר"א לטעמיה דס"ל כל ריבויא הוא ומרבי כל מילי כמ"ש ג"כ בעל המאור ומשו"ה מרבי אף תכשיטי נשים דהוי נוקשה ועי"ת דמדאורייתא אין לחלק ורבנן לטעמייהו דלא דרשי כל ואדרבה מיעוטא דכי כל אוכל חמץ לגמרי משמע דאינו עובר אפילו בלאו אלא בחמץ גמור ומש"ה בנוקשה לחוד או עי"ת לחוד לחכמים אין אסור אלא מדבריהם כמ"ש הטור בשיטת הרי"ף ומה"ט גופא לא גזרו בתכשיטי נשים אפילו מדרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא נוקשה ועי"ת. ומעתה לפ"ז יש לי ליישב שיטת הרי"ף בפשיטות דמה"ט גופא פסק כחכמים כיון דרבי יוחנן ע"כ הכי ס"ל והיינו כדפרישית דמתניתין דאלו עוברין לא חשיב סתמא דאדרבא משמע להיפך דת"ק פליג אדר"א. ואף שהרא"ש ז"ל כתב בשיטת הרי"ף בענין אחר דטעמא דידיה משום דהוי סתם ואחר כך מחלוקת מהאי דשיאור ישרף דלקמן אלא דלע"ד נראה דוחק כיון דממתני' אדרבא משמע איפכא דמחמיר טפי אי לאו הך ברייתא דשיאור דהתם כמ"ש הרא"ש והרמב"ן ז"ל בעצמם ועוד דאכתי הא מצינן למימר דנהי דלענין שאור הוי דלא כר"א אפילו הכי לענין תערובת שפיר אית לן למימר דהלכה כוותיה דהא לאו הא בהא תליא כדמסיק הש"ס להדיא אליבא דר"י אמר רב בהא דתניא כוותיה דלר"א גופא נוקשה לית ליה משא"כ למאי דפרישית נתיישב' שיטת הרי"ף לנכון בלי גמגום. והנלע"ד כתבתי ודוק היטב ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

בפירש"י בד"ה אין היתר כו' וכל משרת לא גרסינן כו' עס"ה. עמ"ש לקמן בסוף הסוגיא בזה דאפשר דיש לקיים הגירסא:

בתוספות בד"ה כמאן כר"א נראה לר"י כו' ורש"י פי' כו' וקשה לן לפי' טובא כו' עס"ה. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון הגמרא דקאמר וכ"ת כו' והתניא שאור דיש ליישב כל הקושיות שהקשו התוס' כאן על פירש"י וכאן אבא בקצרה דמ"ש דלפירושו הוי דזעירי לא כאביי ולא כרבא אין זה קושיא כ"כ כמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש אלא דלמאי דפרישית בסמוך א"ש טפי דכיון דלאביי ורבא גופייהו משמע דסברי דלא כר"א דדריש כל לריבוי גמור והיינו כשיטת הרי"ף וסייעתו שפסקו כחכמים דמתניתין וכ"ש לרבא הא שמעינן ליה בהדיא בחולין ובזבחים דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אם כן לפ"ז מכ"ש דלית להו המל"א ומשו"ה משמע להו לאוקמי הך ברייתא דשאור בפשיטות לאביי היינו חצי זית לחוד ולרבא לענין דלא בעינן הקטר שלם ולאו משום דהמל"א והא דקאמר עירובו מנין אפשר דלאביי ורבא היינו בדאית ביה כזית בכא"פ ואפ"ה איצטריך קרא בשאור היינו כדפרישית לעיל דאין לדמות הקטרה לאכילה כיון דלאו בטעמא תליא מילתא וכמ"ש מבואר להדיא בלשון רש"י דלעיל בד"ה מקצתו דמפרש חצי זית סתם ודוקא כאן אליבא דזעירי מפרש מקצתו להמל"א וכן משמע ג"כ במנחות (דף נ"ח ע"א) בהך דאביי ורבא דלא מייתי מילתא דרבי אליעזר כלל וע"כ היינו כדפרישית. וע"פ סברא זו ממילא נתיישבו ג"כ קושיא ב' וג' של תוס' שהקשו על פרש"י כיון דלמאי דפרישית לעולם בעינן לענין הקטרה תרי קראי דלא שייך לומר דשקולין הם וכתבתי ג"כ דלא פסיקא לן אי עירובו חמיר טפי או היתר מצטרף לאיסור חמיר טפי וכ"ש אליבא דרבנן וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא גבי חטאת ודו"ק:

מצות עשה שהזמן גרמא. נפקא לן בפ''ק דקידושין (דף כט.) דנשים פטורות: קמ''ל. האי כל דמוזהרות על החמץ וכיון דמוזהרות על לאו דחמץ חייבות בעשה דאכילת מצה לילה הראשון ואע''ג דזמן גרמא כר' אליעזר הואיל וישנן בבל תאכל חמץ דנפקא לן מכל אוכל חמץ ישנן בקום אכול מצה: קאי באוכלין. כל דגבי כרת באוכלי חמץ כתיב אבל כל דאזהרה בנאכל כתיב כל מחמצת: קאי באוכלין מרבה נאכלין. בתמיה: אשר יקריב. משמע קדשים ושיהיו תמימים: התם דליכא לרבויי אוכלין. דהא נשים מדרב יהודה נפקי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: הכא דאיכא לרבויי אוכלין. דנשים באיסור חמץ דלא נפקי לן מדרב יהודה כדאמרן לעיל לא שביק אוכלין ומרבה נאכלין: ופרכינן ורבנן. דפליגי אדר''א בעירוב דחמץ כיון דלית להו לאו בעירוב פשיטא כל דכתיב גבי אזהרה דכל מחמצת לא דרשי והשתא על כרחך כל דגבי כרת לרבויי נשים נמי לא דרשי ואלא נשים מנא להו: כל. דגבי אזהרה דלא כתיב כי בהדיה לא דרשינן לרבויי נאכלין דעירובו אבל גבי כרת דאוכלין כתיב כי כל אוכל דרשינן ליה: ומקשינן ור''א אימא כל. דכרת לרבויי נשים כי כל דכרת לרבויי עירובו נמי לכרת דכיון דליכא תו אוכלין לרבויי מרבינן ביה נאכלין כדאמרן גבי חלב ואימא על עירובו בכרת: אין לי אלא כולו. בזמן שכל ההקטר מן השאור: מקצתו. חצי זית שאינו הקטר שלם דאין הקטרה פחותה מכזית: עירובו מניין. כשאינו בעין אלא מעורב ונבלל עם מנחה הוגנת של מצות לאחר שפתתן דאינן בעין: אין היתר מצטרף לאיסור. אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת אין היתר משלים את שיעור האיסור לחייבו חוץ מאיסורי נזיר שאם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת חייב שהרי אמרה תורה משרת ענבים לא ישתה חייב על שריית פתו ביין ואי איכא מיין לחודה כזית למה לי קרא וכל משרת לא גרסינן ואית דגרסי ליה ומפרשי דאפילו לרבנן דלא דרשי כל וכל דרשי ולא היא דהא פרכינן לקמן האי מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר ואם איתא נימא ליה אנא טעמא דידי מוכל אלא ממשמעותא דמשרת נפקא ליה וכל לא דריש: אף שאור בל תקטירו. נמי היתר מצטרף לאיסור חצי זית קומץ דשאור וחצי זית דמצה ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר: כר''א דדריש כל. לעיל ומהתם נפקא ליה כדאמרן לעיל מקצתו מניין ת''ל כל ודריש ליה הכי מקצתו מניין חצי זית שאור וחצי זית מצה עמו:

סלקא דעתך אמינא כל שישנו בקום אכול מצה. תימה לר''י היכי סלקא דעתך למידרש הכי אדרבה איפכא יש לדרוש דלחומרא מקשינן ואור''י דס''ד דאורחיה דקרא דסיפא מפרש לרישיה משום הכי אמר דבאכילת מצה תלוי דכתיבא בסוף ועוד יש לומר דהכא יש לדרוש יותר היתר לנשים משום ג''ש דט''ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו מסוכה דפטר להו בהדיא בפ' הישן (סוכה כח.) מהלכה למשה מסיני יש מקשים למה נשים אין חייבות בציצי' משום דכל שישנו בלבישת שעטנז ישנו בגדילים כדדרשינן בערכין (דף ג:) גבי כהנים ולפירוש ר''י דפי' דמסיפא לרישא סברא לדרוש קשה להפך שלא יהו נשים חייבות בכלאים וכי תימא ה''נ והא בפ''ק דביצה (דף יד:) משמע דכלאים לא חזו למידי: אין לי אלא כולו מקצתו מנין. בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נח.) מפרש אביי אין לי אלא כולו דהיינו כזית מקצתו חצי זית מניין ורבא אמר התם דה''ק אין לי אלא קומץ כולו מקצת קומץ מניין ומסיק התם דאיכא בינייהו דאביי סבר דיש קומץ בפחות מב' זיתים דהיינו כזית לכך מפרש כולו כזית וסבר נמי דיש הקטרה בפחות מזית ואע''ג דבפ' כיצד צולין (לקמן עט.) א''ר יהושע כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית חלב זורק את הדם משמע דאין הקטרה בפחות מכזית הכא היינו טעמא משום דסבר דיש קומץ בפחות מב' זיתים א''כ כשריבה הכתוב חצי קומץ ע''כ ריבה חצי זית ורבא סבר אין קומץ בפחות מב' זיתים ואין הקטרה בפחות מזית: מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר. אף על גב דר''ע נמי דריש כל בפ' התערובות (זבחים פב.) גבי כל חטאת לא קשה דאפילו יהא כר''ע מ''מ לא מישתמיט תנא למימר (שיסבור) שיהא תערובת חמץ בכרת ועוד נראה לר''י דאפילו לרבנן דלא דרשי הכא כל דרשי בעלמא בריש מרובה (ב''ק סג.) דאמר כל רבויא הוא ובפ' שני דסוכה (דף כח.) גבי כל האזרח ודווקא הכא לא דרשי בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום היקשא וכגון מקצת דבל תקטירו וה''פ כמאן כר''א דדריש כל אפילו לדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים ואהא קאמר נמי דרבנן לא דרשי כל: חוץ מאיסורי נזיר. אע''ג דחטאת נמי קאמר לקמן לרבי יוחנן היתר מצטרף לאיסור הכא לא חשיב חטאת דבקדשים לא קמיירי: כמאן כר''א דדריש כל. נראה לר''י דזעירי משמע ליה דשאור היתר מצטרף לאיסור מדקתני עירובו מניין ת''ל כי כל ומדרבי עירובו א''כ היתר מצטרף לאיסור והיינו כדרבא דלדידיה ה''פ מקצתו מניין היינו זית שלם אבל לאביי דמפרש מקצתו מניין חצי זית לא שייך היתר מצטרף לאיסור דאמשהו דאיסור לחודיה מיחייב והא דמרבה עירובו היינו כשמתערב לגמרי ולא אמר שיתבטל האיסור אגב ההיתר והא דקאמר כמאן כר''א דדריש כל משום דלרבנן אף על גב דדרשי כי כל לא מוקמא ליה לרבות עירובו אלא לרבות מקצתו ורש''י פירש דזעירי משמע ליה מקצת היינו חצי זית קומץ דשאור וחצי זית דמצה ואין מעורבין אלא כל אחד ניכר וק''ל לפירושו טובא חדא דלא הוי זעירי לא כאביי ולא כרבא ועוד מאי קאמר כמאן כר''א הא כרבנן נמי אתיא דהא כי כל דרשי ומוקמינן ליה אמקצתו דהיינו היתר מצטרף לאיסור לפ''ה ועוד בחמץ מנ''ל תערובת כיון דצריך קרא להיתר מצטרף לאיסור ועוד דלפ''ה צ''ל מקצתו מניין פי' חצי זית איסור וחצי זית היתר שאינם מעורבים יחד דאי לאו הכי היינו עירוב ולקמן גבי חטאת משמע דאין היתר מצטרף לאיסור אם לא שיתערב האיסור וההיתר יחד דהא אמר עד שיבלע בבשרה: