דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

לכדתניא: הא דכתיב בנזיר "וכל משרת ענבים לא ישתה", בא הכתוב  ליתן טעם כעיקר. ללמדנו כי טעמו של האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו. וכל שיש בהיתר טעם האיסור, נאסר ההיתר עצמו מחמת שטועמים באכילתו או בשתייתו טעם איסור. [1]

שאם שרה ענבים במים, ונתנו הענבים טעם במים עד שיש בהן טעם יין, [2] הרי הנזיר השותה מהם - חייב בשתיית שיעור כזית מהמים שיש בהם טעם ענבים משום איסור אכילת ענבים. [3]

ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, שאם נתנו טעמם לתוך דבר היתר, הרי הוא עצמו נאסר מפני שטועמים בו טעם איסור. וכל האוכל כזית ממנו לוקה, על אף שבטעם האיסור כשלעצמו אין שיעור כזית. כי התחדש בדין טעם כעיקר שדבר היתר שטועמין בו טעם איסור - אסור לאוכלו מחמת שטועמים באכילתו טעם איסור.

שהרי יש לנו ללמוד בקל וחומר מנזיר לכל איסורין שבתורה:

ומה נזיר, שהוא קל בשלשה דברים - א. שאין איסורו איסור עולם, כי אם נזר סתם נזירות הרי הוא נזיר לשלשים יום בלבד. ואם פירש משך נזירותו, נעשה נזיר כפי הזמן שפירש.

ב. אין איסורו ביין איסור הנאה, אלא איסור אכילה ושתיה בלבד.

ג. יש היתר לאיסורו, על ידי התרת חכם.

ואף על פי כן, עשה בו הכתוב טעם כעיקר.

איסור כלאים [כלאי הכרם], החמור ממנו, בכך שאיסורו איסור עולם, ואיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו - אינו דין שיעשה בו הכתוב טעם כעיקר?! והוא הדין לערלה, שאף בה יש לומר קל וחומר זה.

אלא, שלא כל החומרות האמורות קיימות בערלה. שהרי אין איסורה של ערלה איסור עולם, אלא שלש שנים בלבד. [4]

ומכל מקום נעשה בה טעם כעיקר בקל וחומר מנזיר בשתיים מהחומרות בלבד. שחמורה היא מנזיר בכך שאיסורה איסור הנאה, ואין היתר לאיסורה בתוך שלש שנים. מה שאין כן נזיר, שיש היתר לאיסורו אף בתוך שלשים ימי נזירותו, על ידי התרת חכם. [5] ומאחר שהכתוב "משרת" אתא לרבות "טעם כעיקר" - מנלן שהיתר מצטרף לאיסור? והרי דין טעם כעיקר אינו משום "היתר מצטרף לאיסור", אלא דין בפני עצמו הוא. שכל דבר היתר שיש בו טעם איסור, אסור לאוכלו מפני שטועמים באכילתו טעם איסור.

ולעולם איכא למימר, שכל היכא שלא נבלע בהיתר טעם האיסור, אינו מצטרף להשלים את שיעורו. [6]

ומשנינן: הא ברייתא הדורשת את "משרת" לטעם כעיקר, מני - רבנן היא. דלית להו "היתר מצטרף לאיסור", באיסורי נזיר.

ורבי יוחנן, דדריש "משרת" להיתר מצטרף לאיסור, הוא דאמר - כרבי עקיבא.

והוינן בה: הי, מאיזו מימרא דרבי עקיבא שמעינן כי "היתר מצטרף לאיסור" באיסורי נזיר?

אילימא רבי עקיבא דמתניתין דנזיר -

דתנן: רבי עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ויש בו לצרף כדי כזית, הרי הוא חייב על אכילתה, שאם יש בפת וביין יחד כדי לצרף שיעור כזית, חייב.

אלמא, היתר מצטרף לאיסור.

לאו ראיה היא מהתם.

כי ממאי דמפת ומיין יחד איכא צירוף כזית?

דילמא יש בו לצרף כדי כזית מיין לחודיה. [7] והא דקתני ביה לשון "צירוף", היינו משום שהוא בלוע בפת, ואינו מכונס כולו יחד.

וכי תימא להקשות, אם יש כזית מיין לחודיה - מאי אתא רבי עקיבא למימרא, והרי פשיטא שלוקה על הכזית יין.

הא לא קשיא.

משום דהא קא משמע לן רבי עקיבא: דאף על גב דאין היין בעין אלא בתערובת, ובלוע הוא בפת, מכל מקום לוקה עליו.

ומסקינן: אלא, רבי עקיבא דברייתא היא. שמשם שמעינן שסובר "היתר מצטרף לאיסור" באיסורי נזיר.

דתניא: רבי עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ואכל כזית המצורף מפת ומיין יחד, חייב. ואף על פי שאין ביין לבדו שיעור חיוב.

אלמא, היתר מצטרף לאיסור.

ורבנן פליגי ואמרי, שאותו החלק שבפת שלא נבלע בו יין, אינו מצטרף להשלים את השיעור. [8] ודוקא אם נבלע יין בשיעור כזית מן הפת לוקה עליו, מדין "טעם כעיקר".

והוינן בה: מאחר ודריש רבי עקיבא "משרת" להיתר מצטרף לאיסור - דין טעם כעיקר בכל איסורים שבתורה מנא ליה?

ומשנינן: יליף רבי עקיבא דין זה מבשר בחלב שהתבשלו יחד, ונאסר הבשר שהוא בעין מבליעת החלב בו. וכי החלב שנבלע בבשר לאו טעמא בעלמא הוא? שהרי אין נבלע חלב בעין בגוף הבשר, כי אם טעמו בלבד. ואפילו הכי אסור הוא משום תערובת בשר בחלב. אלמא, טעם החלב הוא כעיקר החלב.

והכא נמי, בכל איסורים שבתורה, לא שנא! ולכן די בטעם האיסור כדי לאסור את ההיתר שנבלע בו.

ורבנן סברי, מבשר בחלב לא גמרינן לכל התורה. משום דחידוש הוא שאינו מצוי בשאר איסורים. הילכך אין למדים ממנו אף את החומר של טעם כעיקר [9].

והוינן בה: ומאי חידוש יש בבשר בחלב יותר מבשאר איסורים?

אילימא משום דהאי בשר לחודיה שרי, והאי חלב לחודיה שרי, ועל ידי שנתערבו בהדי הדדי אסור לאוכלם - הרי מצינו חידוש זה אף במקום אחר.

שהרי אף בכלאים נמי מצינו כן. כי האי תבואה לחודיה שרי באכילה, והאי גפן לחודיה שרי. ועל ידי שנתערבו בהדי הדדי ביחד אסור לאכלם ולהנות מהם.

ומסקינן: אלא איסור בשר בחלב, חידושו הוא בכך כי אי תרו [היו שורים] ליה לבשר כולי יומא בחלבא, שרי מן התורה לאוכלו. ואף שנבלע בו בשעת השרייה טעם החלב, לא אסרתו תורה כיון שלא נתן בו טעם בדרך בישול. [10]

שדוקא אם בשיל ליה בשולי לבשר עם החלב, הוא אסור. כדכתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו". ואם בשלם יחד ואכלם, הרי הוא עובר בשתיים. גם על הבישול, וגם על האכילה.

וכיון שלא אסרה תורה בשר בחלב בנתינת טעם בעלמא, אלא בדרך בישול בלבד, חידוש הוא. ולא גמרינן מיניה דין טעם כעיקר לכל התורה.

הילכך, הוצרכו חכמים ללמוד דין זה מ"משרת", דכתיב גבי נזיר. ושוב לא אייתר להו "משרת" לרבות היתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר.

וחוזרת בה הגמרא ממה שנאמר לעיל, שרבי עקיבא יליף טעם כעיקר מבשר בחלב.

אלא, ורבי עקיבא נמי מודה, דבשר בחלב ודאי חידוש הוא, וליכא למיגמר מיניה לכל התורה.

אלא יליף טעם כעיקר מגיעולי נכרים. שקדירה שבישל בה נכרי מאכלות אסורות, אסורה. לפי שבלעה מבישולי הנכרי. וכשחוזר הישראל ומבשל בה, הרי היא פולטת מבליעות האיסור לתוך תבשיל ההיתר, ואוסרתו.

וילפינן כן, ממה שציותה התורה בכלי מדין להגעילם מבליעות האיסור, קודם שישתמשו בהם. כדכתיב "כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטהר".

וכי איסור גיעולי נכרים לאו משום טעמא דאיסורא בעלמא הוא? ואפילו הכי, כל הבולע מהם אסור. אלמא, טעם כעיקר. והכא נמי, בכל איסורים שבתורה, לא שנא! וכיון דמהתם יליף לה, שוב אייתר "משרת" דכתיב בנזיר, ללמד דהיתר מצטרף לאיסור.

ורבנן סברי, גיעולי נכרים נמי חידוש הוא. הלכך לא גמרינן מיניה. ושוב איצטריך "משרת", לטעם כעיקר.

דהא קיימא לן בכל התורה, דכל איסור שהוא נותן טעם לפגם, הרי הוא מותר. וכדגמרינן מהא דכתיב בנבילה, "לא תאכלו כל נבילה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה". ודרשינן, נבילה הראויה לגר, קרויה נבילה. אבל אם נפגם טעמה עד שכבר אינה ראויה לגר, אינה קרויה נבילה.

ואף איסור הבלוע בדופני הקדירה, טעמו פגום. ושוב אינו משביח את אוכל ההיתר כשהוא נבלע לתוכו. [11]

ואף על פי כן, אמרה תורה הכא [בכלי נכרים], שאסור לאכול את מה שחזר ובישל בהם. אלמא, איסור כלי נכרים חידוש הוא, שלא מצינו כמותו בכל התורה. הלכך, אף את עצם דין "טעם כעיקר" לא גמרינן מיניה. [12]

ורבי עקיבא סבר, לאו חידוש הוא. וכדאמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה התורה כלי נכרים, אלא בקדירה בת יומא! שדוקא באותו יום שבישל בו הנכרי, אסור לחזור ולבשל בו. לפי שעד גמר המעת לעת, עדיין לא נפגם טעם הבליעות שבכלי. אבל לאחר שעבר יום מהבישול, שוב נפגם טעמו. ומותר לחזור ולבשל בה דבר היתר.

וכיון דבקדירה בת יומא משתעי קרא, הלכך לאו נותן טעם לפגם הוא! וממילא אינו חידוש, ושוב גמרינן מיניה לכל התורה דין "טעם כעיקר". [13]

ורבנן סברי, אף דלא אסרה תורה את גיעולי הנכרים לאחר מעת לעת, מיהו, אף בקדירה בת יומא נמי, לא אפשר דלא פגמה הקדירה פורתא את הטעם הבלוע בה! שטעם הכלי פוגם את טעם הבליעה, ושוב אין בליעת האיסור משביחה את ההיתר כשהיא נפלטת לתוכו. ומן הדין לא היה לנו לאוסרו מחמתה. אלא שחידוש הוא שחידשה תורה בגיעולי נכרים. וליכא למיגמר מינה לכל התורה. [14]

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: והרי רבי עקיבא וחכמים שניהם דרשו את דינם מ"משרת". ולמה אמרינן בשיטת רבי עקיבא, דדוקא באיסורי נזיר הוא, ולא בכל איסורים שבתורה? והלא מדרבנן נשמע לרבי עקיבא.

וכי מי לא אמרי רבנן, דילפינן מ"משרת" ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה דטעם כעיקר? ונאמר כן לרבי עקיבא נמי, דהא דדרשינן "משרת" להיתר מצטרף לאיסור, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, לשון הגמ' לכל איסורין שבתורה כולה שההיתר מצטרף להשלים את שיעורם?

אמר ליה רב אשי: ליכא למילף מנזיר לכל התורה שהיתר מצטרף לאיסור.

הערות

[1] רש"י. אבל הר"ש [טבול יום פרק ב משנה ג] חולק וסובר שאין אסור אלא הטעם הבלוע בלבד. וכן נקטו הרבה מן הראשונים. ולשיטתם אין לוקה משום טעם כעיקר, אלא אם כן אכל כזית שלם מן האיסור תוך כדי אכילת פרס [אם לא נימא "היתר מצטרף לאיסור"].

[2] וטעמא דמילתא הוא, משום שכל היתר שמקבל טעם מן האיסור, וטעם האיסור ניכר בו, טעימתו זו היא הכרתו. כדכתיב "וחיך אוכל יטעם לו". ואין חשיבות האוכל אלא בטעמו. רשב"א חולין צט א בשם הראב"ד. ולכאורה אין טעם זה מספיק אלא לומר, שמשום כן האיסור לא בטל ברוב אבל לשיטת רש"י, שההיתר עצמו אסור באכילה מפני שטועמים בו איסור, עדיין צריך ביאור. ואפשר שכל הדברים האסורים, אין ממשן נאסר אלא מחמת טעמם. וכמו שמצינו, שלמאן דאמר "אין בגידין בנותן טעם", לא חל בגידים שום איסור [מלבד איסור גיד הנשה]. ואם כן, אין הבדל אם הממשות היא של איסור או של היתר. ולעולם הטעם אוסר את הממשות. אך לפי זה, אין שייך דין "טעם כעיקר", אלא באיסורי אכילה. וכן היא באמת שיטת הר"ש שם והראב"ד. אבל הרא"ש והר"ן בסוף עבודה זרה כתבו, דאף באיסורי הנאה קיימא לן כן. קובץ שיעורים.

[3] ובעבודה זרה [פז א] איתא: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו אסור, ולוקין עליו. וזהו כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו - אסור, ואין לוקין עליו! ופירש רש"י שם, דטעמו ולא ממשו היינו שנימוח האיסור, ואין ממשו בעין. ומכאן הוכיח [בחולין צח ב], דלהלכה קיימא לן דטעם כעיקר לאו דוארייתא. ורבינו תם הקשה עליו מסוגיין, דמבואר כאן דרבי יוחנן יליף לדין טעם כעיקר לכל התורה מנזיר או מגיעולי נכרים. וכתבו התוספות לפרש בדעתו, דטעמו ולא ממשו, היינו שאין באיסור כזית בכדי אכילת פרס. וכן היא דעת הרמב"ם בפרק טו ממאכלות אסורות הלכה ג, ובפרק ה מהלכות נזירות הלכה ה. אלא שכתב שם, שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, הרי זה אסור מדברי סופרים. וכבר השיגו הראב"ד, דדוקא מילקא לא לקי, משום דבציר לה משיעור כזית באכילה. אבל איסור דאורייתא איכא. שהרי טעם כעיקר דאורייתא. ונתבארה שיטת הרמב"ם בחידושי רבינו חיים הלוי [מאכלות אסורות שם], שלא נאמר בדין "טעם כעיקר", שנפקע עיקר דין ביטול ברוב. אלא דין מחודש הוא דילפינן מ"משרת" דטעם כעיקר. ובאיסור מחודש זה נכלל גם דאינו בטל. ולפיכך יש לומר, דדין טעם הוא דין אזהרת אכילה. ולא נאמר אלא בדין אכילה. וכל שאין בתערובת כשיעור שלם של אכילת איסור, לא חל בזה דין "טעם כעיקר". ואף משום חצי שיעור אין לאוסרו. עוד כתבו שם תוספות, דאף ביש בו כזית בכדי אכילת פרס אין לוקים עליו, אף שאיסורו מן התורה. משום דילפינן לה מגיעולי נכרים. ולא נאמר שם דין זה בלשון לאו, אלא בעשה ד"תעבירו באש". מיהו דחה רבינו תם סברה זו. משום דאחר דגלי לן קרא דלא בטל ברוב, שוב אהדריה לאיסורו הראשון [דנבילה וכדומה]. ואף בעל המאור כתב דאין לוקים על כך משום דילפינן לה מנזיר, ואין עונשים מן הדין. ודוקא בנזיר לוקים על טעם כעיקר [כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס].

[4] רש"י. והקשו תוספות לפירושו, הרי הפירות של שלש השנים הראשונות אסורים לעולם. והאילן הרי לא היה אסור מעולם. לכך פירשו, דבערלה ליכא לחומר ד"אין היתר לאיסורו". שהרי בשנה הרביעית יש לו היתר על ידי פדיון, או על ידי הבאה לירושלים. ור"י מיישב דברי רש"י, דערלה לא חשיבא כאיסור עולם, משום שהיוצא מהאילן לאחר ג' אינו נאסר. והוא דומיא דנזיר, שלאחר השלמת נזרו אין היוצא מן הגפן נאסר עליו. וכן אמרינן בקידושין [לח א] לגבי חדש, שאין איסורו איסור עולם. משום שהיוצא מקנה השיבולת [שהשרישה קודם העומר] לאחר העומר, לא נאסר.

[5] רש"י. עוד פירשו בתוספות, שבנזיר יש היתר לאיסורו, משום שאותם ענבים שהיו אסורים עליו בתוך ימי נזירותו, ניתרים לו לאחר מכן. [ו"אין איסורו איסור עולם", משום שהיוצא מן הענבים לאחר השלמת נזירותו מותר]. מה שאין כן בערלה וכלאי הכרם. אותם פירות שנאסרו, אסורים לעולם. מיהו שאלת חכם לא חשיבא כיש היתר לאיסורו, משום שהחכם עוקר את הנדר למפרע, ונמצא שלא נאסר מעולם. ורבינו פרץ פירש, דבנזיר יש היתר לגרום את איסורו. שהרי מותר לנדור נדרים. וכן ערלה, מותר לנוטעה. אבל כלאי הכרם, אסור לגרום את איסורם. שהרי אסור לזרוע כלאים בכרם.

[6] וכן כתב רש"י לשיטתו. אבל לשיטת תוספות [דאין היתר מצטרף לאיסור אלא כשהוא בלוע בו], כתב הר"ן, דנפקא מינה מבינייהו, דמשום "טעם כעיקר" אינו לוקה, אלא כשאוכל כזית מטעם האיסור בכדי אכילת פרס [דסבירא להו, דלא אמרינן דנהפך ההיתר להיות איסור]. ובלאו הכי, אין ההיתר מצטרף לאיסור. עוד כתב, דהוא הדין איפכא. ומדין "היתר מצטרף לאיסור", אכתי לא שמעינן ד"טעם כעיקר". ונפקא מינה להיכא דאין האיסור בעין, אלא טעמו בלבד. דלולא חידוש "טעם כעיקר", לא היה מתחייב. לפי שאינו אלא טעם בלבד, ואין בו מגוף האיסור כלום.

[7] ומכאן הקשה הר"ן לרש"י, שכתב דההיתר הבלוע מטעם האיסור נהפך לאיסור. שאם כן, למה לנו לומר דאיכא כזית מיין לחוד. נימא דאיכא כזית מפת הבלועה ביין. ומדין טעם כעיקר עובר עליה.

[8] רש"י. ויעוין לעיל מג ב הערה 7, שהתוספות חולקים בזה. ולית להו "היתר מצטרף לאיסור", אלא כשהם בלועים זה בזה. ורש"י לשיטתו הוכרח לפרש כן. שהרי סבר שבדין "טעם כעיקר" נתחדש שההיתר נהפך להיות איסור. ואם כן, בהכרח דהיתר מצטרף לאיסור בא להוסיף, שאף בלא נתינת טעם, ההיתר מצטרף להשלימו. ר"ן.

[9] ופליגי בה אביי ורבא בחולין [קח א], אי בשר בחלב חידוש הוא, או לא. ולאביי אכתי קשיא, אמאי איצטריך למילף טעם כעיקר מ"משרת". תוספות.

[10] ולא פריך אלא מהיכא דטעם קפילא ארמאה ואמר שנתן החלב טעם בבשר. אבל סתם שריה אינה נותנת טעם. שהרי מעשים בכל יום, שאנו שורים את הבשר עם הדם קודם מליחתו. ועוד יש לומר, דדוקא במים אין השריה מבלעת. אבל במי פירות, כבוש כמבושל. ועוד יש לומר, דפריך מהא דאפילו אם שרה הבשר בחלב חם, אינו נאסר. ואף דשריה בחמים ודאי מבלעת, מכל מקום לאו דרך בישול הוא. רבינו פרץ.

[11] ואף דאין בפגימה זו כדי לפסול את האיסור לגמרי מאכילה, מכל מקום כיון שהטעם פגום, שוב אינו בכלל "נותן טעם". ואף דנבילה עצמה לא היתה ניתרת בפגימה כזו, כיון שעדיין ראויה לאכילה, הכי גמרינן לה: מה מצינו בנבילה שלא אסרתה תורה אלא כשהיא ראויה לאכילה והאוכל נהנה ממנה, אף טעם אינו אוסר אלא כשהוא נהנה ממנו. אבל כשנפגם אפילו פורתא, אין האוכל נהנה ממנו אלא מצטער מחמתו. ולפי זה יש לומר, שאם הגדיל האיסור את מדתו מחמת תערובת האיסור שבו, יאסר, עד שיפסל לגמרי מאכילה. לפי שהוא משביח במדה יותר ממה שהוא מפסיד בטעם. וצריך עיון. ר"ן, עבודה זרה סו ב. ואין ההיתר משום דהוא שלא כדרך הנאה, אלא היתר הוא בחפצא דהטעם. שאין בו דין טעם. קהלות יעקב סימן טז. ויעוין עוד בחידושי רבינו חיים הלוי שם, שכתב לבאר את דברי הר"ן על פי דרכו.

[12] ודוקא כלי גויים אסרה תורה, אף כשהם פגומים בטעמם. אבל לא שאר איסורים. משום שרצתה התורה שיהיו כלי הגויים טהורים מטומאת הגויים ומאיסוריהם, לכשישתמש בהם הישראל. ולפיכך יש לנו לומר, שדוקא טעם הנפלט מהכלים אוסר. שחדשה בהם תורה, שהם נאסרים על יד הטעם שנבלע בהם, וחוזרים ואוסרים על ידי הטעם הנפלט מהם. אבל טעם התבשיל לא יאסור את מה שנתבשל עמו. רבינו דוד. וכן כתב הרא"ה בבדק הבית [בית ד שער ד] בשם הרמב"ן, דאף למאן דאמר "טעם כעיקר לאו דאורייתא", מעלה עשתה התורה בכלים שנבלעו מאיסור, שצריכים הגעלה. וכמו שמצינו שהצריכה התורה טבילה אף לכלים חדשים. ולא נתבאר בדבריהם, אם דוקא בכלי נכרים הצריכים טבילה נתחדשה הלכה זו, או אף בכלי ישראל שבלעו מאיסור. והמאירי כתב, דאף בכלי שאין צריך טבילה, אסור. שכל שכנגדו בכלים הצריכים לטבילה ואינם ראויים לטבילה מחמת איסורם, הרי זה אסור בדיעבד. מיהו הפלתי [סימו צח] הוכיח מדברי הרשב"א, שדוקא בכלי עכו"ם ישנה למעלה זו. והפרי מגדים [שפתי דעת סימן צג סקי"ג] הוכיח אף בדעת הרמב"ם, שאף שטעם כעיקר לאו דאורייתא, מכל מקום גיעולי נכרים הם מן התורה. מיהו כתב, דרק לכתחלה מצוה מן התורה להגעילם. אבל אם עבר ובישל בהם, אין התבשיל נאסר. ואף האור שמח כתב בפרק ט הלכה ט ממאכלות אסורות, דחידשה התורה שאסור לבטל את הטעם הבלוע בקדירה. ורק איסור לכתחלה הוא. ויעוין ברבי עקיבא איגר שאכן תמה בדברי הרמב"ם. דלכאורה למבואר בסוגיין, היה לנו לומר שמה שנצטוו בכלי מדין, היתה הוראת שעה, ולא דין לדורות.

[13] וקשה, היכי יליף רבי עקיבא נזיר מגיעולי נכרים? והלא נזיר קל מכל איסורי התורה, בכך שאין איסורו איסור עולם, ויש היתר לאיסורו. ויש לומר, דבכלל כלי מדין נאסרו לנזיר כלים שהיו בלועים מיין. תוספות.

[14] וסברי רבנן, דכיון דבלאו הכי פגמה, שוב אסרינן אף קדירות שאינן בנות יומן. ורבי מאיר נמי סבר [בעבודה זרה סז ב] הכי. אך סבר דאינו חידוש כלל. שלעולם לא התירה התורה נבילה שאינה ראויה לגר, אלא בסרוחה מעיקרא. אבל נבילה שהיתה ראויה ואחר כך נתקלקלה, אסורה. ונמצאו ג' מחלוקות בדבר. רבי עקיבא סבר, דגיעולי נכרים אינם חידוש, משום שדוקא קדירה בת יומה נאסרה. והיא אינה פוגמת כלל. וחכמים סוברים, דחידוש הוא, משום דאף בת יומה פגמה. ואסרה תורה בין בת יומה ובין שאינה בת יומה. ורבי מאיר סבר דאינו חידוש. משום דלית ליה כלל היתר ד"אין ראויה לגר", אלא בסרוחה מעיקרא. תוספות.

ליתן טעם כעיקר כלומר, שחייב על דבר שנבלע בו טעם של איסור כאילו היה הוא עצמו אסור. שאם שרה ענבים במים ויש בהן במים טעם יין — חייב הנזיר על שתייתם, שנעשים המים כיין.

מכאן אתה דן לכל התורה כולה, שטעם איסור כאיסור עצמו, כיצד: ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם שכשסיים תקופת נזרו מותר שוב ביין, ואין איסורו בענבים וביין איסור הנאה אלא איסור אכילה ושתיה בלבד, ויש היתר לאיסורו שאם ירצה יוכל לבוא לחכם, ולהישאל על נדר נזירותו ולהתירו, ובכל זאת עשה בו הכתוב טעם כעיקר, כלאים בכרם שאיסורו איסור עולם, ואיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו — אינו דין שיעשה טעם כעיקר?

והוא הדין יש ללמוד קל וחומר דומה לערלה בשתים כלומר בשתי דרכים, שאיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו (בתוך שלוש שני ערלה) אף על פי שאינו איסור עולם שלאחר שנות הערלה מותר ליהנות מפירות העץ, ואפשר ללמוד איפוא גם כאן טעם כעיקר מקל וחומר. וכן אפשר לומר ברוב איסורי התורה שהם חמורים בפרט זה או אחר מאיסור נזיר. ועל כל פנים קשה לר' יוחנן שדרש "משרת" להלכה אחרת!

ומשיבים: הא מני [דרשה זו כשיטת מי היא] כשיטת רבנן [חכמים] היא הלומדים "משרת" לצורך הלכה זו, ואילו ר' יוחנן דאמר [שאמר] שהיתר מצטרף לאיסור, סבר כר' עקיבא.

ושואלים: הי [איזה] ר' עקיבא כלומר, לאיזה מדברי ר' עקיבא מתכוון ר' יוחנן? אילימא [אם נאמר] שהכוונה לשיטת ר' עקיבא דמתניתין [שבמשנתנו] דתנן [שהרי שנינו בה]: ר' עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ויש בו לצרף כדי כזית — חייב, אולם ממאי [מנין] שהכוונה שיש לצרף מפת ומיין ושכזית שחציו פת וחציו יין חייב עליו. דילמא [שמא] הכוונה שמיין לחודיה [לחוד] אפשר לצרף כזית,

וכי תימא [ואם תאמר]: אם מיין לחודיה מאי למימרא [לחוד מהו לומר] מה החידוש שבדבר? אולם יש בכך חידוש הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דאף על גב [שאף על פי] שהאיסור בתערובת ואינו בעין, חייבים עליו. ואין איפוא להוכיח מכאן שיטת ר' עקיבא בצירוף היתר ואיסור.

אלא יש לומר שהכוונה לדברי ר' עקיבא דברייתא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין כאחד — חייב, ומכאן נתבררה שיטת ר' עקיבא בצירוף היתר ואיסור.

ושואלים לגוף השיטה: ור' עקיבא עצמו טעם כעיקר מנא ליה [מנין לו] שהוא אסור? ומשיבים: יליף [למד דבר זה] מאיסור בשר שנתבשל בחלב, שהרי לאו טעמא בעלמא [האם לא טעם בלבד] הוא שנותן החלב בבשר ואסור, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן בשאר איסורים אינו שונה].

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך? ומשיבים שלדעתם מאיסור בשר בחלב לא גמרינן [אין אנו לומדים] לאיסורים אחרים משום שאיסור בשר בחלב חידוש הוא.

ושואלים: ומאי [ומהו] צד החידוש שבו? אילימא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור [אם תאמר שזה לעצמו הבשר וזה לעצמו החלב מותר וזה עם זה אסור], אולם זה אינו חידוש שכן כלאים נמי האי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדדי אסור [גם כן זה לחוד וזה לחוד מותר וביחד אסור],

אלא כך יש לומר: דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא — שרי [אם ישרו את הבשר כל היום בחלב — מותר] מן התורה, אף שמן הסתם נבלע משהו מטעם החלב בבשר, ואם בשיל ליה בשולי [יבשלנו] — אסור מן התורה.

ושואלים: ור' עקיבא נמי [גם כן] הלוא בשר בחלב ודאי חידוש הוא, וכיצד לומד הוא מדבר חידוש?

אלא יליף [למד הלכה זו] מענין גיעולי גוים, שלמדנו בתורה בפרשת שלל מדין שכלי שבישל בו הגוי אוכל יש להביאו באש כדי לטהרו לישראל. גיעולי גוים לאו טעמא בעלמא [האם אינו טעם בלבד] הוא ובכל זאת אסור כלומר, שכלים אלו אין איסורם אלא בטעם האיסור שנבלע בהן אגב בישול, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה].

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם למדים משם, לדעתם גיעולי גוים נמי [גם כן] הן עצמן חידוש הוא. ומה החידוש בדבר — דהא [שהרי] כל נותן טעם לפגם מותר כלומר, אם האיסור איננו נותן טעם שיש בו כדי להשביח את ההיתר וטעם זה רק פוגם בו אינו אוסר, דגמרינן [שלמדנו] דבר זה מנבילה, שנבילה שאיננה ראויה לאכילה שוב אינה קרויה נבילה ואינה אסורה. והכא [וכאן] בדין גיעולי גוים אמרה תורה שאפילו נותן טעם לפגם אסור. ומוחזק בידינו שדבר שנבלע בכלי ושהה בו למעלה מעשרים וארבע שעות מזמן בישולו — טעם שהוא נותן הוא תמיד טעם לפגם. ואילו אותם כלי הגוים אסורים היו כולם אפילו לאחר זמן רב, אף שהם נותנים טעם לפגם במאכל.

ור' עקיבא הלמד בכל זאת מגיעולי גוים סבור כדברי רב חייא בריה [בנו] של רב הונא שאמר: לא אסרה תורה בגיעולי גוים אלא בקדירה בת יומא שבישלו בה בו ביום, הלכך [על כן] לאו [אינו] נותן טעם לפגם הוא.

ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? לדעתם: קדירה בת יומא נמי לא אפשר דלא פגמה פורתא [קדירה בת יומה גם כן אי אפשר שלא פגמה טעמה במקצת] אם שהתה בלא תבשיל, וכיון שכן לא היה ראוי לחשוש לאיסור זה, ונמצא שהלכה בגיעולי גוים היא חידוש, ואין למדים ממנה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: מדרבנן [מדברי חכמים] בענין זה נשמע ונוכל לפרש את שיטת ר' עקיבא, מי לא אמרי רבנן [האם לא אמרו חכמים] כי "משרת" בא ללמד ליתן טעם כעיקר לענין איסור יין לנזיר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. אם כן לר' עקיבא נמי [גם כן] "משרת" בא ללמד להיתר מצטרף לאיסור אצל נזיר, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה כולה, ושלא כר' יוחנן המקבל את ההלכה הזו רק לאיסורי נזיר בלבד!

אמר ליה [לו] רב אשי: אין להוכיח מכאן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

comes to establish the principle that the legal status of the taste of a forbidden food is like that of its substance. This term teaches that any food that absorbs the taste of a prohibited item assumes the status of this prohibited item itself. As, in a case where one soaked grapes in water and the water has the taste of wine, a nazirite is liable for drinking this mixture, as it assumes the status of wine.

From here you derive the halakha with regard to the entire Torah; in all cases, the legal status of the taste of a forbidden food is like that of its substance. The Gemara elaborates. Just as with regard to a nazirite, whose prohibition against eating grapes is not an eternal prohibition, as he will be permitted to eat grapes once his period of naziriteship is over, and furthermore, his prohibition is not a prohibition against deriving benefit from wine, and there is dissolution for his prohibition against eating grape products by requesting a Sage to release him from his vow, nevertheless, in his case, the Torah rendered the legal status of the taste of food forbidden to him like that of its substance; with regard to a forbidden mixture of diverse kinds, whose prohibition is an eternal prohibition [issuro issur olam] and whose prohibition is a prohibition against deriving benefit, and there is no dissolution for its prohibition, is it not right that the Torah should render the legal status of the taste of its forbidden food like that of its substance?

And the same is true of fruit that grows on a tree during the first three years after it was planted [orla], on two of three counts: Although the prohibition of orla is not an eternal prohibition, as one may eat the fruit of this tree after three years have passed, it is prohibited to derive benefit from orla, and this prohibition cannot be dissolved, as the fruits that grow during the first three years remain prohibited. Therefore, based on the same a fortiori inference, the principle: The legal status of its taste is like that of its substance, should apply in this case as well. Similarly, all other prohibitions in the Torah are more severe than the case of a nazirite in one of these aspects, and therefore this principle is universal. In any case, this entire derivation presents a difficulty for Rabbi Yoḥanan, who derives a different halakha from the term: Soaked.

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is the previously cited derivation? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who derive this halakha from the term: Soaked. However, Rabbi Yoḥanan, who said that a permitted substance joins together with a prohibited substance, holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara asks: To which statement of Rabbi Akiva is the Gemara referring? If you say it is referring to the opinion of Rabbi Akiva in the following mishna, as we learned: Rabbi Akiva says, with regard to a nazirite who soaked his bread in wine, and the bread and the wine contain enough to join together to constitute an olive-bulk, that he is liable; from where do we know that Rabbi Akiva means an amount of an olive-bulk taken from the bread and the wine together? Perhaps he meant that the measure is calculated from the wine alone?

The Gemara asks: And lest you say that if this amount is from the wine alone, what purpose is there to state this halakha, this statement comes to teach us that even though the prohibited item is in a mixture, one is nonetheless liable for consuming it. Since this mishna can be explained as referring to an olive-bulk from wine alone, it cannot be cited as proof for Rabbi Akiva’s opinion with regard to the combination of a permitted substance with a prohibited substance.

The Gemara states: Rather, Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in the baraita, as it was taught in a baraita that Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate an olive-bulk of the mixture from the bread and the wine is liable. This baraita indicates that according to Rabbi Akiva, a permitted substance joins together with a prohibited substance.

The Gemara asks: And Rabbi Akiva, from where does he derive the principle: The legal status of the taste is like that of the substance itself? The Gemara answers: He derives this principle from the prohibition of meat cooked in milk. In that case, there is merely the taste of the milk absorbed by the meat, and the mixture is nonetheless forbidden. Here, too, in the case of other prohibitions, it is no different, and the same principle applies.

The Gemara asks: And the Rabbis, why don’t they derive this principle from meat cooked in milk? The Gemara answers: The Rabbis claim that from meat in milk we do not derive other prohibitions, as that prohibition is a novelty.

The Gemara asks: And what is the novelty in that prohibition? If you say that it is unique in that this meat alone and that milk alone are each permitted, and yet together they are forbidden, that characteristic is not unique to meat cooked in milk. In the case of prohibited mixtures of diverse kinds too, this element alone and that element alone are each permitted, and yet together they are prohibited.

The Gemara answers: Rather, the novelty is that if one soaks meat in milk all day, it is permitted by Torah law, despite the fact that the meat certainly absorbed some taste of the milk, whereas if one cooked the meat in milk even for a short time, the mixture is prohibited by Torah law.

The Gemara asks: And Rabbi Akiva too certainly agrees that the halakha of meat in milk is a novelty. How can he derive a general principle from this case?

Rather, he derives the principle: The legal status of the taste is like that of the substance itself from the required purging of the vessels of gentiles. In the section of the Torah that deals with the spoils of Midian (Numbers 31:21–24), it states that a vessel used by a gentile to cook food must be purged through fire and purified before it may be used by a Jew. Isn’t the purging of vessels of gentiles necessary only to cleanse them from the mere taste that was absorbed through the process of cooking? Even so, these vessels are prohibited if this cleansing was not performed. Here, too, it is no different; the same reasoning applies in all cases.

The Gemara comments: And the Rabbis do not derive this principle from this source, as they maintain that the halakha of purging vessels of gentiles is also a novelty. What is the novelty of this halakha? As in general, anything that contributes taste that renders the food tainted is permitted. If the taste added by the prohibited food does not enhance the permitted food, then as a rule it does not render the permitted substance prohibited. As we derive this principle from the halakha that an unslaughtered animal carcass that is unfit for consumption is not classified as a prohibited animal carcass and is not prohibited. However, here, with regard to the halakha of purging vessels of gentiles, the Torah states that even if they contribute taste that renders the food tainted they are prohibited. If twenty-four hours have passed since food was cooked in a pot, the assumption is that it will contribute a negative taste to any foods cooked in the pot subsequently. Nevertheless, vessels taken from gentiles remain prohibited until they are purged, even though the taste they contribute taints the food.

The Gemara asks: And how does Rabbi Akiva, who derives this principle from the required purging of the vessels of gentiles, respond to the previous claim? The Gemara explains: He holds in accordance with the opinion subsequently cited in the name of Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, who said: The Torah prohibited unpurged vessels of gentiles only in the case of a pot that was used on that day. Therefore, it is not a case where the pot contributes taste that renders the food tainted.

The Gemara asks: And what do the Rabbis say about deriving the halakha from a pot used on that day? The Gemara answers: In their opinion, even in the case of a pot used on that day, it is impossible that the vessel does not slightly taint the food absorbed in the vessel. Consequently, the halakha of purging vessels of gentiles is indeed a novel case from which principles cannot be derived.

Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: From the opinion of the Rabbis, let us learn the correct interpretation of the opinion of Rabbi Akiva. Don’t the Rabbis say that the term soaked teaches that the principle that the legal status of taste is like that of substance applies not only to a nazirite, but that from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah? According to Rabbi Akiva as well, the term soaked teaches that the permitted substance joins together with the prohibited substance with regard to a nazirite, and from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah. This explanation is contrary to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who applies this principle only to a nazirite.

Rav Ashi said to him: This cannot serve as a proof,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומותבינן מיהא שתי קדירות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי מדוכות באחת תבלין של תרומה כו' ושנינן הנח לתרומת תבלין דאינה מן התורה לפי שאינם מיני תבואות ומותבי' תוב שתי קופות של חולין ושל תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואי כזית בכדי אכילת פרס מדאורייתא מצטרף כל ספק דאורייתא לחומרא אמאי תאני שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו נמצא מיקל ומשני' כי תניא ההיא בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן ואקשינן מדרך אחרת ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא ההוא מיבעי ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין אסור ומכאן אתה דן לכל התורה כולה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא עד מלאת ימי נזרו בלבד ואין הנאת היין עליו אסורה אלא שתייתו בלבד [ויש היתר לאיסורו] ואפי' זה היין בעצמו שנאסר לו אחר מלאת ימי נזרו הוא מותר בו שנא' (במדבר ו' כ') ואחר ישתה הנזיר יין עושה משרת ענבים שאין בו אלא טעם יין כענבים עצמן כלאים שאיסורן איסור עולם שנא' (ויקרא י"ט י"ט) את חקותי תשמרו חקים שחקקתי לך כבר כי באיסורן הן לעולם ואיסורן איסור הנאה דכתיב (דברים כ"ב ט) פן תקדש המלאה הזרע ודרשי' לה תוקדש תוקד אש ואין היתר לאיסורו דלשריפה אזיל אינו דין שיהיה בו טעם כעיקר והוא הדין [לערלה] בשתים שאיסורן איסור הנאה שנא' (ויקרא י"ט כ"ג) ערלים לא יאכל ודרשי' ביה אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה ואין היתר לזה האילן באלו שני ערלה כלל לא בו ולא בפירותיו אבל אחר כן מותר הפירות והאילן והרי משרת להכי הוא דאתא ומשני רבי יוחנן זו הברייתא לרבנן היא ואני לא אמרתי אלא אליבא דרבי עקיבא דתניא רבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב אבל הא דתנן ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית אסור דחויה היא ודחי' ממאי דחצי זית פת וחצי זית יין עלייהו דמצטרפי ואסור דלמא כזית מיין לחודיה קאמר וקמ"ל אע"ג דליתיה היין לחודיה במקום אחד כיון דאית ביה שיעור לאיצטרופי כזית אסור:

ואמרי' ורבי עקיבא דמפיק כל משרת להיתר מצטרף לאיסור ליתן טעם כעיקר שאסור מנא ליה ואמר מבשר וחלב שאין בחלב אלא טעם בשר וכן בבשר טעם חלב ואסירי כך כל התורה טעם כעיקר אסור ורבנן האי חדוש הוא דאי תרו לבשר כולי יומא בחלב שרי ואי מבשל להו בהדי הדדי אסירי ומאי שנא בישול משריה אלא חידוש הוא ור' עקיבא מחידוש היכי גמר ואמרי' אלא רבי עקיבא מגיעולי נכרים גמר לכל התורה כולה דהא גיעולי נכרים טעמא בעלמא הוא וכתיב (במדבר ל"א כ"ג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש ותניא דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן כו' וקתני בסיפא וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן אסור ואוקימנא למאן דתאני נותן טעם לפגם אסור. ורבנן בכל התורה כולה נותן טעם לפגם שרי דילפינן מנבלה דכתיב בה (דברים י"ד כ"א) תתננה ואכלה וכתיב בטריפה (שמות כ"ב ל') לכלב תשליכון אותו ודייקי' מינה אם נפגמה ונפסלה מלאכל הכלב פרחה ממנה תורת טומאת נבלה וגיעולי נכרים כיון דנותן טעם לפגם מותר והכא כתיב אסור חידוש הוא ומחידוש לא גמרי' ורבי עקיבא אומר אינו חידוש כדרב חייא בריה דרב הונא דאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דנותן טעם לשבח הוא ורבנן אפילו קדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא ומפורש בע"ז:

ותירץ לו דאיברא לרבנן כך הוא דלא סבירא להו היתר מצטרף לאיסור וכדקאמר בברייתא נזיר ששרה פתו ביין אם יש בו לצרף כזית מפת ויין חייב והקשה ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה ואע"ג דמדסבירא ליה היתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר כל דכן הוא מ"מ אי לית ליה קרא אחרינא לטעם כעיקר אנא אמינא קרא דמשרת לטעם כעיקר הוא ותירץ דיליף ליה מבשר בחלב דחלב מיהא אין בו ממשות של בשר אלא טעם ואחר שכן הרי נשאר לו משרת להיתר מצטרף לאיסור ובא בשר בחלב ולימד על משרת כשכיר על תושב ורבנן בשר בחלב חדוש הוא ולא מפני ששניהם היתר שהרי אף כלאים כן אלא דאי תרי להו כולי יומי בחלבא שרי מדאורייתא אף בכדי בליעת זה מזה כגון שעירה חלב חם מכלי ראשון לכלי שני ונתן בשר בתוכו שלא אסרה תורה אלא דרך בישול וכלי שני אע"פ שהוא מפליט ומבליע אינו מבשל כמו שביררנו במס' חולין ושמא תאמר והרי אף בכלאים כן שאם העמידם בכלי אחד אין כאן כלאים וזריעתם אוסרתם אין זה כלום שאין שם כלאים עליהם עד שזרע אבל אם שרה בשר בחלב בשר בחלב הוא ולא נאסר מן התורה ואף ר' עקיבא חזר והודה דבשר בחלב חדוש הוא וליכא למגמר מיניה אלא טעם כעיקר מגיעולי גוים גמר ליה דאין כאן אלא פליטה וטעם בלא שום ממשות ולרבנן אף גיעולי גוים חדוש הוא דהא נותן טעם לפגם שרי כדגמרינן מנבלה דבעינן בה ראויה לגר ואע"ג דלא אסרה תורה אלא בת יומה אף היא אי אפשר דלא פגמה פורתא והתורה אסרתה ונמצא דקרא דמשרת אצטריך לן לטעם כעיקר:

וחזר והקשה כי היכן דרבנן מוכחי טעם כעיקר ממשרת ודנין ממנה לכל איסורין נימא נמי לר' עקיבא דמוקים ליה להיתר מצטרף לאיסור שנדון ממנו לרוב איסורין ותירץ בה מפני שחטאת ונזיר בזה שני כתובין הבאין כאחד דכתיב כל הנוגע בבשרה יקדש ר"ל כל בשר הנוגע בה על ידי בליעה יקדש להיות כמוה אם פסולה תפסל אף הבלועה ואם כשרה יאכל כחמור שבה שאם נגעו שלמים בחטאת יאכלו בחומר חטאת ובסתמא קאמר לה אע"ג דמקום מגע מועט עד שאין לשער בו כזית אלא שטעמה נבלע שם שלא בפזור והוא כאילו הוא בעין ולאו מצרך צריכי דאע"ג דחולין מקדשים לא גמרינן קדשים מחולין גמרינן וליכתוב בנזיר ולא לכתוב בחטאת אלא משום שני כתובין ולרבנן בחטאת מודינא לך דהיתר מצטרף לאיסור הא בנזיר לא ומשרת לטעם כעיקר ומצרך צריכי דחד להיתר מצטרף לאיסור והוא בקדשים ומשרת לטעם כעיקר לדון בו לכל התורה:

ור"ע טעם כעיקר מנ"ל פי' שאם אין לו טעם כעיקר מקרא אחרינ' נימא דהאי משרת לא אתא אלא לנ"ט כעיקרר ומשום דקא אכיל מני' כזית בכא"פ אבל חצי זית דהיתר המצטרף עם חצי זית דאיסור מנא לי':

בד"ה וה"ה לערלה כו' דנזיר וחדש אין איסורן איסור עולם שהגדל מן הגפן כו' עכ"ל ובתוס' פ"ק דקדושין קרי ליה להך מלתא אין היתר לאיסורו ע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה ורבנן מבשר כו' אמאי איצטריך למילף מנזיר לטעם כעיקר עכ"ל נזיר גופיה ודאי דליכא למילף מבשר וחלב דחמיר דאיסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו ואסור בהנאה אלא מה שאמרו גבי נזיר מכאן אתה דן לכל התורה דטעם כעיקר לא אצטריך דשפיר איכא למילף שאר איסורין דכל התורה לאביי מבשר בחלב ודפריך נמי בשמעתין ורבנן היינו דלא הוו צריכי למילף כל התורה מנזיר אלא מבשר וחלב ודו"ק:

בד"ה ורבנן קדירה כו' סבר ר"ש בפרק בתרא דע"ג ור"מ פליג עליה כו' ולר"מ נמי מצי למילף מגיעולי כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל בשמעתין דר"ע ס"ל כר"מ ודו"ק:

בתוס' ד"ה וה"ה וכו' לר' יהודה דאמר יום הנף כולו אסור וכו' פי' כשאין מביאין עומר אז אסור כל ששה עשר דניסן וע"י העומר ניתר:

ד"ה ורבנן קדירה וכו' בפ' בתרא דע"א וכו' ואיכא השתא ג' מחלוקות וכו' נ"ל דה"ה דהוה מצי לאוקמא הכא ר"ע דס"ל נמי דאפילו קדירה שאינה בת יומא אסור כרבנן ואפ"ה לא הוי חידוש כר' מאיר דהתם אלא דליכא שום נפקותא בזה דהא ממ"נ הוו ג' מחלוקות משום דר"ש וק"ל:

תוס' ד"ה וה"ה. ונזיר נמי כו' שהחכם עוקר כו'. ק"ל דהא ברה"פ כתיב או אשה דמשמע אפי' יש לה אב או בעל דיכולין להפר לה ואינהו מיגז גייזי:

בגמרא ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב. ויש לדקדק אמאי דמשמע הכא דבעי למילף מהכא דטעם כעיקר דאורייתא אע"ג דלית ביה כזית בכא"פ דהא בכזית כא"פ כ"ע מודו ולפרש"י דלעיל הוי הל"מ בכל איסורין וכדאמרינן נמי בסמוך אי מיין לחוד מאי למימרא. ולכאורה נראה דאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין הוי יותר מכזית בכא"פ דפרס ד' ביצים וכזית הוי א' משמיני' שבו ואם כן אי אפשר שיתן טעם יין בכה"ג דהא אפילו יין השרוני דעדיף טובא אפ"ה לא דרו עליה אלא ב' או ג' חלקים מים ואחד יין. והנלע"ד בזה יבואר בסוף הסוגיא בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל:

שם ור"ע טעם כעיקר מנ"ל. משמע דפשיטא ליה לתלמודא דר"ע אית ליה טעם כעיקר מדאורייתא וא"כ יש לתמוה טובא על פרש"י דלקמן בסוף הסוגיא דאף למאי דקי"ל כר"ע דמשרת דנזיר להמל"א אפ"ה טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן וכרבנן דפליגי בכותח הבבלי אם כן מאי מקשה הש"ס אר"ע דלמא ר"ע גופא נמי לית ליה טעם כעיקר וכן הקשה מהרש"א לקמן בפרש"י ונלע"ד ליישב בפשיטות דכיון דמשרת דנזיר ע"כ או בשרה ענבים במים איירי דהיינו טעם כעיקר כרבנן דברייתא דלעיל או המל"א בשרה פתו ביין כר"ע דמתניתין ודברייתא דלעיל. ואם כן לפ"ז ע"כ שאותה ששנינו בר"פ ג' מינים דמשנה ראשונה אמרה דאינו חייב עד שישתה רביעית יין האי רביעית יין ע"כ איירי אפילו ע"י שריית ענבים במים שיש בהן טעם יין והיינו כרבנן דברייתא. וא"כ לפ"ז ע"כ הא דקתני במתניתין עלה דהאי ר"ע אומר אפילו שרה פתו ביין מדקאמר אפי' משמע דמודה בקמייתא לת"ק דמשנה ראשונה אם כן ממילא משמע דר"ע אית ליה טעם כעיקר ואית ליה נמי המל"א משו"ה מקשה שפיר מנ"ל דאי לאו דאית ליה ילפותא אחרינא לטעם כעיקר לא הוי מוקי משרת להמל"א ולטעם כעיקר כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם יליף מבשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש. וקשיא לי טובא היאך מצינן למילף כל איסורין מבשר בחלב לענין טעם כעיקר דהא לא מבעיא דלא מצינן למילף נזיר מיניה משום הנך פירכא דלעיל דנזיר אין איסורו איסור עולם כו' וכמו שהקשו התוס' בסמוך בד"ה אלא יליף מגיעולי עכו"ם ותירוצם לא שייך כאן אלא אפילו שאר איסורין היאך מצינן למילף מיניה דמה לבשר בחלב שחמיר שאסור אף בבישול ובהנאה ואם כן אפילו איסורי הנאה לא מצי למילף מיניה משום פירכא דבישול ומכ"ש הנך דלאו איסורי הנאה. ועוד דהך פירכא דאיסור הנאה לאו פירכא קולא וחומרא בעלמא הוא אלא פירכא גמורה מעיקרא דדינא דאפילו את"ל דטעם לא הוי כעיקר ממש כדי שנאמר שכל האוכל הוי כאילו אוכל גוף האיסור ממש אפ"ה יש לאסור באיסור הנאה דכיון שהאיסור נותן טעם בהיתר והוא נהנה מטעמו אין לך איסור הנאה גדולה מזו. וכבר חזרתי על כל הצדדים ליישב קושיא זו ולא מצאתי אם לא שנאמר דלמאי דבעי למילף אליבא דר"ע כל איסורין לענין טעם כעיקר מבשר בחלב היינו משום דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב באכילה לא ילפינן אלא מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמר רב אשי בס"פ כל הבשר דכל שתיעבתי ונראה משום דעיקר קרא דלא תאכל כל תועבה לא אתא אלא לאיסור אכילה דבשר בחלב וא"כ לפ"ז א"ש דמצינן למימר דלר"ע הך מילתא דטעם כעיקר לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דכיון דאשכחן דאע"ג דאכילת הבשר שנתבשל בחלב לא הוי אלא טעמא בעלמא מהחלב שבלוע בו אפ"ה שייך בו לשון לא תאכל כל תועבה ואי לאו דטעם כעיקר ממש לא הוי שייך בו לשון אכילת תועבה דכה"ג אשכחן לענין שתייה בכלל אכילה כיון דכתיב ואכלת דגנך ותירושך דתירוש חמרא הוא וקרינן ואכלת ומהכא ילפינן לה בכל התורה כולה דאיסור שתייה הוי בכלל אכילה אפילו לענין מלקות וכרת אע"ג דהאי קרא דואכלת דגנך ותירושך לא איירי כלל לענין איסור אע"כ דכה"ג גילוי מילתא בעלמא הוא וא"כ ה"נ מצינן למימר לענין טעם כעיקר כיון דקרייא רחמנא אכילה אלמא דטעם כעיקר ממש ובענין זה יש לפרש גם כן דאפשר דהשתא משמע דאיסור אכילה בבשר בחלב היינו כדאמר רבי יוחנן לר"ל בס"פ כל הבשר כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו כו' ע"ש וכה"ג איכא טובא התם דאיכא מאן דיליף מדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה וזהו בשר בחלב ואם כן שפיר מצינן למימר דר"ע נמי יליף אכילת בשר בחלב מחד מהנך ילפותא ומדקריי' רחמנא לשון אכילה אף ע"ג דטעמא בעלמא הוא אם כן שפיר מצינן למילף מיניה כל איסורין שבתורה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא כנ"ל. אלא דאפ"ה פריך שפיר בשמעתין ובמימרא דרבא בפרק כל הבשר שהביאו התוספות כאן דליכא למילף מבשר בחלב משום דחידוש הוא והיינו משום דאדרבה מהאי חידושא מוכח דאיסור אכילה בבשר בחלב לאו משום טעם כעיקר לחוד הוא דא"כ אפילו בתרו כולי יומא בחלב' הוה ליה למיסר ומדלא אסר רחמנא אלא דרך בישול אלמא דלאו משום טעם כעיקר אסרה רחמנא כמו שאבאר עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ורבנן מבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא תימא לרשב"א התינח לרבא כו' עס"ה. כאן הניחו בקושיא ובפ' כל הבשר כתבו דאביי הדר ביה לגבי דרבא. אמנם לע"ד לולי דבריהם נראה דאין צורך לדחוק בזה דאדרבא מהך סוגיא דפרק כ"ה גופא איכא למידק איפכא ממאי דאמר אביי אמתני' דטיפת חלב דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן כו' ע"ש שהאריך בדבריו. ויש לתמוה דכל אריכות הלשון שלא לצורך הוא ובפשיטות הו"ל לאביי למימר טעמו ולא ממשו ככל איסורין דאורייתא דילפינן מבב"ח ואי משום דבעי למימר דאי חידוש הוא אפילו ליכא טעמא נמי דאם כן אכתי נמי לקושטא דמילתא תקשי ליה אמתניתין דקתני אם יש בה בנ"ט אסור אמאי אפילו ליכא נ"ט נמי דהא ודאי בב"ח חידוש הוא אע"כ דה"נ קאמר אביי דממתניתין מוכח דע"כ טעמו ולא ממשו בעלמא בכל איסורין סבר תנא דמתני' דהוי דאוריי' משום ילפותא ואפשר דהיינו מהך ילפותא גופא דיליף לה מנזיר מקרא דמשרת כרבנן דר"ע דברייתא דלעיל או כמסקנא דשמעתין דר"ע יליף לה מגיעולי עכו"ם. ואם כן לפ"ז א"ש כיון דאשכחן דבעלמא בכל איסורין הוי טעם כעיקר משו"ה מוקמינן קרא דאיסור אכילה בב"ח בדדמי דאינו אסור אלא כשיש בו בנ"ט כמו בכל איסורין משא"כ אם נאמר דבעלמא טעם כעיקר מדרבנן דמדאוריית' טעמא בעלמא לאו כלום הוא והא דאסרה רחמנא בב"ח משום דחידוש הוא א"כ אפילו ליכא נ"ט נמי דהא מדאורייתא אין לחלק בין יש בו בנ"ט לאין בו דטעמא לאו מידי וא"כ תקשי מתני' דטיפת חלב דמצרין נ"ט אע"כ דטעם כעיקו בעלמא הוי מדאורייתא ובהא מהדר ליה רבא שפיר דאדרבא מבב"ח משמע איפכא דאי ס"ד דמשום טעם כעיקר אסרה רחמנא לבב"ח א"כ אפילו בתרו כולי יומא בחלבא הו"ל למיסר ומדאכפיל קרא ותנא ומשלש ג' פעמים בלשון לא תבשל משמע דדוקא דרך בישול אסרה תורה אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דאע"ג דטעם אינו כעיקר ממש אפ"ה סתמא דמילתא דדרך בישול בכל דבר שנותנין לתוך המאכל היינו כדי שיתן בו טעם ואם כן היינו נמי טעמא דמתניתין דטכ"ע דבב"ח נמי בעינן נ"ט. כנ"ל נכון וברור לפי לשון הסוגיא במימרא דאביי התם. ובזה נתיישב ג"כ בין בסוגיא דהכא ובין בסוגיא דהתם בפרק כ"ה למאי דבעי למילף מבב"ח דטעם כעיקר הוי מדאורייתא אפילו בליכא כזית בכא"פ מנ"ל הך מילתא דלמא הא דאסר רחמנא בב"ח היינו דוקא כשיש בו כזית בכא"פ דקרי לה רבי יוחנן גופא במסכת ע"ז דף ס"ז טעמו וממשו ואף על גב דלפרש"י דלעיל כזית בכא"פ עי"ת הלמ"מ הוא בכל איסורין אפ"ה הא איצטריך קרא למיסר בכה"ג בב"ח אף על גב דכל חד וחד לחוד שרי אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דדרך בישול אסרה תורה וסתם בישול היינו בנ"ט אפילו ליכא כזית בכא"פ וגם זה נכון בעז"ה ובסוף הסוגיא אבאר עוד בזה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בענין יותר נכון ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אלא יליף מגיעולי עכו"ם הקשה הר' יוסף היאך יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מגיעולי עכו"ם כו' ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורין לנזיר עכ"ל. ולכאורה זה התירוץ דחוק מאד דמאן יימר שהוצרך להגעיל משום בליעת יין לנזיר דלמא משום בליעת שאר איסורין. ובר מן דין קשיא לי דאפילו כל איסורין היאך מצינן למילף מגיעולי עכו"ם דלמא הך הגעלה לא הוי אלא משום איסור בליעת בשר בחלב לחוד דחידוש הוא דטעמיה אסור מן התורה. מיהו בלשון התוס' בנזיר פרק ג' מינים מבואר זה התירוץ יותר באריכות וז"ל דבכולהו כלי מדין הצריך הכתוב הגעלה אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן דקרא בכולהו כלים כתיב ואותן כלים שמדינים בישלו בהן יין כו' דאכולם אמר רחמנא תעבירו באש עכ"ל. והנראה בכוונתן דכיון דכלי כסף וכלי זהב אמורין בפרשת גיעולי עכו"ם ובכולהו כתיב כל אשר יבא באש משמע להו שאין דרך לבשל בכלי כסף וכלי זהב אלא יין שצריך בישול מעט ואם כן ע"כ שאין הטעם אלא משום איסור נזיר דסתם יינן אינן אלא מדרבנן כנ"ל בכוונתן. אלא דלע"ד יש להוסיף דאפילו בלאו האי קרא דתעבירו באש אלא מתעבירו במים נמי מצינן למילף כיון דבעי הדחה ושפשוף ובקצתן מילוי ועירוי (וכמדומה לי שראיתי בלשון הר"ן דמילוי ועירוי ילפינן מתעבירו במים) ואם כן לפ"ז א"ש טובא דכלי כסף וכלי זהב אין דרכן לבשל בהן כלל אלא להכניס בהן יין לקיום קצת ואם כן ממילא שמעינן כיון דאפי' הכי הצריך הכתוב הדחה ושפשוף ומילוי ועירוי ע"כ היינו משום איסור נזיר וכ"ש דליכא לאוקמי לענין בשר וחלב דאפילו כבוש דידיה כגון תרו כולי יומא בחלבא נמי לא מיתסר מדאורייתא כנ"ל לפי שיטת התוס'. אמנם למאי דפרישית לעיל דנראה דלענין טעם כעיקר בגילוי מילתא בעלמא סגי ולא שייך שום פירכא אם כן א"ש טפי ולע"ד ממקומו הוא מוכרע דאלת"ה אם כן היאך מצינן כלל למילף טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם דלמא הך מילתא דגיעולי עכו"ם היינו לענין לכתחילה שאסרה תורה לבשל בלי הגעלה כיון שיש בו כדי ליתן טעם אע"כ דעיקר ילפותא דאדרבה מדהקפידה תורה על נתינת טעם של בליעת ופליטת כלים בעלמא אלמא דטעם האיסור מילת' רבתי היא ממילא שמעינן טעם כעיקר ובזה נתיישב היטב הסוגיא דהכא ודנזיר להמעיין שם ודו"ק:

ליתן טעם כעיקר. לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו: ויש בהן. במים טעם יין: חייב. בכזית מהן והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד ליה כוליה איסור אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מינה: לכל התורה כולה. שיהא טעמו של איסורין כממשו: שאין איסורן איסור עולם. אלא כמה שפירש ואם סתם שלשים יום וענבים ויין מותרין לו בהנאה: ויש לו היתר לאיסורו. אף תוך זמן על ידי (הפרת) חכם: כלאים. כלאי הכרם: איסור עולם. זרע חטה וחרצן הכל אסור לעולם: והוא הדין לערלה בשתים. ק''ו זה אתה דן לערלה בשתי דרכים דאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו בתוך שלש מה שאין כן בנזיר ואיסור עולם ליכא למימר בה דלאחר שלש מותרות: הא מני. דאפיקתיה להאי קרא לטעם כעיקר רבנן דפליגי אדר''ע בהיתר מצטרף לאיסור ולקמיה מפרש מאי היא: הי ר''ע. מהי מילתא דר''ע שמעינן דהיתר מצטרף לאיסור: דילמא מיין לחודיה. וצירוף שייך למיתני בה משום דנבלע בתוך הפת והיאך משערין כזית יין ממלא כלי מפה לפה ומביא זית ונותן לתוכו והיין היוצא הוא כזית יין וכן הוא בתוספתא דנזיר: תערובת. שאינו בעין שנבלע בפת: מפת ומיין חייב. ופליגי רבנן עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור ואילו פשט היין בכל הפת לא הוו פליגי רבנן עליה דהא אית להו טעם כעיקר ואיתעביד ליה פת גופיה איסור ובהא מיהא פליגי עליה דטעמא דר''ע משום צירוף הוא וא''נ לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחיובא: ור''ע. כיון דמפיק ליה להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור: טעם כעיקר. היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון ששרה ענבים במים מנא ליה: בשר בחלב. בשר שנתבשל בחלב והבשר בעיניה אלא שטעם החלב נבלע בו: חידוש הוא. כל איסורו תימה הוא ודבר חידוש שאינו מצוי בינינו בשאר איסורין לא גמרינן חומרא דידיה אשאר איסורין דכי היכי דשאר חידושין דידיה לא הוו בשאר איסורין האי דטעם כעיקר נמי לא תיגמר מיניה: ומאי חידושיה. משאר מילי: אילימא היינו חידושיה. דשני דברים המותרים הם וכשנתערבו נאסרין מה שאין כן בשאר דברים: הא כלאים נמי. דוגמתן: תרי ליה. שורהו בחלב כל היום שרי כלומר מותר לשרותו בתוכו ואינו עובר עליו אפילו על אכילתו דלא אסרה תורה אלא דרך בישול ואפילו יהיב ביה טעמא ומיהו מדרבנן אסור: בשיל ליה בשולי אסור. עובר על בישולו ועובר על אכילתו: גיעולי נכרים. קדירה שבישל בה הנכרי וכשחוזר ישראל ומבשל בה היא מגעלת בליעתה לתוך של ישראל גיעול לשון מקיא ופולט והתורה אסרתו במעשה מדין כל דבר אשר יבא באש (במדבר לא) דהיינו יורות וקומקמוסין וכיוצא בהן שמרתיחין אותן על האור: דגמרינן מנבילה. דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר וגו' (דברים יד) הראויה לגר קרויה נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה: והכא אסור. דהאי נמי לפגם הוא דאותה בליעה מששהתה בדופנו של כלי לילה אחת הופג טעמו ונתקלקל ותו לא משבחת לאוכל שהיא נפלטת לתוכו: בת יומא. שבישל בה הנכרי בו ביום: דלא פגמה פורתא. מטעם הכלי נפגמה הבליעה: מדרבנן נשמע לר''ע. לרבי יוחנן פריך דאמר לעיל כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואוקימנא כר''ע מכדי לר''ע שמעינן ליה דאמר באיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור ובשאר איסורי לא איירי מידי ור' יוחנן אמאי לא אמר דכי היכי דאית ליה באיסורי נזיר אית ליה נמי בשאר איסורי הא ממאי דשמעינן להו לרבנן בטעם כעיקר מצינן למשמע מינה נמי דעתיה דר''ע בהיתר מצטרף לאיסור: לאו אמרי רבנן כו'. וקא אמרי נמי הכא בשאר איסורי לר''ע נמי דמפיק לה להיתר מצטרף לאיסור איכא למימר נמי דאית ליה מכאן אתה דן לכל התורה כולה: אמר ליה. כיון דמוקי ליה ר''ע להיתר מצטרף לאיסור לא מצינן למימר מכאן אתה דן:
והוא הדין לערלה בשתים. וכן אמרינן בפ''ק דקדושין (דף לח.) גבי חדש ופ''ה דערלה אין איסורו איסור עולם דאחר שלש מותר וקשה מה שמותר אחר שלש היינו האילן והאילן לא נאסר מעולם רק הפרי והפרי אין לו היתר ור''ת פי' הוא הדין לערלה בשתים היינו בשנת ארבע דיש היתר לאיסורו על ידי פדייה או להביא לירושלים ור''י מפרש דנזיר וחדש אין איסורן איסור עולם שהגדל מן הגפן אחר השלמת נזרו לא חל עליו איסור וכן חדש היוצא מקנה השיבולת אחר הבאת העומר לא חל עליו איסור כיון שהשריש קודם העומר וכן ערלה אחר ג' שנים היוצא ממנו אין איסור חל עליו ויש היתר לאיסורו יש לפרש כפ''ה שנזיר תוך זמנו יש לו היתר על ידי שאלה וחדש נמי לר' יהודה דאמר יום הנף כולו אסור יש לו היתר תוך זמנו על ידי עומר וערלה אין לה היתר תוך זמנה וילדה בזקינה דבטלה אין זה אילן דערלה דפנים חדשות באו לכאן ועוד מפר''י שהפרי של חדש שנאסר כבר וכן היוצא מן הגפן קודם השלמת נזירות יש להן היתר בהשלמת זמן האיסור אבל ערלה וכלאים הפרי שנאסר אין לו היתר ופירוש זה נראה עיקר דאין צריך להעמיד כר' יהודה ואין להקשות לפי' זה אמאי לא חשיב יש היתר לאיסור בשאלה ובעומר ויהא ג' בערלה דיש לומר דלא סבר כר' יהודה אלא האיר המזרח מתיר ונזיר נמי אי מתשיל אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם אבל לפי' קמא ה''מ לאחשובי מה שהפרי עצמו נאסר לעולם והיה מוצא בערלה שלש: ודילמא מיין לחודיה. ולשון לצרף אתי שפיר כלומר לצרף היין הבלוע בתוכו: ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא. תימה לרשב''א התינח לרבא אלא לאביי דאית ליה בפרק כל הבשר (חולין דף קח.) דבשר בחלב לאו חידוש הוא אמאי איצטריך למילף מנזיר לטעם כעיקר: אלא יליף מגיעולי נכרים. הקשה ה''ר יוסף היכי יליף רבי עקיבא טעם כעיקר בנזיר מגיעולי נכרים הא נזיר קל מכל איסור שבתורה שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ותי' דבמדין נמי היו כליהן בלועות מיין ואסורים לנזיר: ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ואפ''ה אסר הכתוב אם כן ליכא לאיפלוגי בין בת יומא לשאין בת יומא וכולהו אסורים ור''ע סבר קדירה בת יומא לא פגמה כלל אבל שאין בת יומא דפגמא שרי דנ''ט לפגם מותר דגמר מנבילה וה''נ סבר ר''ש בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף סז:) ור''מ פליג עליה התם וסבר נ''ט לפגם אסור דגמר מגיעולי נכרים דאסר הכתוב אע''ג דנ''ט לפגם הוא דאפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא וגיעולי נכרים לאו חידוש הוא ומה שהתיר הכתוב נבילה מוקי לה בסרוח מעיקרא ולרבי מאיר מצי למילף נמי מגיעולי נכרים לטעם כעיקר כיון דלאו חידוש הוא ואיכא השתא שלש מחלוקות בדבר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד