פסחים מה ע"א

דף מה - א

משום דהוה נזיר וחטאת, שני כתובין הבאין כאחד. שאף בחטאת נאמר דין היתר מצטרף לאיסור. וכל שני כתובין הבאין באחד, אין מלמדין.

ומבארת הגמרא: נזיר, מרבינן מ"משרת" שהיתר מצטרף לאיסור, כהא דאמרן לעיל.

חטאת, מאי היא הדרשה שלמדים ממנה? - כדתניא: כתיב בחטאת "כל אשר יגע בבשרה [של החטאת] יקדש" וגו'! שאם בלע בשר חולין או בשר שלמים מבשר החטאת, הרי הוא נעשה קדוש כמוה. וכל דיני אכילת החטאת נוהגים אף בו.

יכול אפילו אם נגעה חתיכת הבשר בחטאת ולא בלעה ממנה, גם כן תקדש כמוה היות וכתוב "יגע"?

תלמוד לומר: "בבשרה" - עד שיבלע ממנה בבשר הנוגע בה. שרק אז "יקדש" להיות כמוה. ^[1]

שאם חטאת פסולה היא ונאסרה באכילה, אף החתיכה הבולעת ממנה תיפסל, ותצא לבית השריפה.

ואם חטאת כשירה היא, תיאכל החתיכה הבולעת כדין החמור שבה. ^[2] שאם בשר שלמים היא, יש בה עתה שתי קדושות. האחת קדושת שלמים, והשנית קדושת חטאת. הילכך נותנים בה חומרי חטאת, שאינה נאכלת אלא ליום ולילה, ולזכרי כהונה, ולפנים מן הקלעים [בתוך מחיצות העזרה].

ואף שאין בחלק שנבלע מבשר החטאת בבשר השלמים כדי שיעור אכילת כזית, מצטרף ומשלים בשר השלמים את השיעור לכזית, ונותן לזה שם אכילה.

ושמע מינה כי "היתר מצטרף לאיסור" בחטאת. ^[3]

וכיון שגילתה התורה בחטאת ובנזיר שהיתר מצטרף לאיסור, שמע מינה, שדוקא בשני מקומות אלו בלבד דינא הכי, ולא בכל התורה.

שהרי כיון שיכולנו ללמוד לכל התורה בבנין אב מנזיר, לאיזה צורך חזרה התורה וכתבה חידוש זה אף בחטאת? אלא, ללמדך כי רק בשני אלו נוהג דין היתר מצטרף לאיסור ולא במקומות אחרים.

ומקשינן: ורבנן, הלמדים מ"משרת" של נזיר לדין טעם כעיקר, נמי - ניהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ללמד דין טעם כעיקר. שהרי "משרת" הכתוב בנזיר בא ליתן טעם כעיקר. ואף מחטאת שמעינן שכל הנוגע בה ובלע מטעמה, נאסר כמוה. והיינו נמי "טעם כעיקר". וכיון שהם שני כתובים, אין הם מלמדין לכל התורה שטעם כעיקר.

ומשנינן: אמרי חכמים בבית המדרש לתרץ: הנהו תרי קראי - מיצרך צריכי, ולכן הרי הם מלמדים.

כי רק במקום שהכתוב השני מיותר, הם אינם מלמדים.

כי יסוד הענין ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים בנוי על כך כי זה שחזרה וכתבה התורה ענין שהיינו יכולים ללומדו בבנין אב מהכתוב הראשון, מוכיח שאין ללמוד לכל התורה מן הכתוב ההוא, שלכן חזרה התורה וכתבה את הכתוב השני כדי ללמדך שהדין הזה נוהג בשני כתובים האלו בלבד.

אבל אם יש איזו שהיא צריכותא לכתוב השני שוב אין לנו ראיה שאין ללמוד מכאן בבנין אב לכל התורה. ובסמוך יבואר למה איצטריך תרוייהו.

ומבארת הגמרא את שיטת רבי עקיבא:

ורבי עקיבא אמר לך: מאי מדוע צריכי תרוייהו קראי?

בשלמא אי כתב רחמנא בחטאת לבדה שהיתר מצטרף לאיסור, לא מצי גמר ללמוד נזיר מינה שאף בו יצטרף היתר לאיסור. משום דחולין מקדשים לא גמרינן, לפי שהקדשים חמורים יותר מחולין.

אלא אבל, לכתוב רחמנא בנזיר לבד שהיתר מצטרף לאיסור. ותיתי ותבוא חטאת ותגמור ותלמד מיניה שהיתר מצטרף לאיסור. דהא כל איסורין שבתורה קא גמר מנזיר, וכל שכן חטאת, דקדשים היא.

ומכך שהוצרכה התורה לשנות שוב דין היתר מצטרף לאיסור בחטאת, מוכח כי "משרת" דכתיב בנזיר, אינו נוהג אלא בנזיר ובחטאת בלבד, והם שני כתובים הבאים כאחד ולכן אי אפשר ללמוד מהם.

ורבנן אמרי לך: תרוייהו - מיצרך צריכי.

"כל הנוגע בה יקדש" דכתיב בחטאת, איצטריך ללמדנו דין היתר מצטרף לאיסור. ובאופן שאין לחייב בו משום "טעם כעיקר".

וכגון שלא נבלע טעם החטאת בכל הכזית של הבשר המותר, אלא רק בחלקו, וכדי לחייבו על אכילת כזית יש לצרף אליו אכילת חלק נוסף מבשר ההיתר שלא נבלע בו מבשר החטאת.

ואפילו אם יאכל חצי כזית פיגול וחצי כזית היתר שאינם מעורבים יחד יתחייב מדין היתר מצטרף לאיסור.

וחולין מקדשים לא גמרינן, ^[4] ולכן לא גמרינן מחטאת לכל התורה.

וב"משרת" דכתיב גבי נזיר, לא כתיב בה כלל דין "היתר מצטרף לאיסור". אלא בא ליתן טעם כעיקר.

ומכאן אתה למד לכל איסורין שבתורה לדין טעם כעיקר, שהרי אין אלו שני כתובין הבאין כאחד אלא כתוב אחד.

ורבי עקיבא סבר, טעם כעיקר לאו מנזיר ילפינן. אלא מגיעולי נכרים. ואם כן, תרוויהו [נזיר וחטאת] באו להיתר מצטרף לאיסור. הילכך, הוו להו שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. ^[5]

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא: כתיב בנזיר "מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג לא יאכל".

ומזה שכלל הכתוב חרצנים עם זג באכילה אחת, לימד בכך על איסורי נזיר, שהם מצטרפים זה עם זה לשיעור כזית.

שאם אכל חצי כזית מחרצן יחד עם חצי כזית זג, הרי הוא לוקה משום "לא יאכל".

ולפי אמור, אמאי איצטריך קרא להכי?

השתא, לרבי עקיבא, איסור והיתר מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית. וכי באיסור ואיסור מיבעי צריך הכתוב לומר שמצטרפין?!

אמר ליה רב כהנא: איסור והיתר מצטרפין להשלמת שיעור כזית, דוקא היכא שאכלן בבת אחת.

אבל קרא ד"מחרצנים ועד זג" אתא ללמד, דחצי כזית איסור זה וחצי כזית מאיסור אחר מצטרפין לכזית, אפילו אם אכלן בזה אחר זה בכדי אכילת פרס.

מתניתין:

בצק של חמץ שהוא דבוק בתוך סידקי העריבה [קערה], אם יש בו כזית במקום אחד, הרי הוא חייב לבער ^[6] אותו לפני פסח.

ואם לאו - אלא אותו כזית בצק מפוזר בכמה מקומות בעריבה - הרי הוא בטל במיעוטו, ואינו חייב בביעור.

וכן לענין הטומאה. אם היתה עריבה שדבק בה בצק, אם הוא מקפיד עליו, ובדעתו ליטלו משם, הרי הוא חוצץ. ואם הוא רוצה בקיומו, שבדעתו להשאירו שם בקביעות, הרי הוא נחשב כגוף העריבה עצמה, ואינו חוצץ.

ובגמרא יבואר מהו "וכן" ומהו ענין החציצה.

גמרא:

שנינו במתניתין: אם יש כזית במקום אחד חייב לבער.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו כן, אלא כשנמצא אותו הבצק במקום שאין עשוי הבצק לחזק את דפנות העריבה. שאין הוא זקוק להיות שם כדי למנוע את נזילת המים הניתנים בבצק שבעריבה. וכגון שהיה הבצק נתון בחלק העליון של דפנותיה, שאין מגיעים לשם המים שיוצקים בה.

וכיון שאין שם צורך לסתום את הסדקים בבצק זה, אין הוא בטל לעריבה. הלכך גם בהיותו שם עדיין שם חמץ עליו, והרי הוא חייב בביעור.

אבל אם נמצא הכזית בצק במקום שעשויין לחזק את דפנותיה ^[7], כגון בסדקים שבתחתית העריבה, במקום יציקת המים, ששמים אותו בין הסדקים כדי למנוע את נזילתם החוצה, ואי אפשר להשתמש בעריבה בלא סתימה זו - אינו חייב לבער. כי היות והבצק הוא צורך העריבה, מסתמא ביטלו אותו הבעלים לגביה. והרי הוא כעץ בעלמא, ואין בו תורת חמץ.

ודייקינן מכך שהעמיד שמואל למתניתין במקום שאין עשוי לחזק:

מכלל דבריו אתה למד, דאם יש בו פחות מכזית במקום אחד, אפילו במקום שאין הבצק עשוי לחזק, נמי אין חייב לבער! וכדקתני במתניתין "ואם לאו - בטל במיעוטו". ואף על גב שיש כמה חצאי כזיתים המפוזרים בכמה מקומות שבעריבה, כיון שאינם במקום אחד לא חשיבי, ומבטלים אותם הבעלים לעריבה.

איכא דמתני לה להא דשמואל אהא דקתני סיפא: ואם לאו [שאין בו כזית במקום אחד] - בטל במיעוטו!

ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו כן, אלא במקום שהבצק עשוי לחזק, וכגון בתחתית העריבה, ששם הוא בטל אליה. אבל במקום שאין עשוי לחזק, כגון בגובה הדפנות, הרי הוא חייב לבער, דכיון שאין לעריבה צורך בו, אינו בטל לגביה.

ודייקינן: מדמוקי שמואל למתניתין במקום שעשוי לחזק, מכלל, דאם יש בו כזית במקום אחד, אפילו במקום העשוי לחזק - חייב לבער! ואף על גב דבמקום זה ודאי דעתו לבטל את החמץ, מכל מקום, כיון דיש בו כזית, הרי הוא חשוב. ואינו בטל לעריבה.

תניא כלישנא קמא. ותניא כלישנא בתרא.

תניא כלישנא קמא: בצק שבסידקי עריבה - אם הוא במקום העשוי לחזק, הרי הוא בטל לעריבה. לפיכך, אינו חוצץ מפני הטבילה. וכן אינו עובר עליו בפסח.

ואם הוא במקום שאין עשוי לחזק, אינו בטל לעריבה. לפיכך, הרי הוא חוצץ מפני הטבילה. וכן עובר עליו בפסח.

במה דברים אמורים, בשיש בו כזית במקום אחד. אבל אין בו במקום אחד אלא פחות מכזית ^[8] אפילו אם הוא במקום שאין עשוי לחזק, הרי הוא בטל לכלי. ואינו חוצץ עליו. שאם נטמאה העריבה, ובא להטבילה, אין הבצק חוצץ בינה לבין מי המקוה. ושפיר עלתה לה טבילה, בעוד הבצק דבוק בה.

וכן אינו עובר עליו בפסח.

ותוב אקשי' ורבי עקיבא למה לא למד לתורה כולה מיהא נמי הכי משרת להיתר מצטרף לאיסור ומכאן אתה דן לכל התורה כלה ודחי' משום דהאי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין נזיר הא דאמרן חטאת דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אע"פ שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחומר שבה פי' החטאת נאכלת ליום ולילה והשלמים לשני ימים ולילה אם ניתז (מדם) החטאת שנשחטה היום על חתיכת בשר שלמים שנשחטו מאתמול נאכל הבשר בתורת שלמים בו ביום בלבד אבל לא בלילה כבשר החטאת ואם נשחטו שניהם היום נאכל בתורת חטאת היום והלילה בלבד אבל לא למחר כשאר בשר שלמים הנה ההיתר נצטרף לאיסור וזהו פי' נאכל כחמור שבהן פעמים נאכל בתורת שלמים ופעמים נאכל בתורת חטאת כי השלמים שנשחטו מאתמול היום מותר ובלילה אסור באכילה והחטאת שנשחטה היום מותרת באכילה כל הלילה נמצאו השלמים בזה חמורין מן החטאת:
ורבנן כי אמרי' שני כתובין הבאין כאחד היכא דתרוייהו חולין או תרוייהו קדשים נינהו אבל חד חולין והוא הנזיר וחד קדשים והוא חטאת מצרך צריכי ולא קרינן בהו שני כתובין הבאין כאחד ונדחו הדברים וחזרו ואמרו חטאת להיתר מצטרף לאיסור ומשרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה כלה איסור שבתורה בין בזה ובין בזה ור"ע תרגמה ליתן טעם כעיקר [גמרינן] מגיעולי נכרים חטאת ונזיר תרוויהו להיתר מצטרף לאיסור והוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ומקשי' רב אשי אליבא דרבי עקיבא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לימד על איסור נזיר כגון חצי זית חרצן וחצי זית זגין שמצטרפין זה עם זה השתא לרבי עקיבא חצי זית פת שהוא היתר וחצי זית יין מצטרפי חרצן [וזג] ששניהן אסורין לנזיר מיבעיא ושני' פת ויין ביחד אבל זה בעצמו וזה בעצמו לא מצטרפי חרצן וזג אפילו בזה אחר זה מצטרפי:

מתני' בצק שבסדיקי ערבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואוקי' רב יהודה הא דתנן כזית במקום אחד במקום שיש בו סדק או נקב ונתן זה הבצק לסתמו שנמצא עושה מלאכה ובטל אע"פ שהוא כזית ש"מ דפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער:

פיסקא בצק שבסדקי עריבה וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל כו'. פי' ללישנא קמא לא בעי ביעור עד דאיכא תרתי לרעותא דהוי כזית ובמקום שאין עשוי לחזק. ולישנא בתרא כל היכא דאיכא אחד לגריעותא חייב לבער ותניא כתרווייהו לישני ופרכינן קשיין אהדדי ואסי' הא והא דרשב"א ולא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה ור"ח ז"ל פי' בענין אחר. ולענין פסק כתב הרי"ט ז"ל ודאי לית הלכתא כרשב"ג אלא כתנא קמא מעתה כל שהוא כזית דחשיב אפי' במקום העשוי לחזק חייב לבער ככופת אור שייחדה לישיבה אבל בפחות מכזית דלא תניא סברי' כתנא קמא דרשב"א אי סמיכי אההיא שינויא דאביי משום דרב אשי מפרש מימריה לפום פר"ח (נ"ל דצ"ל ר"י, המעתיק) ז"ל כשהוא שלא במקום לישה אינו עובר עליו כלל אבל כשהוא במקום לישה ובמקום שאינו מצוי לחזק חייב לבער. ולפרש"י ז"ל בשפתה וגבה חייב לבער בשוליה ודפנותיה אינו חייב לבער. וכן כתב ר"ז ז"ל דאז כאביי סמכינן ור"ח ז"ל כך פסק ורבי' אלפסי ז"ל לא כתב אלא לישנא בתרא דר' יהודא משמע דסבירא ליה דרב יהודא לית ליה דאביי כלל אלא כסברא דרב הונא דאמר סמי קולאתה מקמי חמירתה ועלה סמכינן ואין הפרש בין מקום לישה לאין מקום לישה אלא כל שהיא כזית לעולם חייב לבערו אבל פחות מכזית אינו חייב לבער אלא במקום שאינו עשוי לחזק ליה לאינש לאשוויי גמור במקום עשוי לחזק דאמר והיינו דעולא. כן כתב הרי"ט ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל:

והקשה לר' עקיבא ממה שאמרו מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה כגון חצי זית חרצן וחצי זית זג וכיוצא באלו ואם היתר מצטרף לאיסור מה היה צריך ללמד כן באיסור ואיסור ושמא תאמר והיא הנותנת שאיסור ואיסור אי אתה יודע על איזה מהן אתה מתרה אותו והוה ליה התראת ספק שאינה יכולה לבא לידי ודאי וכן שאין אחד מתבטל אצל חברו שהרי כל אחד איסור ואין האיסורין מבטלין זה את זה שהרי אף כשתמצא לומר היתר מצטרף לאיסור בכל איסורין אתה מודה בחצי זית חלב וחצי זית דם שפטור וכן בכל האיסורין חוץ מן הקדשים תדע שלא שאלוה אלא באיסורי נזיר שכולם מין אחד הא בשאר איסורין פשיטא ליה דאיסור ואיסור אינו מצטרף ומ"מ השיבו שיש חילוק ביניהם שהיתר ואיסור אף לדעת הסובר בהם שמצטרפין אין מצטרפין אלא בבת אחת ואיסור ואיסור מצטרפין אף בזה אחר זה כל שהם בכדי אכילת פרס:

ולענין פסק הלכה כל האיסורין אין מצטרפין זה עם זה בחולין אלא בנזיר מפני שאיסורין שבו אחד הם והרי הם כנבלה וטרפה שמצטרפות ובקדשים מצטרפין כמו שאמרו שהפיגול והנותר וכל שפסולו בקדש מצטרפין לכזית:

זהו ביאור השמועה ויש לדון לדעת האומר שטעמו ולא ממשו לוקין עליו לר' עקיבא אע"ג דטעם כעיקר מגיעולי גוים נפקא ליה נוקים משרת ליחודי לאו לנזיר להלקותו שאם מגיעולי גוים איסור מלקות ליכא שאין מלקין במה מצינו ופירשו גדולי הדורות דכל כי הא לאו מילף הוא אלא גלויי מלתא בעלמא שאילו לא היית למד גוף האיסור והיית רוצה ללמוד מגיעולי גוים או ממשרת זהו בנין אב אבל אחר שנודעו לנו האיסורין וגלי רחמנא בחד דטעם כעיקר ממילא שמעינן דהכי נמי לשאר איסורין ולא הוצרך ליחד בו לאו ומ"מ לדידן לא קשיא דלא איצטריך לן ליחודי לאו שהרי טעמו ולא ממשו אין מלקין עליו:

ומ"מ בין לר' עקיבא בין לרבנן יש לך לדון שבסוגיא זו העמידו מקרא של חטאת להיתר מצטרף לאיסור ובפרק גיד הנשה אמרו לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ונגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת וכו' אלמא שזו של חטאת טעם כעיקר הוא ופירשו בה שקל וחומר הוא שאם למדנו ממנו היתר מצטרף לאיסור כל שכן טעם כעיקר וחכמי צרפת פירשו שאע"פ שהוציאוהו שם בלשון טעם כעיקר היתר מצטרף הוא אלא שמתוך שאין האיסור בעין לגמרי קורהו טעם כעיקר ושמא תאמר היכן מצינו בזרוע בשלה היתר מצטרף לאיסור הואיל ובישול הוא והלא האיסור נבלע בפזור על ידי הרוטב הם פירשוה במקום חתך שנבלע שם הרבה מן האיסור ועומד שם האיסור צרור כאילו הוא בעין:

מכל מה שכתבנו למדת שטעם כעיקר אינו אמור אלא בשיעור איסור אבל בטעם לבד שלא הי' בו שיעור לא כמו שכתבנו בחצי זית של חלב שנימוח בפחות מששים כמותו וכגון הדברים שנותנים טעם מעט במרובה כגון תבלין או שומין של תרומה וכיוצא באלו כל שאין שם כזית אינו בדין טעם כעיקר אלא שמ"מ יש בו איסור סופרים כמו שביארנו במסכת חולין ולדעתי זו ראיה לומר שטעם כעיקר דאורייתא שאם מדרבנן אף בחצי שיעור שנתן טעם אתה אומר כן:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק הראשון גם כן והוא שאמר בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער פחות מכן בטל במיעוטו וכן לענין הטומאה אם הקפיד עליו חוצץ אם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה בצק החרש אם יש כיוצא שהחמיץ הרי הוא אסור אמר הר"ם אמרם בטל במיעוטו כשהוא במקום חזוק הכלי ודבוק שבריו אבל כשאינו לחזוק אפי' פחות מכזית חייב לבער ואמרו חוצץ מבואר וענינו כי אם הוא מקפיד עליו ודעתו ליטלו זהו חצץ וכשנטמאת העריבה והטבילה לא עלתה לו טבילה וזה המאמר בעריבה שיש לה טהרה במקוה אבל כלי חרס אין לו טהרה במקוה אלא שבירה כמו שיתבאר במקומות הרבה ובצק החרש הוא שמכה עליו ביד ולא ישמע לו קול ודומה כחרש לא ישיב כשקורין אותו וכאשר לא נדע אם נתחמץ אם לאו נשער אותו בזולתו או בזמן הידוע כי בזמן הזה תחמץ העיסה ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הליכה בינונית מיל אחד והוא שיעור מן הזמן שיעור שני חומשי שעה משעות ההשויה:

אמר המאירי בצק שבסדיקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו ר"ל שאין כזית במקום אחד בטל במיעוטו ונאמרו בה בגמ' שתי לשונות שהאחד הפך לחברו והוא שהראשון מוסב על מה שאמרו בתחילת המשנה כזית חייב לבער ואמר על זה לא שנו אלא במקום שאין עשוי לחזק ומאחר שאין עשוי לחזק אין אדם מבטלו לשם ואינו בטל לגבי עריבה להיות נידון כעריבה והרי הוא כמי שיש לו כזית חמץ בתוך ביתו שצריך לבער אבל עשוי לחזק אינו חייב לבער אע"פ שיש בו כזית שמן הסתם מבטלו הוא לשם והרי הוא כעריבה עצמה מכלל דפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער שכל שהוא פחות מכזית אינו כלום והשני מוסב על סוף המשנה ולחומרא כלומר הא דקאמר אם לאו בטל במיעוטו לא שנו אלא במקום העשוי לחזק דאיכא תרתי לטיבותא פחות מכזית ועשוי לחזק שאדם מבטלו שם מן הסתם אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער אע"פ שאין בו כזית דאע"פ דפחות מכזית לא חשיב עריבה שאני שמא יש שם הרבה חצאי זיתים בפזור והוא מכנסם מכלל דכזית אף במקום העשוי לחזק חייב לבער:

ופסקו בהם גדולי הפוסקים וגדולי המחברים כלשון אחרון וממה שבגמ' הביאו שתי ברייתות זו כלשון ראשון וזו כלשון אחרון והקשו מזו לזו עד שאמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא כלומר הראשונה שהיא לקולא אינה משנה והלכך כל שיש שם כזית באיזה מקום שבה חייב לבער אפילו במקום העשוי לחזק וכל שאין בו כזית אם הוא במקום שאין עשוי לחזק צריך לבער:

וענין עשוי לחזק פירשו בו גדולי הרבנים כגון בשולי עריבה שהונח הבצק לשם להכיל המים שלא יצאו דרך הסדקים ואע"פ שכגון זה ודאי אין לחוש שמא יטלנו משם והיה לנו לומר שבטל הוא אצל העריבה והרי הוא כעצי העריבה הואיל ומ"מ יש בו כזית חייב לבער ואם אין שם כזית הואיל והוא במקום העשוי לחזק בטל הוא ונידון כעץ העריבה אבל במקום שאין עשוי לחזק כגון דפני העריבה שאינן להצקת מים לשם אפילו פחות מכזית חייב לבער שמאחר שלא לצורך הוא עומד לשם אפשר שימלך ויטלנו משם שהרי יש כמה חצאי זיתים מפוזרים ורוצה לכנסם וכל שכן אם היה בשפת העריבה ומ"מ לענין פירוש הדברים זרים הן מצד הלשון הן מצד הענין מצד הלשון שלא היה להם לומר לחזק אלא להחזיק ואין לשון לחזק את המים הכתוב בפירושיהם נופל בזה כלל וכן מצד הענין שהרי אם הבצק הוא בתחתית הדופן סמוך לשולים אף הוא עשוי להחזיק את המים שכשמגלגלין ועורסין את הקמח בתוך המים הרי המים יוצאים מתוך עגול הקמח ובאים אצל הדופן כשיעור עובי אצבע או יתר לפי שיעור הקמח והמים וגאוני הראשונים פירשו מקום העשוי לחזק כל מקום שיש בו סדק אבל כל שהוא במקום שאין בו סדק הוא קרוי שאינו עשוי לחזק ואין בזה חלוק בין שולים לדפנות כלל אלא בין מקום שיש בו סדק לשאין בו סדק ואף זה אין נראה לי שאם כן היאך אמרו בלישנא קמא לא שנו אלא במקום שאינו עשוי לחזק והא בהדיא קאמר בסדקי עריבה וכל הסדקים לפי פירושם עשויים לחזק הם וכן מה הוצרכו לומר בלישנא בתרא לא שנו אלא במקום העשוי לחזק הא בהדיא נאמרה בסדקי עריבה שהם מקום העשוי לחזק אלא ודאי משמע שאף כשהוא במקום סדקים יש בו חילוק בין עשוי לחזק לשאינו עשוי לחזק ומתוך כך נראה לי לפרש שכל מקום שהסדק מתרחב עד שחלקיו מתפרדין או מתחילין להפרד זה מזה וניטוח שם בצק לדבקו הוא קרוי עשוי לחזק שדופן הכלי מתחזק בכך ונשמרים החלקים מלהתפרד עוד וכל שכן אם נקב סתם בה אבל כל שהסדק דק וכל שכן אם אינו עובר מצד לצד ואין בו שום חשש פירוד אע"פ שיש שם סדק הוא קרוי מקום שאין עשוי לחזק:

ובגמ' נחלקו על רב הונא שהעמיד את הברייתא הראשונה בחזקת משובשת והעמידה לדעת ר' שמעון שאמר בכיפת שאור שייחדה לישיבה שאינה צריכה ביעור שמן הסתם מבטל לה אע"פ שיש בו יתר מכזית ואף כאן במקום לחזק הואיל ומבטל לה אף בכזית או יתר אין צריך ביעור ואף זו נדחית שם שמא דוקא רישא אתיא כר' שמעון בן אלעזר הא סיפא דפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק אינו צריך ביעור דילמא לאו ר' שמעון בן אלעזר שמא אינו מקל בכך אחר שאינו מבטלה לשם הואיל ואין לה צורך לשם והעמיד אביי שתי הברייתות לדעת ר' שמעון בן אלעזר ומתרץ להו אהדדי דחדא במקום לישה וחדא שלא במקום לישה ופירש בה רב אשי שלא סוף דבר שגב העריבה קרוי שלא במקום לישה אלא אף שפת העריבה כן אע"פ שלפעמים לרוב מלוי העריבה העיסה צפה על שפת העריבה ונכנסת אף לשם ואם כן כל חלל העריבה נקרא מקום לישה:

וגדולי הרבנים נמשכו לשיטת מה שפירשו בעשוי לחזק שהוא מקום העשוי להחזיק את המים ופירשו שמקום לישה ועשוי לחזק אחד הוא אלא שהם מחלקים את העריבה לשלשה דינים אחד במקום השולים ואחד בדפנות ואחד בשפה ובגב והשולים הם מקום לישה לגמרי או עשוי לחזק שהכל אחד לדעתם והשפה והגב הם שלא במקום לישה לגמרי או מקום שאין עשוי לחזק שהכל אחד לדעתם והדפנות הם ממוצעות בין זו לזו כשתעריכם אצל השפה והגב הם קרויות מקום לישה מצד שלפעמים בשעת גלגול המים מתגלגלים ובאים לדופן ונשפכים דרך נקב שבה וכשתעריכם אצל השולים הם קרויות שלא במקום לישה ובמצוע זה שתי הברייתות מסכימות זו לזו שהראשונה וכן לישנא קמא דרב יהודה הוא קורא השולים מקום העשוי לחזק שהוא מקום לישה והדפנות הוא קורא שלא במקום לישה ולא דברה מן השפה והגב כלל ופירושה במקום העשוי לחזק דהיינו שוליה אין צריך לבער בשאין עשוי לחזק דהיינו דפנה צריך לבער במה דברים אמורים בכזית אבל בפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק דהיינו דפנה אינו צריך לבער הואיל ויש בו חיזוק קצת הא בשפתה אף בפחות מכזית עובר וברייתא אחרונה וכן לישנא בתרא דרב יהודה קורא מקום לישה או מקום העשוי לחזק הדפנות ומקום שאינו עשוי לחזק או שלא במקום לישה השפה והגב ולא דברה מן השולים כלל ופירושה במקום העשוי לחזק אינו עובר והיינו דפנה במקום שאין עשוי לחזק כגון השפה והגב ובמה דברים אמורים בפחות מכזית אבל בכזית במקום העשוי לחזק ר"ל דפנה עובר הא בשוליה אף בכזית אינו עובר ונמצאו שתיהן מסכימות לדעת אחת דבשוליה אף בכזית אינו עובר ובשפתה וגבה אף בפחות מכזית עובר ובדפניה בכזית עובר בפחות מכזית אינו עובר ותרוייהו כר' שמעון בן אלעזר דייחדה לישיבה במקום העשוי לחזק בשוליה הוא זו היא שיטת גדולי הרבנים:

ולענין פירוש הדברים רחוקים הם הן לפי הלשון הן לפי הענין מצד הלשון שאין ראוי לומר שיהו מקום לישה ועשוי לחזק נאמרים על ענין אחד וכן שיהא מקום העשוי לחזק בברייתא אחת קרוי שאינו עשוי לחזק בברייתא האחרת ומצד הענין שהרי לפי פירוש זה שלשה דינים חלוקים הם והאיך נשמטו שתי הברייתות שלא הוזכרו בשום אחת מהם אלא שני דינין אלא ודאי נראה שעשוי לחזק הוא כמו שפירשנו שהוא כל שאיזה נקב נסתם בו או ששברים או סדקים מפורדים או שיש בהם חשש פירוד מתדבקים בו הן בשולים הן באיזה מקום שבעריבה אפילו בגבה ומקום לישה הוא כל פנימיות העריבה וחללה הן בשולים הן בדפנות שבשעת לישה ממשמשין בכולה ושלא במקום לישה הוא שפת העריבה וגבה וברייתא ראשונה שהיא נאמרת לקולא רישא וסיפא דידה שלא במקום לישה אלא בשפת העריבה או מגבה ומתוך שאין הידים ממשמשות שם אין הבצק עשוי לישמט משם ומתוך כך במקום העשוי לחזק שנוח לו שתעמוד לשם ומבטל לה לשם מן הסתם אף בכזית אינו עובר דהואיל ואינה במקום לישה לא משתלפא במקום שאינו עשוי לחזק עובר שמאחר שאין צריכה לשם חס עליה ושולפה בידים או שאינו מבטלה הא פחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק לא חשיבא ליה ומבטל לה וברייתא אחרונה רישא וסיפא במקום לישה ומתוך עסק הידים לשם עשויה להשמט ומתוך כך כל שיש שם כזית אפילו במקום העשוי לחזק עובר הא פחות מכזית למיעוטו הואיל ועשוי לחזק אינו נוח לישמט או שמא ביטלה הוא מן הסתם אבל כשאינו עשוי לחזק אינה מדבקת שם כל כך ועשויה לישמט ואף הוא אינו מבטלה בדעתו אדרבה דעתו עליה ועל שאר חצאי זיתים שבה:

ולענין פסק כבר פסקנו כרב הונא ולדחות את הקלה לגמרי ואין לפסוק כאביי ולתלות את הדבר במקום לישה ושאין מקום לישה שהרי אין הלכה כמותו וייחדה לישיבה צריך עד שיטוח פניה בטיט והילכך כל שיש שם כזית אף במקום העשוי לחזק צריך לבער וכל שאין שם כזית במקום העשוי לחזק אין צריך לבער במקום שאין עשוי לחזק צריך לבער:

ויש פוסקים כאביי וממה שטרח רב אשי לפרש מהו מקום לישה וכן שהברייתות מסכימות לדעתו לדבר אחד ואף שתי לשונות של רב יהודה מתישבים לדעת אחת ופוסקים דמאחר שאין הלכה כר' שמעון בן אלעזר כל שיש שם כזית צריך לבער אף במקום העשוי לחזק דהא ייחדה לישיבה כעשוי לחזק הוא דהא מנא שוויה ואפילו הכי דוקא בטח פניה בטיט וזו מסכמת לפסק שלנו הא פחות מכזית שלדעתנו במקום העשוי לחזק אינו צריך לבער ובמקום שאין עשוי לחזק צריך לבער אף שלא במקום לישה לשיטה זו אין צריך לבער וא"כ הוא במקום לישה וזה לדעתנו שמחלקין בין עשוי לחזק למקום לישה כמו שביארנו ולפירוש גדולי הרבנים אתה מחלק את הענין לשלשה דינין על הדרך שביארנו ולדברי כולם אתה למד שבזמן הזה אע"פ שאין נוהגין ללוש בעריבות של כל השנה מפני חשש הפירורין הנשארים בנקבים ובסדקים מ"מ אין להם לזלזל במירוק העריבות ושטיפתם כדי שלא ישאר שם בצק:

וכן לענין הטומאה פירשוה בגמ' כשם שאמרו שבפסח תלוי בכזית כך לענין טומאה לעריבה אם נגע שרץ בבצק זה שבה שכל שהחמץ חשוב עד שצריך ביעור איסורו מחשבו להיות חוצץ וא"כ כל שיש שם כזית ונגעה בו טומאה חוצץ ולא נטמאת העריבה ומטומאת הבצק עצמה אין לה טומאה שאין אוכל נעשה אב הטומאה לטמא כלי וכן אם נטמאת העריבה וכזית בצק עליה חוצץ ואין טבילה עולה לה ואם אין שם כזית הואיל ואין טעון ביעור הרי הוא כנוגע בעריבה עצמה ונטמאת וכן לענין טבילה אינו חוצץ ונמצא שבימות הפסח טומאת העריבה תלויה בחיוב ביעור הא בשאר ימות השנה הכל תלוי בקפידא שלו אם מקפיד עליו ליטלו אף בפחות מכזית חוצץ ואם אינו מקפיד עליו ליטלו אף בשנים ושלשה זיתים אינו חוצץ והרי הם כעריבה עצמה וכן הלכה:

בצק החרש ר"ל אטום ומשתנה מגוונו ואין חימוץ ניכר בו ר"ל שלא היה שם סדק וכן שלא הכסיפו פניו לגמרי אם יש כיוצא בו ר"ל שנילושה עמו ובא לידי חימוץ אסור ואם יש שם כיוצא בו ולא נשתנה אף זו מותרת ואם אין שם כיוצא בו שאלו בה בגמ' מהו שיעורה ונתנו בה שיעור לשהיית שיעור מהלך מיל משנסתלקו הידים להתעסק בה וכל שעמדה לה כשיעור זה בלא התעסקות אוסרין אותה אחר שראינו בה שנתחרשה הא כל שלא ראינוה שנתחרשה אין אוסרין אותה עד שיוכרו בה סימני חמוץ כגון סדק או הכספת פנים גמורה או תפיחה גמורה שאף התפיחה הגמורה חמוץ הוא ומה שאמרו תפח תלטוש בצונן שמשמעו שהתפיחה הוא סימן לחימוץ אבל לא חמוץ פירושו בהתחלת התפיחה וכן הלכה ומ"מ אלו שמרבין בלישת מדות הרבה ולצרפן בעריבה בכלי הנקרא עמילה ובלשון לעוזות בריגא צריך שכשתגיע העיסה לעשיית הככרים ממנה שיהיו שם מנין נשים כמנין המדות שאם לא כן שמא תהא שהייה מרובה בין הככר הראשון לאחרון קודם אפייה ואם אין שם מנין נשים כמנין המדות ראוי להן שיהו מעבירות את ידיהן תמיד על הככרים או ילטשו בצונן שלא יבאו לידי חשש חמוץ כלל וכן ראוי באותה עמילה שיהא אחד עומד על גב אותו שמנהיג את העמילה שיקבץ תמיד פירורי העיסה הנושרין בכח הנהגת שבט העמילה ויצרפו אותם תמיד בעיסה עד שיהו עוברים תחת שבט העמילה כשאר העיסה וכן שיהפך תמיד בעיסה מאורך לרוחב ומרוחב לאורך ויגרור תמיד שבט העמילה עד שלא תתדבק העיסה בשבט העמילה ועל דרכים אלו אנו נוהגים בה:

בתלמוד המערב ראיתי ששאלו על משנה זו ר"ל משנת בצק החרש בלשון זה בצק שצנן ואין כיוצא בו שהחמיץ עד היכן ר' יעקב בר אחא ועולא דקיסרין בשם ר' אחא עד כדי הלוך ארבעה מילין ונראה שבצק שצנן הוא בצק החרש הנזכר במשנה ואף לרב ר' יצחק אבן גאית ז"ל ראיתי שכתב בנוסח זה בצק החרש וכו' פי' בצק שנצטנן ואינו מחמיץ ואמאי קרי לה חרש שדומה לחרש שאינו מרגיש כשמדברים אליו ואף חמץ זה כשטופחין לו על פניו אינו מרגיש ומתחרש אם יש כיוצא בו שנילוש עמו בבת אחת והחמיץ הרי זה אסור אין שם כיוצא בו ושהה כדי הלוך מיל משנגמרה לישתו אסור עד כאן נוסח דבריו נראה שבצק שצנן האמור בתלמוד המערב הוא הוא פירושו של בצק החרש אלא שהוא פוסק כתלמוד שלנו לשיעור מיל ונראה הענין שבצק החרש הוא שנצטנן הבצק מחמת קור חזק שנכנס בתוכה ואותו קור מעכבה שלא יוכרו בה סימני חמוץ כשיעור שיוכר בשאר עיסות שלא נכנס קור בתוכן אלא שמ"מ בא לידי חרשות ויש לחוש שמא מתחלת להחמיץ אלא שהקור מעכב שאין סימני החמוץ ניכרים ומתוך כך כל שיש כיוצא בה שהחמיץ דנין שאף זו החמיצה ואם אין כיוצא בה משערין בשהיית הלוך מיל אחר שנגמרה לישתה ונסתלקו הידים מלהתעסק בה אחר שהכרנו חרשות שבה על הדרך שכתבנו ובתלמוד המערב שנתנו בה שיעור ארבעת מילין קולא יתירה היא אלא שיש למדין ממנה לבצק שלא נתחרש ושלא נראו בה סימני חמוץ אלא שראוי לבעל נפש להזהיר בני ביתו למהר האפייה כמו שאפשר שלא כל העיסות שוות וכלל גדול בדבר כל זמן שאדם מתעסק בבצק אפילו במשמוש ידים אינו בא לידי חמוץ וכן כלל גדול תפח תלטוש בצונן:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרכים שפסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בד"ה משום דהוי נזיר כו' אמאי לא קאמר נזיר וחמץ דר"ע דריש כל בפרק התערובות עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל לחד תירוצא דהיכא דאין סברא לדרוש כל כי הכא גבי עירוב לא דרשו ליה לרבנן לק"מ דלר' עקיבא נמי לא דרשי' ליה ולא קשיא ליה הכא אלא לתירוץ קמא של התוספות דלא מפלגי בהכי מיהו קשה לי לדבריהם כיון דר"י אליבא דר"ע קאמר למלתיה ואיהו דריש כל להיתר מצטרף לאיסור בחמץ תקשי ליה לר"י קושיית התלמוד א"ה לענין חמץ בפסח נמי כדמקשי' לעיל לזעירי וע"ק כיון דדריש ר"ע כל דגבי חמץ להיתר מצטרף לאיסור ה"נ דריש כל דבל תקטירו כר"א וא"כ אמאי לא נקט ר"י נמי בל תקטירו ומאי פליג זעירי עליה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ורבנן דפליגי עליה דר"א בכותח כו' מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר"ע כו' עכ"ל ומיהו בחמץ פליגי ולית להו היתר מצטרף לאיסור בשאר איסורי' [א] משום דה"ל נזיר וחטאת ב' כתובים כדאמרינן לר"ע מיהו ק"ק לפירש"י מאי פריך לעיל ור"ע טעם כעיקר מנליה אימא דר' עקיבא היינו רבנן דכותח הבבלי דלית להו טעם כעיקר ועיין בתוס' פ' ג' מינין ודו"ק:

בתוס' ד"ה משום דהוי נזיר וכו' תימה לרשב"א וכו' מקשין העולם הא פירשו התוס' לעיל (פסחים דף מ"ג) ד"ה מאן שמעת ליה דאפילו ר"ע דדריש בעלמא כל הכא איכא למימר דלא דריש משום דאינו מסתבר ומתרצין דרשב"א לית ליה ההוא שינוי אלא כתירוץ הראשון אשר שם ולי נראה דלא קשה מידי דשם פירשו התוס' דנראה לגמ' יותר לאוקמי ההיא מתניתין כרבי אליעזר משום דשמעינן ליה דדריש כל אפילו היכא דלא מסתבר מלאוקמי כר"ע דלא שמעינן ליה הכי ואיכא למימר דלא דריש הכא כל אבל הכא מקשה הרשב"א דלישני הגמרא דמשום הכי לא אמר רבי יוחנן דלר"ע ילפינן מנזיר לכל התורה משום דס"ל דר"ע דריש כל בכל דוכתי אפי' גבי חמץ א"כ הוי שני כתובין וק"ל:

בא"ד דר"ע דריש כל בפ' התערובות כצ"ל:

ד"ה ורבנן וכו' מקשין העולם וא"כ היכי יתורץ לפ"ז ר' יוחנן דנלמוד מכאן לכל התורה דהא לא הוי שני כתובים דהא צריכי כמו לרבנן דמוקמי תרוייהו לטעם כעיקר ועוד קשה דשם ובנזיר פריך נמי ור"ע ומשני צריכותא כו' ופריך ורבנן ומשני צריכי חד לטעם כעיקר וחד להיתר מצטרף כמו הכא וא"כ מאי מקשו התוס' ונראה ליישב דכד מעיינת שם בסוגיית הגמ' לא כתב שם אלא בתירוץ הב' ומשמע דלא הדר השתא משינויא קמא דתרוייהו צריכי לרבנן לטעם כעיקר ויכול להיות דרבנן לא סבירא להו היתר מצטרף לאיסור כלל אפילו גבי קדשים והא דמשני בתר הכי ורבנן צריכי חד להיתר מצטרף וכו' היינו ר"ל שר' יוחנן לא היה יכול להוכיח מכח דרבנן דלא אמרינן דהוו שני כתובים דנוכל לומר דטעמייהו דרבנן משום דמוקי חד להיתר מצטרף וכו' ולא שניהם לטעם כעיקר דלא הוי שום צריכותא וזיל הכי קא מדחי ליה וכו' ולכך לא היה ר' יוחנן יכול לפסוק הדבר דילפינן מיניה לר"ע לכל התורה דנוכל לומר דהוו שני כתובים כאחד כן נ"ל ליישב בדוחק קצת וק"ל:

תוס' בד"ה משום דהוי כו' דר"ע דריש כל בפרק התערובות כצ"ל:

תוס' ד"ה משום. והמהרש"א הקשה עוד מדוע ל"א ריו"ח ג"כ חוץ מחמץ. ונ"ל דבקושייתו מיושבת תמיהתם. דהש"ס הכריח דריו"ח טעמא דנפשיה קאמר וס"ל בדרשה דמשרת כר"ע (ע' תוס' ע"ז (סז) ד"ה אריו"ח) וכל לא דריש כוותיה מדל"ק חוץ מחמץ ולכן אליביה מוכרח הש"ס לומר נזיר וחטאת. ומה שהקשה עוד מדוע לא נקיט שאור ב"ת. מלבד דלק"מ לפמש"כ אלא אף לשיטת התוס' ל"ק דאולי ס"ל כאביי עי' תוס' שם ד"ה כמאן [עי' מנחות (כו ב) ובתוס' שם ד"ה אין הקטרה:

בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במק"א חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו פר"ח מייתי בשם ירושלמי דכלי מצרף ב' חצאי זתים לזית שלם ופריך ממתניתין דאם אין כזית במק"א א"צ לבער ומשני כאן בדבוק כאן בתלוש ופי' הפר"ח דבדבוק הכלי מצרפו ולא בתלוש ע"ש ולבבי לא כן ידמה דא"כ לא אתי' ירושלמי כלישנא בתרא דשמואל דמוקי מתני' בעשוי לחזק וע"כ בדבוק איירי מתני' ולישנא בתרא דשמואל הלכתא היא לכ"ע עכנ"ל כוונת הירושלמי בהיפוך דבדבוק כל חצי זית בטל במקומו ומשמש מעשה עץ בעלמא ואינו מצטרף והיינו בעשוי לחזק דבהכי איירי מתני' ללישנא בתרא דשמואל ובתלוש היינו שאינו עשוי לחזק אזי הכלי מצרפו ובזה א"ש דכ' הטור שאין לסמוך על ניקור העריבות כי א"א לנקרן והכלי מצרף והק' הפר"ח דה"ל לחלק בין דבוק לתלוש והא"ש דהטור מיירי בסתם עריבות שלנו שאין הבצק שבו עשוי לחזק ואז הכלי מצרף בכל גווני וק"ל ועי' בסמוך:

איכא דמתני לה אסיפא כו'. יש לעי' בכולי שמעתא הא הש"ס אמר לעיל בפשיטות פירורין ממילא בטלי וא"כ מה כל הרעש הזה בפחות מכזית הא ה"ל פירורין כדמשמע בר"פ אלו דברים דפחות מכזית מיחשבי' פירורין שוב מצאתי מ"ש בספר גבול אשר בשם קרבן נתנאל בזה ולפע"ד דהכא לא בטלי ממילא כיון שעשויין לתועלת הכלי נהי דה"ל מקום שאין עשויין לחזק דלהוי מעשה עץ. מ"מ לא בטלי נמי ממילא. ובזה מיושב ק' תו' ארש"י דמקשו דלמ"ל טעמא דזמני מכנשי ונפלי אהדדי תיפוק דבית הוה שלא במקום לישה והא"ש דאי לאו טעמא דמכנשי ה"ל פירורין דממילא בטלי דבבית אין שום תועלת בבצק פחות מכזית ואין להקשות א"כ איך החליט הש"ס פירורין ממילא בטלי הא מכנשי ונפלי אהדדי כבר כ' האחרונים ז"ל לחלק בין בצק לשארי פירורין עי' בק"נ הנ"ל. ואולי מ"מ מקשו תו' שפיר דשפתי העריבה אין שום תועלת בבצק ואפ"ה לא בטל ממילא וע"כ ליתא לסברא הנ"ל ואולי לזה פסק הרי"ף סמי קילתא מקמי חמירתא והקשו עליו והא"ש דס"ל דלמאי דמחלקי' בין שפתי העריבה לדפנותי' ע"כ לי"ל הא דקי"ל פירורין ממילא בטלי ואנן קי"ל כסתם הש"ס דלעיל וא"כ בשפת העריבה פירורין ממילא בטלי ואין לנו אוקמתא כ"א סמי קילתא מקמי חמירתא וגם מכאן תשובה לדברי פר"ח הנ"ל דלדבריו דמתני' בתלוש וע"כ איירי מתני' באין עשוי לחזק וא"כ ללישנא חמירתא דמתני' בעשוי לחזק היינו בדבוק א"כ לאותו לשון מוכח דאין הכלי מצרף ואמאי קרי ליה חמירתא הא אית ביה קולא שאין הכלי מצרף ואין לומר מאי נ"מ שאין הכלי מצרף הא סוף סוף חייב לבער אפי' פחות מכזית להך לישנא ז"א הא נ"מ במקום שאין בו תועלת לכלי שאז פירורין ממילא בטלי כנ"ל ואז צריכין להאי סברא דהכלי מצרפו ולהנ"ל ללישנא חמירתא אין הכלי מצרפו וע"כ דלא כפר"ח ואולי לזה כיון רש"י בצחות לשונו שכ' לישנא בתרא חמיר מלישנא קמא להורות לנו לאפוקי מסברת פר"ח הנ"ל וק"ל:

בגמרא משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים כו' והא דילפינן מחטאת דהמל"א היינו כמו שפרש"י בסמוך בד"ה ה"ג ורבנן דע"כ חטאת להמל"א אתי דאי לטעם כעיקר אתיא בק"ו משאר איסורין כל חד כדאית ליה אע"כ להמל"א אתי דאי נמי לא איבלע בכולה אי אכל חצי זית פיגול וחצי זית היתר בבת אחת נגמור מינה דבקדשים נחייב. כן נראה מבואר מלשון רש"י. אלא דלכאורה נראה דוחק דהיכא רמיזא הך מילתא דחצי זית פיגול וחצי זית היתר בקרא דכל אשר יגע בבשרה אם לא שנאמר דבאם אינו ענין יליף לה. מיהו לע"ד אחר העיון נ"ל לפרש בפשיטות דודאי פשטא דקרא כל אשר יגע בבשרה היינו ע"י צליית היתר ואיסור דעיקר לשון נגיעה לא שייך אלא בכה"ג דאי דרך בישול הרי הרוטב מבלבל. ועוד דעיקר אכילת קדשים היינו דרך צלי ובהא קאמר רחמנא כל אשר יגע בבשרה יקדש והיינו נטילת מקום ע"פ פעפוע כמבואר בפוסקים והכי איתא להדיא בברייתא דת"כ אהאי קרא דכל אשר יגע בהם יקדש יכול אע"פ שלא בלע כו' יכול אם נגע במקצתו יהא כולו פסול ת"ל כל הנוגע הא כיצד חותך מקום הבלע יקדש להיות כמוהו אם כן ממילא שמעינן דכשאוכל כזית ממקום הבלע שהוא בכדי עובי נטילת המקום חייב דודאי הכי הוא דהא לא ידעינן כמה נפיק מיניה וכמה בלע ואם כן אין שיעור לדבר והיאך קאמר רחמנא יקדש להיות כמוה לחייב כרת וחטאת הא א"א שיהיה כל האכילה מן האיסור דהא ודאי יש בו ג"כ טעם ההיתר של עצמו אע"כ דהיתר מצטרף לאיסור. כנ"ל נכון בע"ה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ורבנן אמרי לך כו' אומר ר"י דבנזיר פרק ג' מינים משמע דנזיר וחטאת לרבנן תרווייהו לטעם כעיקר כו' עכ"ל. ולכאורה ודאי משמע הכי התם משקלא וטריא דמעיקרא. מיהו כד דייקינן בה א"א לפרש כן דא"כ לא א"ש הא דמהדרינן התם אליבא דר"ע שפיר הוי שני כתובים דניכתוב בנזיר ונגמר חטאת מיניה דהא כל התורה כולה גמרינן מנזיר ואי ס"ד דרבנן נזיר וחטאת תרווייהו לטעם כעיקר אתי א"כ אמאי קאמר ר"ע דכל התורה גמרינן מנזיר הא לאו מנזיר לחוד ילפינן אלא מנזיר וחטאת דתו לא שייך למיפרך מה לנזיר דאפילו חרצן אסור ליה דאיכא למימר חטאת יוכיח ולעולם דפירכא דחרצן פירכא גמורה היא ואם כן לר"ע לענין המל"א נמי לא הוי שני כתובים אע"כ דרבנן נמי נזיר וחטאת לאו לטעם כעיקר אתי אלא חטאת להמל"א ונזיר לטעם כעיקר כדמסקינן הכא והתם ולפ"ז ע"כ דהא דקאמר התם נמי מעיקרא דלרבנן תרווייהו מיצרך צריכי לאו אליבא דנפשייהו איירי אלא דלדבריהם דר"ע קאמרי וע"ש בפרש"י באריכות שהביא חילופי נוסחאות בזה ודו"ק:

בא"ד דאפילו חרצן אסור ליה. לכאורה משמע דפירכא גמורה היא דהא אכילת חרצן הוי שלא כדרך אכילתן דפטור בכל איסורין ואפ"ה חייב בנזיר אלא דאפ"ה לפי המסקנא דהכא ודהתם משמע דלאו פירכא היא דמה שהנזיר אסור בחרצן היינו משום דמצותו בכך וכה"ג לא מיקרי פירכא כי היכי דלא פרכינן מה לנזיר שכן אסור בתגלחת וכה"ג אשכחן בש"ס טובא:

בפירש"י בד"ה ור"ע אית ליה גיעולי עכו"ם כו' ורבנן דפליגי עליה דר"א בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר מפקי להאי משרת כו' והכי אמרינן בכל הבשר כו' עס"ה. והקשה מהרש"א ז"ל על פרש"י דאם כן דקי"ל טעם כעיקר דרבנן מאי קאמר לעיל בכל השקלא וטריא דע"כ ר"ע אית ליה טעם כעיקר דאורייתא מדרשא אחרינא ואמאי לא אמר בפשיטות דר"ע נמי ס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא אלא מדרבנן ולפמ"ש לעיל לק"מ דודאי טעם כעיקר שייך טפי בדרשא דמשרת מדכתיב לא ישתה והיינו שרה ענבים במים וא"כ אי לאו דיליף ר"ע טעם כעיקר מדרשא אחריתי לא הוי מוקי להאי משרת להמל"א אלא לטעם כעיקר ואפשר דמשום הכי כתב מהרש"א בל' קצת קשה. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש טפי דודאי ע"כ ר"ע גופא נמי אית ליה טעם כעיקר דאוריי' מדקאמר התם במתני' דנזיר אפילו שרה פתו ביין כו' משמע דבהא לחוד פליג את"ק דמתניתין דהתם דע"כ אית ליה טעם כעיקר דהא דקאמרי עד שישתה רביעית יין ע"כ אפילו שרה ענבים במים ויש בו טעם יין נמי חייב כדשמעינן לרבנן בברייתא דמשרת דמייתי הש"ס לעיל ולא משמע לתלמודא לומר דרבנן דמתניתין פליגי ארבנן דברייתא ואם כן ע"כ דר"ע מודה וה"ה לרבי יוחנן דס"ל כר"ע. מיהו אנן השתא כרבא דבפ' גיד הנשה קיי"ל דאמר להדיא דטעם כעיקר בחולין מדאורייתא ברובא בטיל וכדמשמע נמי באידך מימרא דרבא בפ' כל הבשר שהביא רש"י כאן והיינו משום דס"ל לרבא כרבנן דכותח הבבלי וכמ"ש הרי"ף ז"ל כן נראה לי נכון בע"ה בשיטת רש"י שהיא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בעיקר מילתא דטעם כעיקר דרבנן אלא דמדקדוק לשונות הרמב"ם ז"ל שהביא בעל פרי חדש בא"ח סי תמ"ב ע"ש בתכלית אריכות. ולע"ד דברי בעל פ"ח תמוהים דלפירושו קשיין הנך תרתי מימרות דרבי אבהו אר"י דהכא ודשילהי עכו"ם אהדדי. ולע"ד נראה שהרמב"ם ז"ל מפרש כל הסוגיא דשמעתין בשקלא וטריא דטעם כעיקר היינו דוקא בדאיכא כזית בכא"פ והיינו כמימרא דרבי אבהו אר"י בשילהי ע"ז דהיינו טעמו וממשו וכדפרישית לעיל דפשטא דברייתא דקתני משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין היינו דמסתמא יש בהן כזית בכא"פ דאל"כ א"א שיהא בהם טעם יין גמור דבכה"ג ודאי נמי הוי טעמו וממשו שכל היין שהיה נבלע מענבים נכנס ע"י שרייה לתוך המים עד שנהפך המים ליין דבכה"ג אפילו שריית צמוקים במים יין גמור הוא ומקדשין עליו ומברכין עליו בפה"ג. וכמו שכתבתי גם כן בתחילת הסוגיא גבי מקפה בכל השקלא וטריא דהתם אלא דבמאי דמשמע מפרש"י בהא דאמר אביי לעיל וכזית בכא"פ דאורייתא היא דהיינו הל"מ בשאר איסורין ואם כן לא הוי צריך קרא דמשרת להכי נלע"ד דלהרמב"ם לא משמע ליה לפ' כן דודאי עיקר הל"מ כא"פ היינו כשאוכל האיסור לבד בלא תערובות משא"כ ע"י תערובות אי לאו דילפינן מקרא דטעם כעיקר מיהא מילתא היא מקרא דמשרת או משום ילפותא בעלמא הוה אמינא דשרי מדאורייתא אלא לבתר דאשכחן קרא דטעמא מילתא היא ממילא מוקמינן נמי הך הל"מ מסיני דבכא"פ בין שלא ע"י תערובות ובין עי"ת כשיש בו כזית בכא"פ ואכל כל הפרס והמעיין בכל מה שכתבתי לעיל בזו הסוגי' יבין וישכיל שיש ליישב ע"ד זה כל הסוגיא דהכא ודנזיר בפשיטות לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ויתיישבו כמה קושיות ודקדוקים. מיהו במ"ש הרמב"ם ז"ל דאפי' בנזיר אין המל"א וזה דלא כמימרא דרבי אבהו אר"י בשמעתין דמאן דפליג אדר"י ע"כ צ"ל בטעמו של הרמב"ם כדפרישית לעיל שפוסק כת"ק דמתני' דנזיר דפליגי עליה דר"ע וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואם כן הא דאמר רבי יוחנן לעיל בשמעתין חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת לאו משום דס"ל כר"ע אמר הכי כדמשמע לכאורה מהא דאמרינן לעיל ורבי יוחנן דאמר כר"ע אלא דבסוגיא דנזיר גרסינן בל' אחר ורבי אבהו דאמר כר"ע ע"ש ואם כן משמע דרבי אבהו אר"י ה"ק בכל איסורין שבתורה אין המל"א אליבא דכ"ע דאפילו לר"ע דדריש משרת דבנזיר אסור אפ"ה בכל איסורין מודה והיינו כמסקנא דשמעתין וכבר יש לי ליישב דהא דגרסינן לעיל רבי יוחנן דאמר כר"ע היינו למאי דס"ד מעיקרא משא"כ לפי המסקנא אלא שאין לי להאריך יותר ואם יגזור ה' עלי בחיים אבאר עוד בענין זה באריכות בכללי דיני התערובות ובק"א ודוק היטב בכל מה שכתבתי בסוגיא זו כי נכון הוא בעה"י:

במשנה בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום א' חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו. והקשה בס' ט"ז סימן תמ"ב דהניחא לשיטת רש"י וסייעתו דריש מכילתין דטעם הבדיקה משום חומרא דבל יראה אלא לשיטת התוס' דטעם משום דלמא אתי למיכל מיניה אם כן אפילו פחות מכזית נמי דהא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה ומשו"ה רצה לפ' דהאי חייב לבער היינו דחייב מלקות אם לא ביערו אלא דשדא ביה נרגא ע"ש באריכות ובלא"ה לישנא דמתני' לא משמע הכי. מיהו לא ידענא מאי קשיא ליה דהא אפילו לשיטת התוס' דחששא דילמא אתי למיכל מיניה הא כתבו דמחמרינן בחמץ טפי משאר איסורין היינו משום דלא בדיל מיניה וע"כ צ"ל משום דאית ביה נמי כרת דאל"כ תקשי מחדש דלא בדיל מיניה. ואם כן לפ"ז בחצי שיעור דליכא צד איסור כרת ולא מלקות אלא איסור גרידא וכ"ש בהאי פחות מכזית דלא אשכחן דאיקרי אכילה דאין אכילה בפחות מכזית וכ"ש בבצק כזה דאפילו כולי שתא בדיל מיניה שהרי בטל במיעוטו אם כן אין שום קושיא אם נאמר דבכה"ג לא חששו לדלמא אתו למיכל מיניה ולא דמי לחמץ נוקשה בכשיעור דלא פלוג רבנן. וכ"ש דא"ש לאידך סברא דמה שהחמירו בחמץ מבשאר אסורין היינו משום שהחמירה תורה בבל יראה ואם כן בפחות מכזית שהתירה תורה בפי' לענין בל יראה דהא ב"ה מקרא יליף לה תו לא שייך למיגזר דבין כזית לפחות מכזית לא טעו אינשי כן נראה לי:

משום. דבדוכתא אחריתי נמי כתבה רחמנא ושני כתובין הבאין כו' אבל לרבנן דמוקי לה לטעם כעיקר לא הוו שני כתובין הבאין כאחד כדמפרש לקמיה: כל אשר יגע בבשרה. בשר חולין או שלמים שזמן אכילתו מרובה מחטאת ונגע בחטאת יקדש כדמפרש להיות כמוה שאם פסולה היתה החטאת כגון פיגול או פסול אחר תיפסל אף זו שבלעה ממנה ואם כשירה היא החטאת מהניא לבולעת הימנה לאסור באכילה אלא כחמור שבה כחומר החטאת שנבלע בה לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה וליום ולילה אחד: יכול אפילו לא בלעה. הנוגעת בה ממנה קאמר רחמנא יקדש ת''ל כו': תאכל. הבולעת כחמור שבה שהרי יש בה ב' מינין אחד חמור ואחד קל וכלה הולכת אחר החמור אלמא היתר מצטרף לאיסור: מיצרך צריכי. תרוויהו כדמפרש לקמיה ולא הוו שני כתובין הבאין כאחד דחד מחבריה לא מצי יליף דנימא מדהדר כתביה לאידך ולא ילפא מחבריה ש''מ דווקא הכי קאמר: חולין. להחמיר לא גמרי מדין קדשים דדין קדשים להיות חמורין: ה''ג ורבנן אמרי לך מיצרך צריכי. חטאת אשמועינן משום דהיתר מצטרף לאיסור ואי נמי לא איבלע בכולה אי אכל חצי זית פיגול וחצי זית היתר בבת אחת ניגמור מינה דבקדשים ניחייב ומיהו בשאר איסורין לא אמרינן הכי ואפילו בנזיר דחולין מקדשים לא גמרינן ומשרת לאו לאגמורי היתר מצטרף לאיסור אתא בנזיר אלא ליתן טעם כעיקר דמגיעולי נכרים לא יליף דחידוש הוא ואיצטריך למכתביה בנזיר ומכאן אתה דן לכל התורה: ור' עקיבא. אית ליה גיעולי נכרים לאו חידוש הוא דלא מצריך קרא לטעם כעיקר הלכך לר''ע כיון דשמעת ליה דמפיק משרת להיתר מצטרף לאיסור על כרחיך תרווייהו הני להיתר מצטרף לאיסור אתו והוה ליה חטאת קרא יתירא דמצי למיגמר מנזיר והוו להו שני כתובין הבאין כאחד ומש''ה פשיטא ליה לר' יוחנן דר''ע לא גמר שאר איסורין מנזיר דהא לא מצי דשני כתובין נינהו והא ליכא למימר משרת להיתר מצטרף לאיסור וחטאת לטעם כעיקר דגיעולי נכרים חידוש הוא ולא מצי גמר חטאת מינייהו ואין כאן שני כתובין דא''כ טעם כעיקר בשאר איסורין מנא ליה מגיעולי נכרים לא גמרינן מקדשים נמי לא גמרינן ורבנן דפליגי עליה דר''א בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר''ע ובגיעולי נכרים סבירא להו דחידוש הוא כרבנן והכי אמרינן נמי בכל הבשר דאיכא למאן דאמר טעמו ולא ממשו דרבנן: לימד על איסורי נזיר כו'. מדכיילינהו לחרצנים וזגין בחדא אכילה לימד שמצטרפין: השתא לרבי עקיבא. ל''ל דכתב רחמנא קרא להכי השתא איסור והיתר מצטרפין כו': מתני' וכן לענין הטומאה. מפרש בגמ': גמ' ה''ג ל''ש אלא במקום שאין עשוי לחזק אבל במקום העשוי לחזק אינו חייב לבער מכלל דפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער ופירש לא שנו דכזית במקום אחד חייב לבער אלא שאין הסדקין בשולי עריבה מקום הצקת מים שיהא בצק זה מועיל לעריבה לחזק המים אלא בדפנותיהן מקום שאין עשוי לחזק אבל אם במקום העשוי לחזק הן בטלו לגבה והוו כעץ דמסתמא בטלינהו האי גברא להתם ואפילו כזית אינו חייב לבער: מכלל דפחות מכזית כו'. ותלמודא דייק ממילתא דשמואל דאוקמה למתני' במקום שאין עשוי לחזק וקתני מתני' בפחות מיכן בטל במיעוטו שמע מינה דפחות מכזית לא חשיב ואע''ג דאיכא בה פלגי זיתא טובא הואיל ולאו במקום אחד נינהו לא חשיבי: ה''ג איכא דמתני לה אסיפא פחות מיכן בטל במיעוטו אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער. ואע''ג דודאי מבטיל ליה אפילו הכי כיון דחשיב לא בטיל ולישנא בתרא חמיר מקמא:

משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד. תימה לרשב''א אמאי לא קאמר נזיר וחמץ דר''ע דריש כל בפ' התערובת (זבחים דף פב.): ר''ח גרס כחומר שבהן ומיירי בחטאת ושלמים ואם נבלע החטאת בשלמים שנשחט אתמול נאכל כחומר השלמים ואינו נאכל בלילה ואם נבלע החטאת בשלמים שנשחט היום נאכל כחומר החטאת ואינו נאכל למחר ולשון הברייתא קשה דאמר עד שיבלע בבשרה משמע דאיירי בהיתר שנבלע באיסור והדר קאמר יקדש להיות כמוה משמע שהאיסור נבלע בהיתר: ורבנן אמרי לך חטאת להיתר מצטרף לאיסור. אור''י דבנזיר בפ' ג' מינין (דף ל':) משמע נזיר וחטאת לרבנן תרווייהו לטעם כעיקר דקאמר התם צריכ' דאי כתב רחמנא חטאת חולין מקדשים לא גמרינן ואי כתב רחמנא נזיר חטאת מנזיר לא ילפינן דחמיר איסוריה דאפילו חרצן אסיר ליה: בשמעתין משמע דטעם כעיקר דאורייתא דילפינן מנזיר דלאו אסמכתא היא דמדר''ע דאמר לקי אהיתר מצטרף לאיסור בנזיר נשמע לרבנן וקשה מפ' כל הבשר (חולין דף קח.) וממסכת ע''ג (דף סז:) ושם מפורש: כאן שלא במקום לישה. פ''ה דשלא במקום לישה עובר בפחות מכזית וקשה דאמר לקמן לא אמרן אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער משום דזימנין דמיכנף ונפלי אהדדי ולפ''ה תיפוק ליה דפחות מכזית חייב לבער שלא במקום לישה ונראה לר''י דמקום העשוי לחזק היינו את הכלי בין במקום לישה ובין שלא במקום לישה עושין לחזק אך במקום לישה יש להחמיר יותר שיש לחוש שידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה או תבלע מן הטעם ולכך כזית במקום לישה אפילו עשוי לחזק עובר אף על גב דודאי מבטלו כיון דאיכא תרתי לריעותא כזית ובמקום לישה ופחות מכזית אפילו במקום לישה אי עשוי לחזק לא גזרו ביה רבנן דכיון שהוא דבר מועט יכול לשמור שלא ילוש עליו וכן כזית שלא במקום לישה אי עשוי לחזק אין עובר אבל פחות מכזית ושלא במקום לישה אפילו אין עשויה לחזק מותר: