ואינו מתקבל.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם — ישא בת גדולי הדור, שהם חסידים וצדיקים אף שאינם תלמידי חכמים. לא מצא בת גדולי הדור — ישא בת ראשי כנסיות (הממונים על בתי הכנסת). לא מצא בת ראשי כנסיות — ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה — ישא בת מלמדי תינוקות. ואולם לא ישא כלל בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ מפני היותם שקועים באיסורים, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: "ארור שכב עם כל בהמה" (דברים כז, כא), שאין בהן לא מוסר ולא דעת.

ועוד בגנות עמי הארץ, תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר: "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו), ודרש: כל העוסק בתורה — מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה — אסור לאכול בשר בהמה ועוף.

ועוד אמרו חכמים דברי גנאי חריפים על עמי הארץ אותם הבורים שהם גם רשעים, והפליגו והגזימו (גאונים) בגנותם הרבה: אמר ר' אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו (להורגו בנעיצת סכין) ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לפחות זאת שאפשר לשוחטו! אמר להם: בכוונה אמרתי לנוחרו, כי זה (השחיטה) טעון ברכה עליה, וזה (הנחירה) אינו טעון ברכה.

אמר ר' אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך מפני הסכנה שבדבר, שנאמר בתורה: "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל, כ), ועם הארץ שלא למד תורה מראה שאף על חייו שלו לא חס אינו חושש, על חיי חבירו לא כל שכן שאינו חושש.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר ר' שמואל בר יצחק: ומגבו, שהוא גורם למותו המיידי, שקורע גם את חוט השדרה ולא רק את בטנו.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור אנשכנו ככלב! אמר להם: בכוונה אמרתי כחמור, כי זה החמור נושך ושובר עצם, וזה הכלב נושך ואינו שובר עצם.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני הארי. ומפני מה? מה ארי דורס ואוכל, ואין לו בושת פנים על מה שעשה, אף עם הארץ מכה את אשתו קודם, ואחר כך בועל אותה, ואין לו בושת פנים, לפחות לפייסנה קודם.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: אילמלא אנו צריכים (נחוצים) להם לעמי הארץ לצורך משא ומתן, היו הורגין אותנו.

ומאידך לגבי עמי הארץ שיש בהם צד של רגישות (מאירי) תנא [שנה] ר' חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, והרי הוא מביישו ומצערו בכך, שכן אין עם הארץ יכול לעסוק בה כמותו, וכאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), אל תקרי [תקרא] "מורשה" אלא מאורסה, שהתורה נמשלת כארוסה לכלל ישראל, ותלמיד חכם העוסק בה נחשב כבעלה של התורה, ואילו עם הארץ אינו יכול לעסוק בה ומרוחק ממנה אף שהיא שלו.

ועוד אמר: גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהם של עמי הארץ שונאות יותר מהן. תנא [שנה בתוספתא] מי ששנה (למד תורה) ופירש מן הלימוד, שונא יותר מכולן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, שאין להביאם כדי שיראו ויעידו על הדבר שנעשה. ואין מקבלין ממנו עדות, שאינו נאמן. ואין מגלין להן סוד, שוודאי יגלוהו לכל. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, שמא ימעלו באימון, ויעשו שימוש שאינו הוגן בכספי היתומים. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, מאותו טעם. ואין מתלוין עמהם בדרך, מפני הסכנה שבדבר. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו, שאם אבידה נפלה מעם הארץ, אינו צריך להשתדל להחזירה (מאירי).

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] שאינו סבור כן, מה טעמו? ומשיבים: זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה [פעמים יש שיוצא ממנו זרע, בנים, מעולים ויאכלו הם מן הנכסים], שהרי נאמר: "יכין וצדיק ילבש" (איוב כז, יז), שייתכן שהרשע מכין דברים לעצמו, ולבסוף משתמש בהם הצדיק.

ב ומעתה שבים אנו לפירוש המשנה. שנינו: וכן מי ששכח ויצא מירושלים ובשר קודש בידו, צריך לחזור כשם שחוזרים לבטל את החמץ. ונחלקו ר' מאיר ור' יהודה בשיעור שעליו חוזרים, אם כזית כדברי ר' יהודה, או כביצה כדברי ר' מאיר.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שר' מאיר סבר כביצה הוא דחשיב [שחשוב], ור' יהודה סבר כזית נמי חשיב [גם כן חשוב]. ורמינהו [משליכים מראים סתירה]: עד כמה הן מזמנין, מהו שיעור האוכל שחייבים אחריו בברכת המזון וברכת זימון? עד כזית לדעת סתם משנה, שהיא כרגיל כר' מאיר, ור' יהודה אומר: עד כביצה הפך דעותיהם כאן!

אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה כלומר, יש להחליף את השיטות באחד המקורות.

אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אל תזדקק להפוך] התם [שם] — בקראי פליגי [במקראות הם חלוקים], הכא [כאן] — בסברא פליגי [הם חלוקים], כיצד? התם בקראי פליגי [שם במקראות הם חלוקים] כי ר' מאיר סבר שהכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" (דברים ח, י) מתפרש: "ואכלת" — זו אכילה, "ושבעת" — זו שתיה, וסתם אכילה האמורה בתורה שיעורה בכזית. ור' יהודה סבר: "ואכלת ושבעת" הוא ענין אחד, באכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו? בכביצה.

ואילו הכא בסברא פליגי [כאן בסברה נחלקו] שר' מאיר סבר: חזרתו לירושלים כדי לשורפו — כטומאתו, מה טומאתו של דבר מאכל אינו פחות מבכביצה, אף חזרתו בכביצה. ור' יהודה סבר: חזרתו