ונטל ספיחי כרוב שצמחו שם בלא שנזרעו והיה הדבר בשנת השמיטה, ואכל ונתן לי, ואמר לי: בני, בפני — אכול, שלא בפני — לא תאכל ספיחי כרוב. וטעמו: אני שראיתי את ר' שמעון בן יוחי שאכל — כדי (כדאי) הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו. אתה שלא ראית אותו אוכל — בפני אכול שיכול אתה לסמוך על מה שראיתי, אבל שלא בפני לא תאכל ואל תסמוך על עדותי זו. הרי שבמקרה זה סבר רבה בר בר חנה, שלא רק הרואה את החכם המתיר אלא אף תלמידיו יכולים לסמוך עליו לפחות בפניו.

א ושואלים: מאי [מה הם] דברים אלה של ר' שמעון? דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר: כל הספיחים אסורין, שכל ספיחי הירקות הצומחים מעצמם בשנה השביעית אסורים באכילה חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהם בירק השדה ולא גזרו עליהם גזירה זו משום שאינם דומים לשאר ירקות, ומותר לאכלם כפירות האילן שצמחו מעצמם בשביעית. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים ובכללם אף ספיחי הכרוב.

ומעירים: ותרוייהו [ושניהם] גם ר' שמעון וחכמים החולקים עליו כאן הם אליבא [על פי] שיטת ר' עקיבא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא] במדרש הכתוב: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו" (ויקרא כה, כ), אמר ר' עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין מהיכא [מהיכן] אוספין? ולשם מה יש להזכיר בכתוב את האסיף? אלא מכאן לספיחין שלא זרעום וצמחו מעצמם שהם אסורין אפילו באסיפה בלבד. ועל סמך שיטה זו נחלקו.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: רבנן סברי [חכמים האוסרים סוברים] גזרינן [גוזרים אנו] על ספיחי כרוב אטו [משום] שאר ספיחי דעלמא [הספיחים בכלל], ור' שמעון סבר: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא [משום ספיחים בכלל].

ב שנינו במשנה בענין שביתה ממלאכה בערב פסח: ההולך ממקום שאין נוהגים לעשות מלאכה בערב פסח למקום שנוהגים ולהיפך — ינהג כמנהג המחמיר. ושואלים: בשלמא [נניח] ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין — נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ולא ליעביד [יעשה] מלאכה.

אלא אם הלך ממקום שאין עושין בו מלאכה למקום שעושין, אף שם אל ישנה אדם מפני המחלוקת ונעביד [ויעשה] מלאכה, וזה אי אפשר לומר הא [הרי] אמרת "נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם" שלא לעשות מלאכה!

אמר אביי: שההלכה שלא ישנה מפני המחלוקת נאמרה ארישא [על ההתחלה] לענין הבא למקום שאין עושים, שצריך להחמיר כמנהגם. רבא אמר: לעולם יכול אתה לפרש שגם אסיפא [על סוף המשנה] מדובר, והכי קאמר [וכך אמר] אין בזו במניעה ממלאכה מפני שינוי המחלוקת, מאי קא אמרת [מה אומר אתה] הרואה שהוא בטל אומר שמלאכה אסורה שלא כמנהג המקום? אין הדבר כן, שהרואה אדם שאינו עושה מלאכה אינו סבור בהכרח שעושה זאת מחמת איסור שבדבר אלא מטעם אחר, מימר אמרי [אומרים] הם לעצמם: כמה בטלני הוי בשוקא [בטלנים יש בשוק] שכל יום אינם עושים מלאכה, ואדם זה מן הסתם לא נזדמנה לו מלאכה היום.

ג כיון שדובר בענין חומרות הבאות מתוך שמירת מנהגים, מנסים לברר מקצת מאיסורי יום טוב שני של גלויות, שאף הם תלויים במנהג הגולה שמחזיקה בשמירת שני ימים אלה. אמר ליה [לו] רב ספרא לר' אבא: כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא [אנו היודעים כבר את קביעות החודש לפי החשבונות] ואין לחשוש לנו שמא נטעה ולא נעשה את החג בזמנו,