אוכלין על של בין הכיפין כל זמן שיש תמרים שנפלו מן העץ והם תקועים בין ענפי הדקל. ואין אוכלים על סמך התמרים שנפלו בין השיצין (בין קוצי הדקל), שאין החיות יכולות להגיע וליטלם משם. ואם כן נלמד מכאן שלדעת תנא קמא של ר' שמעון בן גמליאל אם יש רק אפשרות כלשהי לחיה להגיע לתמרים — מותרים עדיין הכל באכילתם, וכשיטת תנא קמא לענין ביעור. ושיטת רבן שמעון בן גמליאל היא כשיטת ר' יהודה — שאם אין הכל יכולים לבוא ולקחת מאותו מקום חייבים לבער.

א כיון שהובאו דברים בענין ביעור פירות שביעית ממקום למקום, מביאים מדברי המשנה בשביעית העוסקת בנושא קרוב. תנן התם [שנינו במשנה שם]: שלש ארצות לביעור, שלגבי דיני ביעור רואים את ארץ ישראל מחולקת לשלושה חלקים, ואלו הן: יהודה, ועבר הירדן, וגליל. ושלש ארצות בכל אחת ואחת; עמק, הר ושפלה שדיניהם שונים לענין הביעור. ולמה אמרו שלש ארצות לביעור אם הן עצמן מחולקות לשלוש — שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת מהן עד שיכלה האחרון שבה, שגם אם כלו הפירות ממקום אחד מתוך השלוש שבאותה ארץ עדיין מותר לאכול כל עוד מצויים פירות אלה במקום אחר מאותם שלוש.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים הללו] להתיר את פירות חלק ארץ אחד כשכלו מן האחר, ואילו כשכלו מארץ אחת שוב אין אוכלים בה אף שעדיין לא כלו מן האחרת? אמר רב חמא בר עוקבא אמר ר' יוסי בר חנינא: אמר קרא [הכתוב] שבשנת השמיטה "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ז), ולמדים מכאן: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה שהפירות עדיין מצויים וגדלים בחוץ — האכל לבהמה שבבית מותר לכל ליהנות מפירות אלה, ואם כבר כלה לחיה אשר בשדה — כלה לבהמתך מן הבית.

וגמירי [ולומדים] אנו במסורת: שאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה, שבכל איזור יש תנאים מיוחדים המתאימים לבעלי חיים מיוחדים (שפת אמת) והחיות עוברות מאיזור לאיזור בארץ יהודה לחפש לעצמן אוכל, אבל אינן יוצאות לחלק ארץ אחר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: פירות שביעית שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ — מתבערין בכל מקום שהן. ר' שמעון בן אלעזר אומר: לא כן, אלא יחזרו הפירות למקומן בארץ ישראל ויתבערו שם, ואין להם תקנה בחוץ לארץ משום שנאמר "בארצך" — משמע שחובה זו היא בארץ ישראל בלבד. ושואלים: הא אפיקתיה [הרי הוצאת אותו] ללמד שאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל?

קרי ביה בארץ בארצך שהיה יכול לכתוב "בארץ", ממה שכתוב "בארצך" הוי כאילו כתוב "בארץ בארצך", ויש בה משמעות כפולה, הן של הארץ בכלל והן של המקום המיוחד בה, ולמדים ממנה שני דברים, אי נמי [או גם כן] נלמד מ"אשר בארצך" שביטוי זה במקום לומר רק "בארצך" בא ללמד דבר נוסף.

מסופר: רב ספרא נפק [יצא] מארץ ישראל לחוצה לארץ, הוה בהדיה גרבא דחמרא [היה עמו קנקן יין] של שביעית, לוו בהדיה [נתלוו אתו] רב הונא בריה [בנו] של רב איקא ורב כהנא, אמר להו [להם]: איכא דשמיע ליה מיניה [האם יש מי ששמע ממנו] מר' אבהו האם הלכה כר' שמעון בן אלעזר או לא? ולפי זה חייבים להחזיר את קנקן היין לארץ! אמר ליה [לו] רב כהנא הכי [כך] אמר ר' אבהו: הלכה כר' שמעון בן אלעזר וחייב אתה לחזור ולבערו בארץ ישראל. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב איקא לא כן אלא הכי [כך] אמר ר' אבהו: אין הלכה כר' שמעון בן אלעזר ויכול אתה לבערו בכל מקום.

אמר רב ספרא: נקוט הא כללא [החזק כלל זה] של רב הונא בידך שעליו אפשר לסמוך יותר, דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה [שהוא מדייק ולומד הלכה מפי רבו] באותו דיוק כרחבה דפומבדיתא (מפומבדיתא) שהיה מפורסם בדיוק שמועותיו. כפי הדוגמה המפורשת שאמר רחבה אמר רב יהודה: הר הבית סטיו (שורת איצטבאות) כפול היה בבית המקדש סטיו לפנים מסטיו, שמדייק רחבה למסור את הדברים בדיוק בלשון רבו בלא כל שינוי. על אותו מעשה שרב ספרא סמך לבסוף על דברי רב הונא המיקל קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף בהיתול את הפסוק: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב), ודרש: כל המיקל לו — מגיד לו שהוא מקשיב רק לדעת החכם המיקל, והוא זה המגיד לו הלכה.

ג ועוד בדיני שביעית מסופר: ר' אילעאי קץ כפנייתא [קצץ דקל שהיו בו תמרי בוסר] של השנה השביעית. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן]?! והלוא נאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו), "לאכלה" אמר רחמנא [הכתוב] ולא להפסד, שאיסור הוא להפסיד פירות שביעית ואין היתר להשתמש בהם אלא בדרך אכילה בלבד. וכי תימא: הני מילי היכא דנחית לפירא [ואם תאמר: דברים אלה אמורים כאשר הגיע הדבר לדרגת פרי], אבל היכא דלא נחית לפירא [במקום שלא הגיע לדרגת פרי] — לא. והרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [אותם עטיפי פירות הדקל] של ערלה — אסירי [אסורים] באכילה כשאר פירות הערלה, ואינם נידונים כעץ סתם המותר באכילה בשנות ערלה. כי אף שאינם ראויים לאכילה כשלעצמם, הואיל ונעשו שומר לפירי [לפירות] בזמן גידולו הריהם נידונים כפירות עצמם.

ונדקדק: ושומר לפירי אימת הוה [לפירות מתי הם] בכופרי [כשהתמרים עדיין בוסר] ובכל זאת וקא קרי להו פירי [קורא להם כבר פירות], משמע שתמרים אף בעודם קטנים ביותר קרויים כבר פרי, ולכן כשם שחל עליהם איסור ערלה כך גם אסור להפסידם בשביעית! ומשיבים: רב נחמן שאמר דעתו בזה לא כדברי הכל היא אלא כשיטת יחיד של ר' יוסי שאין הלכה כמותו. דתנן [שהרי שנינו במשנה], ר' יוסי אומר: סמדר שהוא פרי הבוסר הקטן שבגפנים אסור בארץ משום ערלה, מפני שהוא פירי, אולם פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] שלדעתם פרי הוא רק מה שהגיע לדרגה ידועה של הבשלה, ולא קודם לכן.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי מנהרדעא: ומי פליגי רבנן עליה [והאם חלוקים חכמים עליו] על ר' יוסי אף בשאר אילנות שלא נחלקו על ר' יוסי בגפנים בלבד. והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מאימתי אין קוצצים את האילנות בשביעי (בשנה השביעית) ולא יבואו לידי הפסד? בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו פרי כל שהוא, ובית הלל אומרים: יש לחלק: החרובין זמנן משישרשרו משנראות בפרי החרוב בליטות קטנות כעין שרשרת, והגפנים