קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ שנראה צלי זה כפסח ממש ושמא יבואו אנשים לטעות. ונדייק: גדי מקולס — אין [כן] הוא שנאמר בו איסור זה, גדי שאין מקולס — לא! וקשה לרב האוסר אף בבשר סתם. אמרי [אומרים] כך יש להבין: גדי מקולס, לא שנא [שונה] אם אמר שהוא לפסח, לא שנא [שונה] אם לא אמר שהוא לפסח, כיון שנראה כעשוי לשם קרבן — אסור. גדי שאינו מקולס, אם פירש שהוא לפסח — אין [כן], יש לחשוש שמא נראה כמקדישו לקרבן, לא פירש — לא.

רב אחא מתני לה להא מתניתא [היה שונה את הברייתא הזו של תודוס] כר' שמעון. מתקיף לה [מקשה עליה] רב ששת: בשלמא למאן דתני לה [נניח למי ששונה אותה] כר' יוסי — ניחא [נוח הדבר] אלא למאן דמתני [למי ששונה אותה] כר' שמעון מי ניחא [האם נוח]?

והתנן [והרי שנינו במשנה] שנחלקו חכמים באדם המקדיש דבר שאינו ראוי להקדש ידוע, כגון מי שרצה להביא מנחה מן השעורים (ואין מנחה אלא משל חיטים), שחכמים אומרים שהוא חייב להביא מנחה, שהרי בכל אופן בתחילת דבריו נדר להביא מנחה — אבל אינו מביא אלא מנחת חיטים. ור' שמעון פוטר משום שלדעתו אותו אדם לא התנדב כדרך המתנדבים, שהוא סבור שיש לראות את המשפט בשלמותו: "מנחה מן השעורים", ומנחת שעורים אינה קיימת כלל. ואף כאן לענין הפסח, כיון שאין אדם מקדיש לקרבן הפסח אלא בהמה חיה ואינו מקדיש בשר, וכיון שאומר "בשר זה לפסח" שוב אינו דומה להקדש, ואין שם הקדש חל עליו.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ומאן דמתני לה [ומי ששונה אותה] כר' יוסי מי ניחא [האם נוח]? והא [והרי] אמר רבא: ר' שמעון בענין מנחת שעורין בשיטת ר' יוסי אמרה, שאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס. שנחלקו חכמים בדיני הקדשות, כאשר מקדיש אדם בהמה לשתי מטרות כאחת, כגון שאומר עליה שהיא עולה ושלמים, שלדעת ר' מאיר "אדם נתפס בתחילת דבריו", וכיון שהוציא מפיו בתחילה שם עולה — ממילא הוקדשה הבהמה לעולה. ואילו ר' יוסי אומר שאדם נתפס בכל דבריו, ובמקרה זה יש לדון באותה בהמה כמוקדשת לשני דברים, ולאחר שיפול בה מום יפדוה ויקנו בדמיה עולה ושלמים. ור' שמעון סבור כר' יוסי בענין מנחה מן השעורים, שלדעתו אין לקבל רק את המלה הראשונה "מנחה" שהזכיר אלא גם מה שהוסיף "מן השעורים" ועל ידי כך ביטל למעשה את דבריו הראשונים.

מאי לאו [האם לא] מדר' שמעון סבר לה [כיון שר' שמעון סבור] כשיטת ר' יוסי, אף ר' יוסי נמי סבר לה [גם כן סבור] כר' שמעון שמי שמתנדב שלא כדרך המתנדבים לא אמר כלום, ואם כן הקשה לר' שמעון — קשה אף לר' יוסי! ודוחים: לא, אמנם ר' שמעון סבר לה כר' יוסי, אבל לא ר' יוסי סבר לה כר' שמעון ולא קיבל את שיטתו שמי שהתנדב שלא כדרך המתנדבים אין בדבריו ממש.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בעיה בסיפור זה שהזכרנו, אותו תודוס איש רומי, גברא רבה הוה [אדם גדול היה] בתורה, ומפני חשש לכבוד התורה לא נידוהו, או בעל אגרופים הוה איש תקיף במקומו שקשה להטיל עליו עונש.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע], ששנינו: עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש בימי נבוכדנצר ולא עבדו עבודה זרה מפני היראה?

נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים במכות מצרים. ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת השם, כתיב בהו [נאמר בהם] "ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך" (שמות ז, כח), אימתי משארות מצויות אצל תנור — הוי אומר בשעה שהתנור חם, ובכלל זאת כיון שנצטוו מה' להציק למצרים באו ונכנסו לתוך התנורים הלוהטים. אנו שמצווים על קדושת השם — על אחת כמה וכמה שצריכים למסור נפשנו על כך ולהכנס לשם כך אף לכבשן האש. ולפי דרכנו למדנו שתודוס דרש בדברי תורה ברבים ומכאן שאדם גדול היה.

ר' יוסי בר' אבין אמר: חשיבותו של תודוס היתה שמטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה שהיה מלוה כסף לתלמידי חכמים ומשתתף עמם כדי שיוכלו לפתוח עסקים ובזה כחו. שאמר ר' יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב), שמתפרש שנותן הכסף לחכמים זוכה להיות עמם בשל כך "בצל החכמה".

ב משנה ועוד ממשיכים להביא דברים על הבדלי מנהגים בין מקומות שונים. מקום שנהגו להדליק את הנר בבית בלילי יום הכפורים — מדליקין אותו. מקום שנהגו שלא להדליק — אין מדליקין, ומדליקין במקום שלא נהגו להדליק בבית בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מפני כבוד המקום. ובמבואות האפלים שלא ינזקו הבריות שם, ועל גבי (ליד) החולים.

ג גמרא תנא [שנינו בתוספתא] בין במקום שאמרו להדליק ובין במקום שאמרו שלא להדליק — שניהן לדבר אחד נתכוונו — להרחיק את האדם מן העבירה. שכן יום הכיפורים אסור בתשמיש, ואלה שאמרו להדליק סברו כי בודאי לא ישמש אדם מיטתו לאור הנר ונמצא האור מסייע להפרישם. והאחרים סברו להיפך שאם איננו רואה את אשתו לא יבוא לחשוב על עניני תשמיש עמה ולכן לא ידליק ביום הכיפורים. ומכל מקום — לאותה מטרה עצמה נתכוונו. אמר רב יהושע דרש רבא: "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (ישעיה ס, כא), בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק — שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד ולשם מצוה. נמצא שכל ישראל מתכוונים אף בשעת שינוי המנהגים לאותן כוונות שבקדושה.

ד מענין לענין בדיני הדלקת הנר, וכפי שלהלן יבואר שהענין קשור בדיני יום הכיפורים, מביאים מה ש אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מברכין על הנר (ברכת "בורא מאורי האש") אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא שהאש הראשונה נבראה ונוצרה במוצאי שבת. אמר ליה ההוא סבא [אמר לו זקן אחד] ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר בר חנה: ישר (נכון), וכן אמר ר' יוחנן. מסופר: עולא הוה רכיב חמרא ואזיל והוה שקיל ואזיל [היה רוכב על החמור והולך והיה מהלך] ר' אבא מימיניה [מימינו] ורבה בר בר חנה משמאליה [משמאלו], אמר ליה [לו] ר' אבא לעולא: האם ודאי (נכון ומדוייק) הוא מה דאמריתו [שאמרתם, מה שמוסרים בשמך] משמיה [משמו] של ר' יוחנן: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא למעט מוצאי יום הכיפורים, שאין לברך על הנר במוצאי יום הכיפורים.

וכיון שעולא מעולם לא מסר שמועה זו, הבין עולא שמן הסתם נתגלגלה שמועה זו על ידי רבה בר בר חנה שהביא מארץ ישראל דבר זה, מסופר: הדר [החזיר] עולא פניו, חזא ביה [וראה את] רבה בר בר חנה בישות [בעין זעומה] שכעס עליו על שאמר דבר שלא אמרו ר' יוחנן, אבל לא אמר דבר. אבל רבה בר בר חנה הבין מה כוונתו, אמר ליה [לו]: אנא לאו אהא אמרי אלא אהא אמרי [אני לא על דבר זה אמרתי אלא על זה דבר אחר אמרתי] שהיה מעשה כי תני תנא קמיה [שנה התנא חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן ברייתא זו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: יום הכפורים שחל להיות בשבת אף במקום שאמרו שלא להדליק ביום הכיפורים מדליקין בו נר מפני כבוד השבת. ועני [וענה] ר' יוחנן בתריה [אחריו] להשלים דבריו: וחכמים אוסרים אפילו כשחל בשבת. אמר לו: עדא תהא [זו תהא] כך מתקבל ומסתבר שזה היה הדבר שאמר ר' יוחנן.

קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף על מאורע זה את הפסוק "מים עמקים עצה בלב איש