אלא אמר רבא: אף בבציעת הלחם יש לנהוג שמברך ואחר כך בוצע, וכך תכלה הברכה על הפת השלמה.

מסופר: נהרדעי עבדי [חכמי נהרדעא עשו] כשיטת ר' חייא שעם בציעת הלחם היו מברכים עליו, ומסיימים את הברכה עם גמר חתיכתה של הפרוסה, ואילו רבנן עבדי [חכמים עשו] כרבא שקודם היה מברך ואחר כך חותך את הלחם. אמר רבינא: אמרה לי אם (אמי): אבוך עביד [אביך היה עושה] כר' חייא, דאמר ר' חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת. ואילו רבנן עבדי [חכמים עשו] כרבא. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא כרבא, שאמר שמברך בתחילה על הלחם ואחר כך בוצע ממנו.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין בעיות הברכה על פת שלמה או פרוסה: אם הביאו לפניהם, לפני המסובין פתיתין ושלמין, פרוסות לחם וככרות לחם שלמים, אמר רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר בברכה זו אף את השלמין. ור' יוחנן אמר: לברך על השלמה הרי זה מצוה מן המובחר. אבל אם היתה פת פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין, דברי הכל שמברך על הפרוסה של חטין, שאף שהיא פרוסה, מכל מקום היא מעולה ובכך הוא פוטר את השלמה של שעורין.

אמר ר' ירמיה בר אבא מחלוקת זו בין רב הונא ור' יוחנן היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] אחרת בדיני תרומה. ששנינו: תורמין בצל קטן שלם, אבל לא חצי בצל גדול, אף על פי שהם שווים בכמותם. ר' יהודה אומר: לא כי, אלא חצי בצל גדול עדיף. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה סבור] כי דבר חשוב עדיף, ולכן לדעתו חצי בצל גדול שטיבו מעולה יותר — עדיף. ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא סבור] כי דבר שלם עדיף.

את ההשוואה הזו דוחים: היכא דאיכא [היכן שיש] כהן היכול לקחת מיד את התרומה, כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שחשוב עדיף, כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה באופן דליכא [שאין] שם כהן. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל מקום שיש כהן — תורם מן היפה, וכל מקום שאין כהן — תורם מן המתקיים, דבר שיחזיק מעמד זמן רב יותר, כדי שיוכל הכהן ליהנות ממנו. ר' יהודה אומר: לעולם אין תורם אלא מן היפה אף שאינו מתקיים.

ולגבי עצם המחלוקת בין ר' יוחנן ורב הונא אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שניהם, ומנו [ומיהו] ירא שמים זה? — מר בריה [בנו] של רבינא, שכן מסופר במר בריה [בנו] של רבינא שמנהגו שהיה מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע על שתיהן.

וכן מסופר שתני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך. אמר ליה [לו] רב נחמן: מה שמך? אמר ליה [לו]: שלמן. אמר ליה [לו] רב נחמן במשחק מילים: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים שעל ידי ברייתא זו מתיישבות הדעות החולקות.

פתרון זה, מחוזק במקרה מיוחד, שאמר רב פפא: הכל מודים בפסח, באכילת מצה לשם מצוה, שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ביחס למצה לשון — "לחם עני" (דברים טז, ג) כתיב [נאמר] במקרא, ודרכם של עניים לאכול לחמם בפרוסות ויש חשיבות, איפוא, אף במצה הפרוסה.

ב ואגב דיני בציעת הפת, ובפרט בחג, מביאים דבר הלכה שאמר ר' אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע בסעודה על שתי ככרות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — בפרשת המן בפסוק המדבר מענין הלקיטה ביום שישי לצורך שבת, לשון "לחם משנה" (שמות טז, כב) כתיב [נאמר], וכזכר לכך גם סעודות השבת הן על לחם משנה.

על דרך הבציעה אמר רב אשי: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא [שהיה מחזיק שתי ככרות ובוצע אחת]. ר' זירא הוה בצע [היה בוצע] בסעודת שבת אכולא שירותא [לכל הסעודה], שהיה חותך מתחילה פרוסה גדולה אחת וממנה היה אוכל כל הסעודה. על כך אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והא קא מתחזי כרעבתנותא [והרי זה נראה כרעבתנות] כאשר אדם פורס פרוסה גדולה כל כך לאכול ממנה. אמר ליה [לו] רב אשי: כיון שכל יומא [יום] הוא לא קעביד הכי [עושה כן], והאידנא קא עביד [ועכשיו הוא עושה] לא מתחזי כרעבתנותא [נראה זה כרעבתנות] אלא כחיבוב מצות סעודת שבת.

ובענין אכילת שבת מסופר: רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא [כאשר היה מזדמן להם לחם, שעשו בו עירוב] היו מברכין עליה [עליו] "המוציא לחם מן הארץ" בסעודת השבת. אמרי [אמרו] את טעמם: הואיל ואתעביד ביה [ונעשתה בו] מצוה חדא [אחת], נעביד ביה [נעשה בו] מצוה אחריתי [אחרת].