דם שהנפש יוצאה בו כלומר, דם שחיטה הקולח מיד הוא הדם המכפר, ואותו זורקים על המזבח. דם שאין הנפש יוצאה בו ושותת לאחר מכן — אינו מכפר. ואם כן, לשיטת ר' יהודה יש לחשוש שמא זורק לא מן הדם שהנפש יוצאת בו שנשפך אלא מדם התמצית. אלא ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: אין דם מבטל דם, ואין אומרים שמיעוט דם כשר בטל ברוב דם התמצית, וכיון שכך אפילו יש רוב דם התמצית בכוס זו, כיון שיש בה גם מעט מהדם הראוי לזריקה — זורקו ויוצא בו ידי חובה.

תניא [שנויה ברייתא] אמר להן ר' יהודה לחכמים: לדבריכם שאין צורך למלא מדם זה, למה היו פוקקין בערבי פסחים את העזרה שלא ישטף הדם מיד לתוך הביבים המצויים בעזרה? אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם (קרסוליהם) בתוך דם הקדשים שהם מראים בכך את חיבתם לקדושת העבודה.

ושואלים לגופו של ענין: כיצד ילכו עד ארכובותיהם בדם והא קא חייץ [והרי הוא חוצץ] בין רגלי הכהן ורצפת המקדש ובכך נפסלת העבודה?! ומשיבים: דם זה לח הוא ואינו חוצץ. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הדם או הדיו או החלב או הדבש, אם היו יבשים — חוצצין לענין טבילה ולשאר עניינים, אם היו לחין — אין חוצצין.

ועוד שואלים: אם הולכים בדם הא קמתווסי מאנייהו [והרי מתלכלכים בגדיהם], ותנן [ושנינו במשנה]: היו בגדיו של כהן מטושטשין (מלוכלכים) ועבד בהם — עבודתו פסולה, שחייבים בגדי כהונה להיות בגדי נוי והדר. וכי תימא דמדלו להו למאנייהו [ואם תאמר שמרימים את בגדיהם] שלא יתלכלכו — והתניא [והרי שנויה ברייתא] אחרת הדורשת מה שנאמר "ולבש הכהן מדו בד" (ויקרא ו, ג), מדו משמע: שיהא הבגד כמדתו בדיוק, שלא יחסר ולא יותיר והמרים את בגדו — שוב אין הבגד בדיוק כמידתו! ומשיבים שהיו הכהנים הולכים ורגליהם בתוך הדם לא בעבודות הקודש עצמן אלא רק בהולכת האיברים לכבש דלאו [שאינה] עבודה מעבודות הקודש היא אלא רק הכנה לעבודה אחרת.

ומקשים: ולא? וכי אין זו עבודה? והא מדבעי כהונה [והרי ממה שצריך שתיעשה עבודה זו בכהנים דווקא] משמע שעבודה היא! דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הכתוב "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה עולה הוא אישה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א, יג) — זו הולכת האברים לכבש! אלא צריך לומר שהכהנים היו הולכים ורגליהם בתוך הדם בשעת הולכת עצים למערכה דלאו [שאין] עבודה היא.

ושואלים: אולם אם המקדש מוצף בדם בהולכת אברים לכבש ובהולכת דם למזבח, מיהא היכי אזלי [בכל אופן כיצד הולכים] בלא שתהיה חציצה ובלא להתלכלך בדם? ומשיבים: דמסגי אאיצטבי [שהם הולכים על איצטבאות]. שהיו בונים חלקים מוגבהים ברצפה, ועליהם היו הולכים ואין כאן איפוא חציצה ולכלוך.

א שנינו במשנה: כיצד תולין ומפשיטין את הפסח, וכן כי לאחר הפשטה קרעו והוציאו את אמוריו ואחר כך נתנם המפשיט במגיס להקטירם. ושואלים: אטו הוא גופיה [וכי הוא עצמו] דווקא זה שהפשיט את הבהמה ונתן את האימורים למגיש הוא הוה מקטר להו [היה מקטיר אותם] ולא אחר, והרי הפשט הפסח מותר אף בזר ואינו צריך שייעשה דווקא על ידי כהן, וזר הרי אינו ראוי להקטיר? ומשיבים: אימא [אמור, תקן]: להקטירן על גבי המזבח שהיה נותנן במגיס כהכנה להקטרת החלבים על גבי המזבח, ולא שהוא עצמו מקטירם.

ב ועוד שנינו: יצתה כת ראשונה וקרבן הפסח עימה אל מחוץ לעזרה, תנא [שנה בתוספתא]: כל אחד ואחד נותן פסחו בתוך עורו ומפשיל אותו ומטילו לאחוריו ונושאו כך לביתו. אמר רב עיליש: טייעות כלומר, נשאו אותו כמנהג הישמעאלים.

א משנה אלו דברים בקרבן הפסח דוחים את השבת אם חל ערב פסח בשבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי (ניקוי) קרביו, והקטרת חלביו על המזבח, שהן עבודות שצריכות להיעשות מבעוד יום. אבל צלייתו והדחת (רחיצת) קרביו שאינן צריכות להיעשות מבעוד יום — אינן דוחין את השבת אלא ממתינים עד שתצא השבת ואז עושים מלאכות אלה. הרכבתו של הפסח עצמו דרך רשות הרבים, שהרי קרבן הפסח היה בא מן הטלאים או הגדיים, והיו ביניהם קטנים מאד שאינם יכולים להלך בעצמם כל הדרך כולה, והיו נוהגים להרכיבם על כתפיהם, וכן הבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו שאם היתה בבהמה יבלת הנחשבת כמום כל עוד היא בה, ואם תיחתך תהא הבהמה כשרה להקרבה — אין דוחין את השבת משום שהיו יכולים להיעשות לפני השבת. ר' אליעזר אומר: כל אלה דוחין את השבת.

אמר ר' אליעזר: והלא דין (קל וחומר) הוא: מה אם שחיטה לחולין שהיא אסורה בשבת משום מלאכה בכל זאת דוחה את השבת לצורך קרבן הפסח, אלו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וכיוצא בהן, האסורים משום שבות וגזירת חכמים בלבד, לא ידחו את השבת? אמר ליה [לו] ר' יהושע: יום טוב יוכיח שהתירו בו בתורה דברים שהם משום מלאכה כגון שחיטה, בישול ואפייה ואסור לעשות בו כל מה שאסרו חכמים משום שבות. ואין איפוא ללמוד מן ההיתר בתורה לכל איסורי חכמים.

אמר ליה [לו] ר' אליעזר: מה זה יהושע?! כיצד מוכיח אתה הוכחה פגומה כזו מה ראיה רשות למצוה? וכיצד אפשר להוכיח מאיסור עשיית מלאכת שבות ביום טוב אף על פי שהותרה בו מלאכת הרשות (כגון שחיטה ובישול לאכילת הדיוט), לענין של עבירה על שבות כדי לקיים מצות פסח! השיב ר' עקיבא כשיטת ר' יהושע, ואמר: הזאה ממי חטאת על טמא מת כדי לטהרו תוכיח, שהיא משום מצוה כדי לאפשר לאדם להקריב את הפסח, ואסורה משום שבות שהרי אינה מלאכה גמורה ואינה דוחה את השבת, שאם חל יום השביעי לטומאתו בערב פסח שחל להיות בשבת — אין להזות עליו. ואף אתה אל תתמה על אלו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו, שאף על פי שהן משום מצוה והן אסורים משום שבות — לא ידחו את השבת.

אמר לו ר' אליעזר: אין אני מקבל ראיה זו כי עליה על הזאה עצמה אני דן, וטוען כי אף אותה יש להתיר. ומאותו טעם: מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת — הזאה שהיא אסורה משום שבות בלבד אינו דין שדוחה את השבת? ואין איפוא להקשות עלי מדבר שאיני מודה בו.