ושואלים: והני תרי קראי [ואותם שני כתובים] למה לי? שהרי לשיטת ר' יהושע נמצא כי אותו דין עצמו חוזר פעמיים באותו פסוק! ומשיבים: חד [אחד] בעולה, וחד [ואחד] בשלמים. ומעירים: וצריכא [ונצרכו] שניהם, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק בעולה, הוה אמינא [הייתי אומר]: עולה היא דחמירא [שחמורה], שכן כליל כולה למזבח, אבל שלמים שלא חמירי [חמורים], שרוב בשרם נאכל לכהנים או לבעלים, אימא [אמור] שלא, שאין בשרם מעכב.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] שלמים, הוה אמינא [הייתי אומר]: אדרבה, שלמים יש חשיבות יתירה לבשרם משום דאית בהו [שיש בהם] שתי אכילות 'אכילת' האימורים על המזבח, ואכילת הבעלים והכהנים את שאר הבשר. אבל עולה דלית [שאין] בה שתי אכילות אלא רק 'אכילת' מזבח, אימא [אמור] שלא, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] בשני המקרים.

ושואלים: ור' אליעזר נמי [גם כן] הכתיב [הרי כתוב] "והבשר תאכל" משמע שזה תנאי הכרחי! אמר לך [יכול היה לומר לך]: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב צריך לו] ללמדנו שאין הבשר של קרבן מותר באכילה עד שיזרק הדם.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שלזה בא הכתוב, אימא כוליה להכי [אמור שכל הפסוק כולו, לכך ללמדנו דבר זה] הוא דאתא [שבא] ואם כן, הלכה זו שזורקים את הדם אף על פי שאין שם בשר שאין הבשר ראוי להקרבה מחמת טומאתו או שאבד מנלן [מנין לנו]?

אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' אליעזר: אם כן נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "הבשר תאכל" והדר [ואחר כך] "ודם זבחיך ישפך", כדכתיב ברישא [כפי שכתוב בראש הפסוק] "ועשית עלתיך הבשר והדם" קודם בשר ואחר כך דם, מאי שנא דאקדמיה [במה שונה שהקדים] הכתוב ל"דם זבחיך" — שמע מינה [למד מכאן] שני דברים, ראשית שדם מרצה אף על פי שאין בשר, ושמע מינה [ולמד מכאן] גם שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם.

ושואלים: ור' יהושע מנין לו שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם? ומשיבים: לשיטתו קל וחומר הוא, ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבי [שכאשר אינם כגון שאבדו או נטמאו, לדעת הכל אינם מעכבים] את הקרבן, כי איתנהו [כאשר ישנם] — מעכבי [הם מעכבים] את אכילת הבשר, דם דכי ליתיה [שכאשר אינו], כאשר אבד או נטמא — הוא מעכב, כי איתיה [כאשר ישנו] — לא כל שכן שהוא מעכב את המשך העבודה בקרבן ואכילתו בטרם נזרק.

ושואלים: ור' אליעזר, כיון שיש קל וחומר זה מה טעם שכתב הדבר מפורש במקרא? ומשיבים: מילתא דאתיא [דבר שבא, נלמד] בקל וחומר טרח וכתב לה קרא [אותו המקרא], שגם כשיכולים אנו ללמוד את הדבר בעצמנו מקל וחומר, פעמים נכתב הדבר במפורש לחיזוק הדבר. ושואלים: ור' יהושע מה עונה הוא על טענה זו? ומשיבים: כל היכא דאיכא למדרש [מקום שיש לדרוש את הכתובים] — — דרשינן [דורשים אנו] אותם לצורך לימוד חדש, ואיננו אומרים שהכתוב פירש דבר שאינו הכרחי.

ולאחר הקדמות אלה, השתא לימא מתניתין [עכשיו נאמר שמשנתנו] היא שלא כר' יהושע, שכיון שאמר בעינן תרתי [צריכים שניהם] גם בשר וגם דם הקרבן, ולפי הנחתנו כי ציץ על אכילות של טומאה לא מרצה, ואם כן בקרבנות ציבור אלה יש רק את הדם שהוא אחד מן המתירים, ואם כן היכי אתי [כיצד יבואו] אלה בטומאה, כשאסור לאכול את הבשר?

ודוחים אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כשיטת ר' יהושע, אלא קסבר [סבור הוא] ר' יהושע: הציץ מרצה על העולין על אימורי הקרבן שהם עולים למזבח ואפילו נטמאו, וכיון שריצה על אכילת המזבח יכול כבר הדם להיזרק.

ומקשים: הא תינח [דבר זה נוח] לגבי הזבחים שבקרבנות הציבור דאיכא [שיש] בהם חלקים העולין למזבח, אלא עומר ושתי הלחם דליכא [שאין] מהם חלקים העולין על המזבח, אלא נאכל לכהנים, פרט לקומץ שדינו במנחה כדין זריקת דם בקרבן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמרי [אומרים בתשובה]: כי [כאשר] אמר ר' יהושע נמי [גם כן] דבעינן תרתי [שצריכים שנים] בזבחים אמר, אבל במנחות לא אמר.

ותוהים: וכי במנחות לא אמר שצריכים גם את הקומץ וגם את גוף המנחה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נטמאו שיריה של מנחה (כל מה שנותר לאחר הפרשת הקומץ), או אבדו שיריה — כמדת (לשיטת) ר' אליעזר האומר "דם אף על פי שאין בשר" — כשרה, כמדת ר' יהושע — פסולה.

ודוחים: דעה זו היא כמדת ולא כמדת, כלומר שהדבר הוא בהתאם לשיטה דומה אבל אינה בדיוק שיטתו. ומפרטים: כמדת ר' יהושע, דבעינן תרתי [שצריכים שתים] גם בשר וגם דם, ואם היה ממשיך כשיטתו, גם במנחות היה אומר כן. אבל לא כמדת ר' יהושע, שאילו ר' יהושע עצמו בזבחים אמר כן, במנחות — לא אמר, ואילו האי תנא [אותו תנא] של משנה זו שהמשיך את שיטת ר' יהושע סבר: אפילו במנחות.

ושואלים: ומנו האי תנא דקאי כוותיה [ומי הוא תנא זה שעומד, שסובר כשיטתו] ומחמיר טפי מיניה [יותר ממנו], שתמוה שתמצא שיטה כזו. ועוד, תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' יוסי: רואה אני כנכונים את דברי ר' אליעזר במנחות ובזבחים, ודברי ר' יהושע בזבחים ובמנחות,

ומפרטים: דברי ר' אליעזר בזבחים, שהיה אומר: שהדם מרצה אף על פי שאין שם בשר. ודברי ר' יהושע בזבחים, שהיה אומר: אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם. ודברי ר' אליעזר במנחות, שהיה אומר: קומץ אף על פי שאין שירים, ודברי ר' יהושע במנחות, שהיה אומר: אם אין קומץ כשר אין שירים עולים, אם אין שירים אין קומץ. ומכאן משמע שר' יהושע כמחלוקתו בזבחים כן מחלוקתו במנחות!

אלא יש לדחות את התירוץ הקודם, ולומר: קסבר [סבור הוא] ר' יהושע הציץ מרצה גם על אימורי הקרבנות העולין וגם על האכילות, שלא כפי שהנחנו מתחילה, וממילא אף הקרבנות האלה יכולים להיקרב.

ותוהים: אי הכי [אם כך], אמאי [מדוע] כמדת ר' יהושע פסולה שכיון שנטמא שוב אינו בא לידי פסול. ומשיבים: לא נאמרה שיטה זו אלא על אבוד ושרוף, אבל אם נטמאו, הציץ מרצה והקרבן כשר.

ומקשים: אלא נטמא, אותה הלכה למנחות שנטמאו, לשיטת מאן קתני [מי שנה דבר זה]? אם לשיטת ר' אליעזר, פשיטא [פשוט] שהוא מתיר, השתא [עכשיו] יש לומר שאבוד ושרוף דליתנהו [שאינם] מצויים כלל, מכשיר ר' אליעזר, נטמא דאיתיה [שישנו] במציאות אלא רק נפסל, מיבעיא [נצרכה לומר] שמתיר? אלא פשיטא [פשוט] שהחידוש הוא לשיטת ר' יהושע, וקתני [ושנינו] פסולה.

ועוד, תניא [שנויה ברייתא] ר' יהושע אומר: כל זבחים שבתורה, בין שנטמא בשר וחלב של הקרבן שהוא חלק העולה למזבח קיים, ובין שנטמא חלב ובשר קיים — זורק את הדם. ונלמד מכאן: אבל נטמאו תרווייהו [שניהם] לא, אינו זורק את הדם. אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] ר' יהושע אין הציץ מרצה על העולין למזבח ולא על האכילות!

אלא נדחו התירוצים הקודמים, ונאמר: לעולם אף כר' יהושע היא מתניתין [משנתנו], ולא קשיא [קשה] כאן שקבע ר' יהושע שיהיו שניהם ראויים להקרבה גם הבשר וגם הדם — הרי זה לכתחלה, כאן במשנתנו — בדיעבד, שאם היה רק אחד מהם ראוי והובא למזבח, הריהו כשר. כי [כאשר] אמר ר' יהושע שאין מקריבים — לכתחלה אמר, אבל בדיעבד לא אמר.

ומנא תימרא דשני ליה [ומנין תאמר ששונה לו] לר' יהושע בין לכתחלה לדיעבד — דתניא [ששנויה ברייתא]: נטמא בשר או שנפסל במגע טבול יום או שיצא חוץ לקלעים ונפסל על ידי כך, ר' אליעזר אומר: יזרק הדם וכשר, ר' יהושע אומר: לא יזרק. ומודה ר' יהושע שאם זרק — הורצה.

את התירוץ הזה דוחים בכמה צורות: חדא [טעם אחד] הלשון "פסולה" אף בדיעבד משמע, לא רק שאין לעשות כך מלכתחילה, אלא אף שאם עשה כן פסול. ועוד, "חמשה דברים באין" שנאמר במשנתנו, סגנון זה לכתחלה משמע