תני תנא קמיה דרבא ורב ספרא [שנה התנא את הברייתא הזו לפני רבא ורב ספרא], צהבו (האירו) פניו של רב ספרא משמחה שהוא נמנה בין אלו שהקדוש ברוך הוא מכריז עליהם. אמר לו רבא: לאו כגון מר [לא כמו אדוני] לא לאדם כמותך התכוונו, אלא כגון רב חנינא ורב אושעיא, דהוו אושכפי בארעא דישראל [שהיו סנדלרים בארץ ישראל], והוו יתבי בשוקא דזונות, ועבדי להו מסאני לזונות ועיילי להו [והיו יושבים בשוק של הזונות ועושים מנעלים לזונות והזונות נכנסות אליהם] אינהו מסתכלי בהו ואינהו לא מדלן עינייהו לאיסתכולי בהו [שהן, הזונות, היו מסתכלות בהם, והם, החכמים, לא היו מרימים את עיניהם להסתכל בהן] ומתוך קדושתם היתה מומתייהו הכי [היתה שבועתן כך]: בחייהן רבנן קדישי דבארעא דישראל [בחיי החכמים הקדושים שבארץ ישראל], ועל אנשים כגון אלה אמרו שמכריזים עליהם בשמים.

ובדומה לכך: שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו, כלומר אינו מקפיד על שלו. שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב (שהוא צבוע), והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה (חטא) בחבירו ומעיד בו יחידי, שאין לכך משמעות לענין הדין אלא רק הוצאת שם רע.

כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה [כמו אותו מעשה שטוביה חטא בערוה, ובא זיגוד לבדו והעיד בו לפני] רב פפא. נגדיה [ציוה רב פפא להכות את] זיגוד אמר ליה [לו] זיגוד דבר שנעשה לפתגם עממי: טוביה הוא שחטא וזיגוד מינגד [הוא שמוכה]?! אמר ליה [לו] : אין [כן], כך צריך להיות, דכתיב [שנאמר]: "לא יקום עד אחד באיש" (דברים יט, טו) ואת לחודך אסהדת ביה [ואתה לבדך העדת בו] אם כן אין זו עדות, אלא שם רע בעלמא קא מפקת ביה [בלבד הוא שהוצאת עליו].

אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: אף על פי שאינו יכול להעיד בו, מכל מקום, אם רואה דבר שחטא בו חבירו מותר לשנאתו. שנאמר: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו" (שמות כג, ה). ומעתה נברר: מאי "שונא" זה שנאמר בכתוב? אילימא שונא [אם תאמר שהשונא הוא] גוי, והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: שונא שאמרו — שונא שהוא ישראל ולא שונא גוי.

אלא פשיטא [פשוט, ברור] שמדובר כאן בשונא ישראל ולכאורה ומי שריא למסניה [והאם מותר לשנוא אותו]? והכתיב [והרי נאמר]: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), הרי שאסור לשנוא את חבירו. אלא תאמר שהכוונה דאיכא סהדי דעביד איסורא [שיש עדים שעשה איסור], בכך הרי כולי עלמא נמי מיסני סני ליה [כל העולם גם כן צריכים לשנוא אותו], אם כן מאי שנא האי [במה שונה זה] שהוא נקרא שונאך שלך? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה [האם לא, כגון זה שהוא ראה בו דבר ערוה] ויכול לשונאו על רשעותו, אף שהאחרים מתוך שאינם יודעים ממעשיו הרעים אסורים בשנאתו.

רב נחמן בר יצחק אמר: דבר זה אינו רק היתר אלא מצוה לשנאתו. שנאמר: "יראת ה' שנאת רע" (משלי ח, יג). אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה למשנייה [האם מותר לאדם שראה בחבירו שחטא לומר לרבו שגם הוא ישנא אותו]? אמר ליה [לו] רב אשי: אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי [אם יודע אותו תלמיד שהוא נאמן על רבו כשניים] ויש בכך תועלת — לימא ליה, [שיאמר לו], ואי לא [ואם לא] — לא לימא ליה [שלא יאמר לו].

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה חייהן אינם חיים משום שתמיד הם חיים בצער: הרחמנין, והרתחנין, ואניני הדעת (המפונקים שנפשם קצה בדברים). ואמר רב יוסף: כולהו איתנהו בי [כולם ישנם בי].

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה שונאין זה את זה, אלו הן: הכלבים, והתרנגולין, והחברין (כת המכשפים הפרסית). ויש אומרים: אף הזונות. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים שבבבל שונאים זה את זה.

בדומה לזה תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה אוהבין זה את זה, אלו הן: הגרים, ועבדים, ועורבין.

ארבעה אין הדעת סובלתן שהם מרגיזים כל אדם ואלו הן: דל גאה, ועשיר מכחש בתביעה שתובעים ממנו כדי להרויח ממון, וזקן מנאף, ופרנס המתגאה על הציבור בחנם. ויש אומרים: אף המגרש את אשתו פעם ראשונה ושניה ומחזירה שצריך היה להחליט אם רצונו בה, או אין רצונו בה.

ושואלים: ותנא קמא שלא מנה דבר זה מה טעמו? ומשיבים: זימנא [פעמים] שכתובתה מרובה וכיון שלא הצליח לשלם כתובתה חייב להחזירה. אי נמי [או גם כן]: יש לו בנים הימנה ולא מצי מגרש לה [ואינו יכול לגרש אותה], שאין לו מי שיטפל בילדים.

ועוד אמרו: חמשה דברים צוה כנען את בניו, כלומר, ודבר זה נראה כמחייב את כל העבדים שבעולם ועל כל אדם להזהר מלעשות כן: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת.

עוד אמרו: ששה דברים נאמרים בסוס: אוהב את הזנות, ואוהב את המלחמה, ורוחו גסה, ומואס את השינה, ואוכל הרבה ומוציא קמעה. ויש אומרים: אף מבקש להרוג בעליו במלחמה משום שפורץ תמיד לתוך הקרב.

עוד אמרו: שבעה דינם כמנודין לשמים ולמרות שלא נידו אותם בבית דין — מקפידים עליהם מן השמים, אלו הן: יהודי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו והמונע מנעלים מרגליו. ויש אומרים: אף מי שאין מיסב בחבורה היושבת לסעודה של מצוה ואינו רוצה להיות במחיצתם.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' שמואל בר מרתא אמר רב משום (משמו) של ר' יוסי איש הוצל: מניין שאין שואלין בכלדיים (חכמי המזלות), שנאמר: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג) שצריך האדם להיות בטוח בגורלו מאת ה' ואינו צריך לנחש את העתיד לבוא.

ומניין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד משום כך בלבד, שנאמר: "כל קבל די רוח יתירא בה ומלכא עשית להקמותה על כל מלכותא" [מפני הרוח יתירא בו עשה המלך להקימו על כל המלכות] (דניאל ו, ד), ללמדנו שמי שיש לו יתרון רוח, שצריך לכבדו על כך.

ועוד אמרו משמו: היושבת על דם טהור שכל דם שרואה האשה תוך ארבעים יום ללידתה זכר או שמונים יום לנקבה — הריהו טהור, ואם עברו אותם ימים והריהי עומדת בלילה שלאחריהם — אסורה לשמש שמא תראה דם ואותו דם נחשב כדם נדה לכל דבריו. ושואלים: עד כמה תוקפו של איסור זה? אמר רב: עונה כלומר יום או לילה אחד, זהו שיעור הזמן להמתין בו.

כיון שהוזכר ר' יוסי איש הוצל מעירים: תנא, הוא יוסף איש הוצל, הוא יוסף הבבלי שנזכר במקומות אחרים, הוא המכונה איסי בן גור אריה, הוא איסי בן יהודה, הוא איסי בן גמליאל, הוא איסי בן מהללאל. ומה שמו האמיתי? — איסי בן עקביה שמו. ובדומה לזה על חכם אחר הוא ר' יצחק בן טבלא הוא ר' יצחק בן חקלא, הוא ר' יצחק בן אלעא כלומר חכם אחד הוא ויש לו כינויים שונים. הוא