א הלכה ב משנה הנותן שקלו (מחצית השקל) שלו לחבירו לשקול על ידו, שיטילנו עבורו בקופת ("שופר") השקלים, ושקלו החבר על ידי (עבור) עצמו, אם בשעה שנתן את שקלו לחבירו כבר נתרמה התרומה, תרומת הלישכה, במקדש — מעל החבר. שבשעה שתורמים הגיזברים את הלישכה דעתם גם על השקלים שנתרמו ועדיין לא הגיעו לרשות ההקדש (כדי שיהיה לכל תורמי השקלים חלק בקרבנות הציבור), שהחשיבום כאילו כבר הגיעו, ונמצא שכאשר שוקל אותם השליח עבור עצמו הריהו נהנה מן ההקדש ומועל. ודין נוסף: השוקל שקלו מן ההקדש, שהיו ברשותו מעות הקדש, וטעה וסבר שהם של חולין ונתן מהם מחצית השקל למצוותו, ובאותה שעה כבר נתרמה התרומה (תרומת הלישכה), וקנו בה בהמה לקרבן ציבור וכבר קרבה הבהמה — הרי זה מעל, שאינו מועל עד להקרבת הבהמה בפועל. ואם בטעות פרע את מחצית השקל מכספי מעשר שני שבידו ומדמי שביעית — יאכל פירות חולין אחרים מאלו שבידו כנגדן, בשווי מחצית השקל בקדושת מעשר שני או בקדושת שביעית.

ב גמרא שנינו במשנה: השוקל שקלו מן ההקדש, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה — מעל. ומעירים, כי בפיסקה זו במשנה ישנן כמה גרסאות. אנן תנינן [אנו שנינו] בנוסח: אם קרבה הבהמה. ומשמע שאם עדיין לא הוקרבה הבהמה, אף שכבר נתרמה הלישכה, אינו מועל. ותני דבי [ושנויה המשנה בבית מדרשו] של רבי בנוסח: אם נתרמה התרומה. ומשמע שאף לפני שהוקרבה הבהמה, מאחר שכבר נתרמה הלישכה הריהו מועל. ומבררים: מאן תנא [מיהו התנא מבית מדרשו של רבי ששנה] בנוסח "אם נתרמה התרומה", כלומר, כדעת מי סבור תנא זה? — כדעת ר' שמעון היא, שאמר ר' שמעון: שכאשר המוכר מצרכים שונים לצורך קרבנות ציבור, כגון סולת למנחות או יין לנסכים, מספק אותם לגזברי ההקדש מיד היה מקבל מעותיו מן הגזברים, והכהנים שזריזים הן היו מזדרזים להניחם במקום הראוי להם שלא יתקלקלו. ומסתבר שזו דעתו אף בענין בהמות הנקנות לקרבנות הציבור. ועולה איפוא מדבריו שבשעת קניית הבהמה יוצאים השקלים לחולין ומועל השוקל. שנינו בתחילת המשנה שאם נתן מחצית השקל לשליח שיטילנה עבורו לקופת השקלים והטילם זה עבור עצמו, וכבר נתרמה הלישכה קודם שהטילם השליח, שהשליח מעל. ומעירים: וקשיא [וקשה]: אילו אדם הגונב עולתו של חבירו (שנדר, או נדב עולה והפריש בהמה לשם כך) ושחטו הגנב סתם בלא לפרש לשם מי הוא מקריבה — וכי סתמא [הקרבתה סתם] לא לשם בעלים הראשונים היא עולה ומכפרת?! והוא הדין לענייננו, הרי הגזבר תורם את הלישכה שלא לשם אדם מסויים, אלא סתם, ותרומה זו עולה לכאורה לזכות זה שהשקל שלו, ולא לזכות הגנב, ומדוע איפוא מועל הגנב?! אמר ר' יודן: תיפתר שאלה זו בשהיה זה מטבע מסוים, שהיה ניכר בין שאר המטבעות שבקופת השקלים, והבחין בכך הגיזבר ותרם מטבע זה לזכות השליח. וכפי שהיה נוהג השליח משל בית רבן גמליאל שכשהיה מביא את השקל של בית רבן גמליאל למקדש, היה מתכוין ודוחפו לתוך הקופה באופן שהיה מבחין הגיזבר בשקל זה והיה מכניסו בין השקלים שמהם תורם את הלישכה. ומעירים: ואף יש להוכיח את הדבר מדין המשנה: שכן לכאורה יש לשאול מדוע מועל השליח (ומביא קרבן מעילה לכפרה), וחש [והלא יש מקום לחשוש] ולומר שמא בדיוק השקל שהטיל השליח לא נפל לתרומת הלישכה אלא נותר בקופה ובסופו של דבר לשיריים (שיירי הלישכה) הן נופלין, וכי יש מעילה בשירים? והלא לדעת רוב החכמים אין מועלים בשיירי הלישכה! אלא תפרש כשיטת ר' מאיר, שר' מאיר אומר: מועלין בשיריים? — והלא הלכה כחולקים עליו, שדעת רבים היא! אלא ודאי יש לומר כי עוד היא שמדובר במשנה במטבע ניכר וכמסוים של בית רבן גמליאל, שהיה הגזבר מתכוין ותורמו לשמו, וברור שנפל לתרומת הלישכה, ולכך מועל השליח. שנינו במשנה שכאשר נתן השליח את השקל לשם עצמו, או שנתנו אדם בטעות ממעות הקדש — מעל.

ושואלים: מה נהנה, איזו הנאה יש לו ממה שתרם את השקל מהמעות האלה, הלא למצוה עשה כן, וכלל הוא ש"מצוות לאו להנות ניתנו", שאין רואים בעשייה לשם מצוה הנאה לעושה! אמר ר' אבין בשם רבנן דתמן [חכמים של שם, של בבל]: מכיון שבית דין ראוין וצריכים היו למשכן את רכושו של זה שלא נתן את מחצית השקל, וכיון שנתן שקל של הקדש לא משכנו אותו, הרי זה כמו שנהנה.

מדברי המשנה משמע שהשוקל שקלו ממעשר שני יצא ידי חובתו, אלא שצריך לאכול פירות חולין כנגדו. ושואלים: והלא מאחר שכבר היו המעות קדושים בקדושה אחרת אין קדושה אחרת חלה עליהם, ואיך תחול קדושת מחצית השקל על מעות מעשר שני?! ומנין שכך הדין? דכתיב [שכן נאמר] "אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אתו" (ויקרא כז, כו), ולמדו חכמים מלשון הכתוב: כל שהוא קודש — אין קדושה אחרת חלה עליו. ואם כן, זה שהטיל לקופה מחצית השקל של מעשר שני כיצד הוא עושה כדי לצאת ידי חובת מתן מחצית השקל? ומשיבים: מביא סלע (כלומר, שקל) של חולין ואומר "מעות מעשר שני בכל מקום שהן יהו מחוללין על מחצית סלע זו (כלומר, מחצית השקל)", ואותה מחצית הסלע נתפס לשם מעשר שני, והשאר, כלומר, מחצית השקל שלא נתפסה למעשר שני נעשו (חלה עליה) קדושת שקלים.

א הלכה ג משנה המכנס (האוסף) מעות מעט מעט כדי שיצטברו לבסוף לכדי מחצית השקל, וכשהתחיל לאוספם אמר "הרי אלו לשקלי", וכשבא לתת אותם למחצית השקל מצא שהם יותר ממחצית השקל, בית שמאי אומרים: מותרן, כלומר, מה שהיה יותר מכדי שקל — הריהו נדבה, שהריהו הקדש, ואולם אין דינו כמחצית השקל אלא כתרומת נדבה למקדש, ונותנו בתוך הקופה ("שופר") המצויין כ'נדבה'. ובית הלל אומרים: מותרן חולין. שמלכתחילה היה בדעתו להקדיש רק מחצית השקל ולא יותר, והקדש בטעות אינו הקדש. ואם כשהתחיל לאוספם אמר "הריני אוסף מעות כדי שאביא מהן שקלי" — שוין, גם בית שמאי מסכימים, שהמותר חולין. מי שנתחייב בקרבן חטאת על עבירה בשוגג, וכינס מעות ואמר "אלו לחטאתי", ולבסוף נמצא שאסף יותר מכדי הצורך — הכל שוין בדעתם שהמותר הוא נדבה. ואולם אם אמר "שאביא מהן חטאתי" — שוין שהמותר חולין. אמר ר' שמעון: מה ההבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים אומרים בית הלל שהמותר חולין, ואילו בחטאת אומרים הם שהמותר נדבה? — אלא ששל שקלים יש להן קצבה, מחצית השקל ולא יותר, ולכן יכול להיות מותר ברור, אבל לחטאת אין לה קצבה, שאין קונים חטאת בסכום מסויים דווקא, וממילא כל הסכום שאסף יכול היה להיות חטאת, ולכן מה שלא לקח ממנו לחטאת יהיה על כל פנים לנדבה. ר' יהודה אומר: אף לשקלים אין להן קצבה אמיתית, שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין (משתמשים למקח וממכר) בדרכונות שהן מטבעות זהב מדיים בשווי שני שקלים של תורה שאותם הביאו עמהם מן הגולה, והיו נותנים את מחציתו למצות מחצית השקל. לאחר זמן כשהתבטלה מלכות מדי חזרו לשקול סלעים, שהם מטבעות של כסף שהיו המטבע שהיה נהוג בזמן בית המקדש השני, וערכן היה זהה לשקל של תורה, והיו נותנים למחצית השקל את מחציתם. וכשהשתנה לאחר זמן ערך המטבע וחזרו אחר כך לשקול טבעין שהן מחציות השקל של תורה, ביקשו איפוא לשקול (לתת למחצית השקל) מחצית ממטבע זה שהוא דינרין שהם רבע השקל, ולא קבלו מהן חכמים, אלא קבעו שיתנו לפחות כמחצית השקל של תורה. והרי שגם לשקלים אין קצבה קבועה וידועה! אמר ר' שמעון בתשובה: אף על פי כן, למרות שיש הבדל בשווי המטבעות הניתנים למחצית השקל בזמנים שונים, ואולם יד כולן שוה, ששווי מחצית השקל הוא לעולם קבוע, שהכל נותנים סכום אחד בשווה, ולכן כל סכום שאסף מעבר לשווי מחצית השקל לא התכוין להקדישו. אבל חטאת אין בה קיצבה כלל, כי זה מביא בהמה בשווי סלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש, ולכן כאשר אסף מעות לחטאת, גם אם רבות הן, ודאי נתכוין לקנות בכולן בהמה לחטאת.