ב כיון שלעיל (משנה ח,א) עסקנו בענין החובה שיהיה האדם נקי במעשיו אף בעיני אדם, וכן ציינה משנתנו את הזריזות שנהגו בה בני בית רבן גמליאל במתן שקליהם, מביאה המשנה ברייתא העוסקת במידות הראויות לאדם, ובכלל זה מידת הזריזות. ששנינו וכן היה ר' פנחס בן יאיר אומר: זריזות בקיום המצוות כראוי מביאה את האדם לידי נקיות הנפש שלא יחטא. נקיות מביאה לידי טהרה, שמשהגיע לדרגה שנפשו נקיה ושוב אינו חוטא, הריהו מטהר בכך את נפשו מעוונותיו הקודמים. טהרה מביאה לידי קדושה, קדושת הלב והמחשבה. קדושה מביאה לידי ענוה, שמכיר בפחיתות ערכו. ענוה מביאה לידי יראת חטא, שמשמכיר בפחיתות ערכו, הריהו ירא ביותר מן החטא, ונזהר שלא יגיע לידי ניסיון. יראת חטא מביאה לידי חסידות, שנוהג במידה שלפנים משורת הדין. חסידות מביאה לידי רוח הקודש, שכיון שהריהו נוהג לפנים משורת הדין, נוהגים עמו משמים במידה החורגת מדרך הטבע ומודיעים לו את סודות התורה ברוח הקודש. רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, שמשיערו עליו משמים רוח קדושה וטהרה יכנסו אלה בעצמות המתים ויזכה להחיותם. תחיית המתים העתידה להיות קודם בוא המשיח, מביאה לידי ביאת אליהו זכור לטוב לבשר על הגאולה הקרובה, שמיד לאחר שיבוא יחייה ה' מתי ארץ. ונותן סמך לכל אחד מהדברים האלה מן הכתובים: זריזות מביאה לידי נקיות הנפש מן החטא — דכתיב [שנאמר] בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים "וכלה מכפר" (ויקרא טז, ב), "כלה" הוא מלשון זריזות, שכיון שהוא מזדרז לכלות ולגמור את הכל הרי הוא מכפר, כלומר, מנקה את נפש החוטאים מחטאם. נקיות מביאה לידי טהרה — דכתיב [שנאמר] בענין קרבן היולדת (שמביאה לאחר מנין ימי טומאה וטהרה. ראה ויקרא י״ב:ח׳): "וכפר עליה הכהן וטהרה" (שם יב, ח), כלומר, משנסתיים סדר כפרתה, היינו נקיונה מן החטא (ראה רש"י שבועות ח, א), הריהי נעשית בכך טהורה. טהרה מביאה לידי קדושה — דכתיב [שנאמר] בענין סדר הזאת הכהן הגדול מדם קרבנותיו (הפר והשעיר) ביום הכיפורים על מזבח הזהב "וטהרו וקדשו" (שם טז, יט), ומכאן שאחר הטהרה באה הקדושה. קדושה מביאה לידי ענוה — דכתיב [שנאמר] "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו), משמע שקודם באה דרגה של קודש, ואחר כך הדרגה שלמעלה ממנה, דכא ושפל רוח. ענוה מביאה לידי יראת חטא — דכתיב "עקב ענוה יראת ה' "(משלי כב, ד), שלאחר הענווה באה היראה. יראת חטא מביאה לידי חסידות — דכתיב [שנאמר] "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו" (תהלים קג, יז), שה' משפיע חסידות ("חסד") על האדם שכבר רכש לעצמו את מידת היראה. חסידות מביאה לידי רוח הקדש — דכתיב [שנאמר] "אז דברת בחזון לחסידיך" (שם פט, כ). רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים — דכתיב [שנאמר] "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (יחזקאל לז, יד). תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב — דכתיב [שנאמר] "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, ג), ויום זה הוא יום תחיית המתים. ומכיון שעסקה הגמרא במידות שרוכש לו האדם ובהם הריהו מגיע לדרגות גבוהות יותר, ואף לכדי שלימות, מביאים עוד בדומה כי תנא בשם ר' מאיר: כל מי שהוא דר באופן קבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב — יהא מבושר, הרי זה מובטח לו שבן עולם הבא הוא,

א הלכה א משנה התרומה, אותם השקלים שנטלו אותם כתרומה מן הלשכה, מה היו עושין בה? — לוקחין (קונים) בה בהמות לתמידין (קרבנות התמיד שהיו מקריבים בכל יום בוקר וערב) ומוספין (קרבנות קבועים שהיו מקריבים בנוסף לתמידים בשבתות, בראשי חדשים, ובמועדים) ואת נסכיהם של הקרבנות הללו. וכן היו קונים בה את השעורים למנחת העומר ואת החיטים לשתי הלחם וללחם הפנים, וכן את הבהמות לכל שאר קרבנות הציבור. שומרי ספיחין בשביעית, שהיו עומדים ליד ספיחי התבואה שצמחה בשנה השביעית מאליה (והיו הפקר כדין שאר ספיחים), והיו מונעים מן האנשים ליטול מתבואה זו, כיון שהיא מיועדת לעומר, אותם שומרים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ר' יוסי אומר: אף הרוצה יכול להיות מתנדב ולעשות זאת בתור שומר חנם. אמרו לו: והרי אף אתה אומר שאין שתי הלחם והעומר באין אלא משל צבור ולא משל יחיד, ואם יעשה השומר מלאכתו בהתנדבות, יבואו אלו למקדש רק בזכותו, והרי זה כבאים משל היחיד. אלא ודאי צריך ליטול שכרו מן הלשכה, ונמצא כי הריהם באים משל ציבור.

א גמרא במשנה יש מחלוקת האם יכול אדם לשמור בהתנדבות על ספיחי התבואה שצמחה, כשמקור מחלוקת זו בשאלה האם יכולים להקריב קרבן ציבור משל יחיד. ובענין דומה מביאים את דברי הברייתא המתייחסת לדברי המשנה בתענית (פ"ד מ"ה). באותה משנה מציינים את הימים בהם היו מקריבים קרבנות מיוחדים הכוללים עצים ואשר היו באים בנדבה קבועה על ידי משפחות מסויימות, והיו נקראים "זמן עצי כהנים". וכך שנינו: מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? מדוע נתייחדו ימים אלו דווקא, והלא כל יחיד יכול להביא למקדש נדבת עצים בכל עת שירצה! אלא, בשעה שעלו ישראל מן הגולה מבבל בזמן עזרא הסופר, ולא מצאו עצים בלשכה (לשכת העצים שבמקדש) לצורך המערכה שעל המזבח מפני שהיו דחוקים בממון, ועמדו אלו המשפחות המנויות שם במשנה, ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לצבור, כלומר, מסרו אותם שיהיו שייכים לציבור, וקרבו מהן קרבנות צבור, שהם היו עצי המערכה לקרבנות הציבור. ומשום המעשה הטוב שעשו התנו עמהן נביאים שביניהן באותו זמן, שאפילו כשתהיה הלשכה מליאה עצים, ועמדו משפחות אלו ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן הציבור מתקרב אלא מהעצים שלהן תחילה. ומתוך דברי המשנה והברייתא משמע שיכולים להקריב קרבנות ציבור משל יחיד, המשפחות שהיו תורמות את העצים, ועל כך אמר ר' אחא: הלכה זו שיטת ר' יוסה במשנתנו היא, שר' יוסה אומר: אף הרוצה מתנדב לשמור את ספיחי התבואה בשביעית לצורך העומר ושתי הלחם כשומר חנם, ונדבה זו מתקבלת אף על פי שהיא של יחיד. ואולם לדעת חכמים הסבורים במשנתנו שאינו יכול להתנדב, ומשכורתו צריכה להיות משל הציבור, שכן תבואה זו מיועדת למנחות ציבור, אף עצי המערכה צריכים לבוא רק משל ציבור. ודוחים: ר' יוסי בשם ר' אילא אומר: לא כן, אלא דברי הכל היא, ואף חכמים סבורים כן. אותה הלכה בקרבנות העצים. ומדוע? מה פליגין [במה נחלקו] ר' יוסי וחכמים? בגופו של קרבן, אם בהמה או תבואה למנחות שנודבו על ידי יחיד יכול דינם להשתנות משל יחיד לקרבן הציבור, אבל במכשירי קרבן, בדברים שעשויים לצורך הקרבן ואינם קרבן עצמו, כגון עצי המערכה — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. ועוד בענין דומה תני [שנויה ברייתא]: אשה שעשתה כתונת (אחד מבגדי הכהונה) לבנה הכהן, שישרת בה במקדש, אף שבגדי הכהונה באים משל הציבור — הרי זו כשירה, ויכול לשרת בה, ובלבד שתמסרנה לגמרי לצבור, ונמצא שהוא משרת בכתונת של הציבור. אמר ר' אחא: ברייתא זו הסבורה כי יכולה הכתונת לבוא מתרומת היחיד, אם בסופו של דבר היא ניתנת לציבור, שיטת ר' יוסי היא, שר' יוסי אומר: אף הרוצה מתנדב לשמור את ספיחי התבואה כשומר חנם, ויתן את שכרו לציבור, וישתנה זה מתרומת היחיד לשל ציבור, ולא כשיטת חכמים הסבורים שהריהו מקבל עבור עבודתו זו שכר מן הציבור. ואילו ר' יוסי בשם ר' אילא אומר: דברי הכל היא, ואף לשיטת חכמים. שכן מה פליגין [במה נחלקו] ר' יוסי וחכמים? בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן, בדברים שעשויים רק לצורך הקרבן ואינם הקרבן עצמו, כמו הכתונת שלובש הכהן בשעת עבודת הקרבנות, כל עמא מודיי [כל העם מודים] שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. ומעירים: שנינו מתניתא פליגי [ברייתא החולקת] על שיטת ר' אחא בהבנת המחלוקת שבין ר' יוסי וחכמים. ששנינו בברייתא: אותן הימים של זמן עצי הכהנים והעם הנחשבים כיום טוב למשפחות תורמות העצים באותם הימים נוהגין הן בשעת קרבן, כשבית המקדש קיים והן שלא בשעת קרבן, כשאין בית המקדש קיים. ר' יוסי אומר: אינן נוהגין אלא בשעת קרבן בלבד. וכהמשך לדברים הללו מביאים עוד מן הדא דתניא [מזו, מהמשך הדברים ששנינו שם בברייתא], אמר ר' אליעזר בי [בן] ר' צדוק: אנו היינו מבני משפחת סנאה בן בנימין המוזכרת במשנה בתענית כאלו שהביאו את תרומת העצים ביום עשירי באב, והיה יום חגנו ביום זה, ואירע וחל בשנה אחת תשעה באב להיות בשבת, ודחינו אותו, את צום תשעה באב למוצאי שבת, שהוא עשירי באב, כדין, ואף על פי שביום קרבן העצים אין מתענים, היינו מתענין ולא משלימין את הצום עד לערב, מפני שזה יום החג שלנו. והרי ראיה מדברי ר' אליעזר בן ר' צדוק כשיטת ר' אילא שבמכשירי קרבן (כגון עצי המערכה) סבורים אף חכמים שקרבן יחיד משתנה לשל ציבור. כי אם תרומת העצים שלהם נחשבת כקרבן היחיד לא היו יכולים שלא להשלים את הצום בשל החג הפרטי שלהם.