סקר
כמה זמן אתה כבר גולש בפורטל הדף היומי






 

פירוש שטיינזלץ

א הלכה ב משנה אין פוחתין בהנהלת המקדש משבעה אמרכולין (שהם ממונים כלליים) ושלשה גזברין הממונים על כספי המקדש, ואין עושין כל תפקיד שיש בו שררה על הצבור שיהיו בה פחות משנים, חוץ מבן אחיה שממונה על ריפוי חולי המעיים מבין הכהנים, ואלעזר שממונה על אריגת הפרוכת, שאותן קיבלו רוב הצבור עליהן שישמשו בעצמם בלא אחר איתם.

ב גמרא שנינו במשנה שאין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכולין. וכיון שהוזכרה חובת מינוי בעלי תפקידים אלו מביאים עוד מה שתני [שנינו בברייתא]: אין פוחתים בהנהלת המקדש משני כתליקין (ממונים עליונים). הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] בכתוב המונה את שמות הממונים על קבלת התרומות והמעשרות מן העם וחלוקתם לכהנים והלויים, ועל הדברים שהוקדשו למקדש: "ויחיאל ועזזיהו ונחת ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים מיד כנניהו ושמעי אחיו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים" (דברי הימים ב לא, יג). "ויחיאל ועזזיהו ונחת" — הם היו גזברין. "ועש האל וירימות ויזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו" — הם היו אמרכולין. "פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו" — הם היו קתיליקין. "במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית אלהים" — הם המלך והכהן גדול, שהם הממונים העליונים על הכל.

ואומרים: כסדר דרגתם ומעמדם של כל אחד מן הממונים הללו, כך גם מעמדם בסדר הפיקוח על ממון המקדש. שכשהוא, הגזבר, חותם דבר הקדש באוצר המקדש עד לזמן שיחליטו להשתמש בו — הגזבר חותם תחילה, ונותנו לאמרכול שיחתום אף הוא, והאמרכל חותם ונותנו לקתליקון לחתום, והקתליקון חותם ונותנו לכהן גדול, והכהן הגדול חותם ונותנו למלך שיחתום אף הוא. וכשהוא מתיר, כלומר, כשרוצה הגזבר לשוב ולהשתמש לצורך הקדש באותו דבר, ורוצה להתיר את החותמות, הסדר הוא הפוך. שתחילה המלך רואה את חותמו ומתיר אותו. ולאחריו הכהן הגדול רואה את חותמו ומתיר, ולאחריו הקתליקין רואה את חותמו ומתיר אותו, ולאחריו האמרכל רואה את חותמו ומתיר אותו, ולבסוף הגזבר רואה את חותמו ומתיר אותו.

שנינו במשנה: אין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים. אמר רב נחמן בשם ר' מנא: מהו המקור לדין זה? — על שם הכתוב המדבר בענין עושי המלאכה בבנין המשכן ואריגת בגדי הכהנים שנאמר שלאחר שיגבו את נדבות הציבור לבנין המשכן: "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן" (שמות כח, ה), "והם יקחו" — לשון רבים, שלא תיעשה שררה זו על ידי אדם אחד.

כיון שמדברים בענין הממונים על בנין המקדש וגביית נדבות הציבור לבניינו, מביאים את מה שאמר ר' חמא בי [בן] ר' חנינא: משה רבינו אף שהיה ממונה על כל בנין המשכן, לא נטל לעצמו דבר מנדבות הציבור. ואף שהיה עשיר — לא מנדבות הציבור העשיר, אלא מהפסולת של הלוחות שנפלה בעת חציבתם העשיר משה. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "פסל לך שני לוחות אבנים" (שם לד), "פסל לך" — כוונתו שתהא הפסולת שלך. אמר ר' חנין: מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקדוש ברוך הוא למשה מתוך אהלו, וממנו העשיר משה. אכן נחלקו חכמים מה היה יחס העם לעשירותו של משה.

שכן כתיב [נאמר] "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה", ונחלקו תרין אמוראין [שני אמוראים] במדרש הכתוב, חד אמר [אחד מהם אמר] שהבטה זו אחרי משה לגנאי היתה, וחד אמר [ואחד מהם אמר] שלשבח היתה. מאן דאמר [מי שאמר] לגנאי, פירש כך: שכאשר היה משה עובר, היו מסתכלים אחריו ואומרים: חמון שקין, חמון כרעין, חמון קופד [ראו את השוקיים שלו, ראו את הרגליים שלו, ראו את הבשר שלו], ראו כמה עבים הם. וכל זה מנין לו? — שכן מה שהוא אכיל [אוכל]מן דיהודאי [מן היהודים] הוא אוכל, ומה שהוא שתי [שותה]מן דיהודאי [מן היהודים] הוא שותה, כל מדליה [רכושו]מן דיהודאי [היהודים] הוא. ומאן דאמר [ומי שאמר] לשבח, פירש כך: ראיית הצדיק גדולה היא, ולכן כאשר היה משה עובר היו רואיו אומרים: הלואי מחמי צדיקיא [שנראה את הצדיקים], ומזכי טוביא דזכת למיחמי יתיה [וזוכה הרבה מי שזכה לראות אותו, את משה].

ג הלכה ג משנה במשנה בתחילת הפרק הוזכרו יוחנן בן פנחס שהיה ממונה על החותמות ואחייה שהיה ממונה על הנסכים. וכהמשך לכך מפרטת משנתנו את סדר עבודתם: ארבע חותמות היו במקדש (אשר עליהם היה ממונה יוחנן בן פנחס) שהיו מעין פתקי קבלה, כנגדם היו יכולים לקבל נסכי קרבנות שונים, וכתוב עליהן: על הראשונה "עגל", על השניה — "זכר" (איל), על השלישית — "גדי" (של כבשים או עזים), ועל הרביעית — "חוטא" (מצורע, שהצרעת היא עונש על אחד משבעה חטאים. ראה ערכין טז,א). ואילו בן עזאי אומר: לא ארבע חותמות היו אלא חמש היו, ולא בלשון הקודש אלא בארמית היה כתוב עליהן: "עגל", "דכר" (זכר, כלומר, איל), "גדי", "חוטא דל", ו"חוטא עשיר". ומפרטים את משמעות החותמות השונות (לשיטת התנא קמא שארבע חותמות היו): החותם שהיה כתוב עליו "עגל" היה משמש עם נסכי בקר, כלומר, היה מזכה את המחזיק בו בנסכים הבאים עם קרבנות הבאים מן הבקר, בין גדולים ובין קטנים, בין זכרים ובין נקבות, שלכולם יש שיעור אחד. "גדי" משמש עם נסכי הצאן (כבשים ועזים), גדולים וקטנים, זכרים ונקבות, חוץ משל אילים (כבש זכר מבן שלושה עשר חודשים ומעלה). "איל" משמש עם נסכי אילים בלבד. "חוטא" משמש עם נסכי שלש הבהמות של המצורע הבאות להשלמת טהרתו. ומספרים כיצד היה הדבר נוהג: מי שהוא מבקש נסכים לקרבנו, הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, ונותן לו ליוחנן מעות עבור הנסכים ומקבל ממנו תמורת מעותיו חותם המאשר את זכותו לנסכים. ולאחר מכן היה אותו אדם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים, ונותן לו לאחייה את אותו חותם ומקבל ממנו תמורתו נסכים. לערב באין יוחנן ואחייה זה אצל זה, שהיו נפגשים זה עם זה לתאם את החשבונות, ואחייה היה מוציא את החותמות שקיבל ומקבל כנגדן מיוחנן את המעות שקיבל ממבקשי הנסכים. אם פחתו, שנמצאו פחות מכנגד הערך הנקוב לאותן חותמות — פחתו לו, וישלם יוחנן מביתו להקדש את ההפרש, ואם הותירו, שנמצאו יותר מעות — הותירו לטובת ההקדש, שכלל הוא שיד הקדש לעולם על העליונה. ומוסיפים: מי שאבד חותמוממתינין לו עד הערב, ואם מצאו לו אצל הממונה על החותמות סכום כסף העודף על שווי החותמות שביד הממונה על הנסכים, כדי ערך חותמו (החותם שאבד לו לטענתו) — נותנין לו נסכים בשווי אותו הסכום. ואם לאו [לא] מצאו אצלו סכום כסף עודף כדי ערף חותמו — לא היו נותנין לו. ומעירים: ושם היום בשבוע (ראשון, שני, וכן הלאה) כתוב עליהן, על החותמות מפני הרמאין, שלא יבואו להשתמש בחותמות ישנות שאבדו מן הממונים או מיד בעליו, ולקבל תמורתן נסכים בהערמה.

ד גמרא שנינו במשנה שנחלקו תנאים כמה חותמות היו במקדש. ושואלים: וכפי שיטת בן עזאי חותמת מיוחדת לחוטא דל למה יש צורך בה? ומשיבים: בן עזאי סבור שכשהיה בא המצורע ("חוטא") הדל למקדש להשלמת טהרתו היה מביא את לוגו עמו. שכמבואר בכתוב (ראה ויקרא יד, טו—יח) היה המצורע מביא פרט לשמן הדרוש למנחתו (הנחשב כנסכים) לוג שמן נוסף, שהיו מזים על גבי המזבח ומותרו היה ניתן על אזנו ובהונות ידו ורגלו, ושמן זה לדעת בן עזאי היה אף הוא נקנה אצל הממונה על הנסכים, והיה המצורע קונה איפוא לכל לוג שמן חותם בפני עצמו. ברם כפי שיטת רבנן מביא המצורע הדל חותם אחד עליו כתוב "גדי" אשר היה קונה אותו אצל הממונה על החותמות, והיה מזכה אותו בלוג אחד של שמן לצורך המנחה, ואילו את הלוג האחר לאזנו ולבהונות היה צריך להביא מביתו. כיון שנזכרו במשנה רק נסכי גדי (כבשים או עזים צעירים, זכרים או נקבות), או איל (כבש זכר מבוגר מבן שלושה עשר חודשים ומעלה), שואלים: נסכי רחל (כבשה נקבה בשנתה השניה) מה (כמה) הוא שיעור נסכיה, האם כשל איל, או כשל גדי? ומשיבים: דין זה נלמד מן מה דתנינן [ממה ששנינו] במשנתנו: החותם עליו כתוב "גדי" היה משמש לזכות את בעליו בנסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות. הדא אמרי [זאת אומרת]: נסכי רחל כנסכי גדי. ומוסיפים: אף מן הכתוב ניתן הדבר להילמד, דכתיב [שנאמר] "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים" (במדבר טו, יא). "לשור האחד" למה נאמר?מגיד שלא חלק בין נסכי עגל (בן בקר בתוך שנתו הראשונה) לנסכי שור (בן בקר מבן שנה ומעלה), שהיה בדין לחלק ביניהם ולומר: הלא בן הצאן טעון נסכים ובן הבקר טעון נסכים. אם מצאנו שחלק הכתוב בין נסכי כבש (בתוך שנתו הראשונה), ששיעור מנחתו עשרון סולת אחד) לנסכי איל (מבן שלושה עשר חודשים), ששיעור מנחתו שני עשרונים, לכך שמא נחלוק גם בין נסכי עגל לנסכי שור שלא יהיו שוים, תלמוד לומר "ככה יעשה לשור האחד" (במדבר טו, יא), מגיד הכתוב שלא חלק הכתוב בין נסכי עגל לנסכי שור, ששיעור נסכיהם שווה. ושואלים עוד: "או לאיל" למה נאמר, והלא כבר נתפרט דינם (שם פסוק ו) — שהיה בדין לומר: אם מצאנו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה (כבש) לנסכי בן שנתיים (איל) שנסכי בן שנתיים מרובים מזה של שנה, לכך שמא נחלוק גם בין נסכי בן שנתיים לנסכי איל בן שלש, שיהיו של בן שלוש מרובים משל בן שנתיים, לכך תלמוד לומר "או לאיל האחד" (שם), ללמד שדין נסכי האיל בכל גיל שיעורם שווה. ושואלים עוד: "או לשה בכבשים" (שם) למה נאמר, והלא כבר נתפרט דינם (שם פסוק ה) — שהיה בדין לומר: אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש (בשנתו הראשונה) לנסכי איל (מבן שלושה עשר חודש), לכך שמא נחלוק גם בין נסכי כשבה (בשנתה הראשונה) לנסכי רחל (בשנתה השניה), תלמוד לומר "או לשה בכבשים" (שם), ללמד שדין נסכי הכבשות בכל גיל שהוא ושיעורם שווים. ושואלים עוד: מאחר שנזכרו בכתוב זה נסכי הצאן ("או לשה בכשבים") "או בעזים" שאף הם בכלל הצאן למה נאמר? שהיה בדין לומר: אם מצאנו שחלק הכתוב בין ניסכי כבש לנסכי איל, לכך שמא נחלוק גם בין נסכי גדי עזים לנסכי תיש שהוא גדי מבוגר, וכפי שחילק הכתוב בכבשים בין נסכי כבש לנסכי איל, תלמוד לומר "או בעזים", שבכתוב זה הקיש (השווה בדין) את הקטן שבעזים לגדול שבתישים, וללמד: מה זה, גדי עזים, שיעור נסכיו בשלשת לוגין, אף זה, תיש, שיעור נסכיו בשלשת לוגין.

שנינו במשנה ששם היום בשבוע (ראשון, שני, וכן הלאה) היה כתוב בחותמת מפני הרמאים. ושואלים: הגע בעצמך [העלה על עצמך, חשוב על הדבר] ותמצא שלכאורה לא הועילו חכמים בתקנתם זו דבר, שכן אפשר שזייג אותו היום, שאף אם מצא חותם שמצויין בו יום מסויים בשבוע, ימתין עד לאותו יום בשבוע שלאחר מכן ואז יגבה בו נסכים במירמה! ומשיבים: גם שם משמר הכהנים העובד באותו יום היה כתוב עליו, ואף אם ידחה את גביית הנסכים לשבוע שלאחר מכן, כיון שאז יעבוד כבר משמר אחר, לא יוכל לגבות בחותמת זו. ושואלים עוד: הגע בעצמך [העלה על עצמך, חשוב על הדבר] ותמצא שלכאורה לא הועילו חכמים אף בתקנתם זו, שכן אפשר שזייג אותו המשמר, שימתין חצי שנה עד לשבוע בו יעבוד שוב אותו משמר ויגבה אז! ומשיבים: גם שם היום, שם שבת, שם חודש, היה כתוב עליהן, כך שאפילו הרוצה לזייג אין מצוי לזייג, כלומר, קשה מאד למצוא שיהיו שני ימים שיהיו שווים בכל הדברים הללו, ולכן אין מצוי שירמו בכך.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר