א הלכה א משנה שלשה עשר שופרות (קופות, שהיו בנויות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה) היו במקדש, בהם היו נותנים את הכסף שנתרם למקדש לפי הצרכים השונים, שלשה עשר שולחנות היו במקדש לצרכים שונים, שלש עשרה השתחוויות היו במקדש. ומספרים: בני המשפחות של בית רבן גמליאל ושל בית ר' חנניה סגן הכהנים היו משתחוים בארבע עשרה, עוד השתחוויה אחת. והיכן היתה ההשתחוויה היתירה? — כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידן מאבותיהן ששם, סמוך לדיר העצים, הארון (ארון הברית) נגנז. ומספרים: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק בעבודתו בדיר העצים, וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה, שאחת ממרצפות השייש ששימשו לה כרצפה היתה גבוהה מן האחרות, ונראה שניטלה ממקומה ולאחר מכן הושבה בחזרה. והבין אותו כהן שזהו פתח למחילה שתחת המקדש בה נגנז הארון. בא ואמר לחבירו שראה רצפה כזו. ומסופר: לא הספיק לגמור את הדבר, את המעשה, ולספר בדיוק היכן היתה הרצפה המיוחדת הזו עד שיצתה (יצאה) נשמתו, וידעו בייחוד (בבירור) ששם הארון גנוז, ולכן משמים לא נתנו לו לגלות זאת.

ב גמרא תני [שנויה ברייתא]: השופרות הללו עקומות היו, צרות מלמעלן ורחבות מלמטן, וכל כך למה? — מפני הרמאין, שלא יוכלו להכניס את ידם לתוך הקופה כדי ליטול ממנה בגניבה את הכסף שבתוכה בטענה שהם מכניסים כסף לתוכה. במשנה הוזכרה גניזת הארון. ומביאים ברייתא שנחלקו תנאים בענין זה.

שתני [שנויה ברייתא] בשם ר' אלעזר: הארון גלה עמהן לבבל, שכשגלו ישראל לבבל נטלו עמם את ארון הברית. מאי טעמא [מה הטעם], מה הראיה לכך בפסוק? — שנאמר בנבואת ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך בענין גלות בבל: "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה לא יותר דבר אמר ה' "(מלכים ב כ, יז), ומהו "דבר" זה — אין "דבר" רומז אלא לכלי שהדיברות לתוכו, הארון בו מונחות הלוחות שעליהן חקוקות עשרת הדברות. וכן הוא אומר "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה' "(דברי הימים ב לו, י), איזהו "כלי חמדת בית ה' "? — זה הארון בו מונחות לוחות הברית שהן כלי חמדה, שהתורה חמדה היא לישראל, כנאמר "הנחמדים מפז ומזהב רב" (תהלים יט, יא). ואילו ר' שמעון בן לקיש אומר: הארון לא גלה, אלא במחילה שתחת למקומו הקבוע בקודש הקדשים היה הארון נגנז. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים אל הקדש אל פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה" (מלכים א ח, ח), ו"עד היום הזה" משמעו לעולם, שכן בכל זמן שייך לומר כך, ומשמע אם כן שנגנז הארון במקומו. כיון שהוזכר פסוק זה, דנים בו, ושואלים: דברי הפסוק סותרים זה את זה, שכן בתחילתו כתיב [נאמר] "ויראו", ואת אמרת [ואתה אומר] בהמשך דבריו "ולא יראו"? אלא הכוונה היא שהיו הבדים נראין ולא נראין, כלומר, שהיו בולטין ויוצאין מתוך הפרוכת כשני דדי האשה שבולטים ונראים מתוך הבגד שלה. וזהו איפוא ביאור הכתוב, שאף שהם עצמם לא היו נראים, ואולם היו ניכרים מבעד לפרוכת. ושבים לדון בענין מקום הארון בימי בית שני. ומביאים דעה נוספת בענין.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: בלשכת דיר העצים היה הארון גנוז. ומעשה בכהן אחד בעל מום שהיה עומד ומפצל (מחתך וקולף) עצים בלשכת דיר העצים כדי לבדוק שאינם מתולעים, וראה את הרצפה, אחת מן הרצפות, שהיא משתנה (שונה) מחברותיה, בא ואמר לחבירו: בא וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה. לא הספיק לגמור את הדבר היכן בדיוק אותה מרצפת עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד (בבירור) ששם הארון גנוז. ובברייתא אחרת תני ר' הושעיא: לא כך היה אלא הקיש עליה על מרצפת זו בקורנס (פטיש), כדי לגלות אם יש חלל תחתיה ויצאת (יצאה) אש ושרפתו לאותו כהן. כיון שעסקנו בארון מביאים עוד בעניינו.

תני [שנינו בברייתא] ר' יהודה בן לקיש אמר: שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, ארון אחד, שהיתה התורה, הלוחות השניות (שנתנו למשה לאחר ששבר את הראשונות כשירד מן ההר לאחר מעשה העגל), נתונה בתוכו, והאחר, שהיו שברי הלוחות הראשונות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו הוא היה הארון שהיה מונח באהל מועד (בקודש הקדשים), הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] עליו: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר יד, מד), ואילו ארון זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו, היה נכנס ויוצא עמהן למלחמה, ונמצא אם כן שפעמים שהיה מתראה עמהן, שהיו כולם רואים אותו, כשיצא למלחמה, ופעמים שלא היה מתראה עמהם. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: ארון אחד היה שהיה מונח בקודש הקדשים, ולא שנים. ופעם אחת יצא הארון עם העם למלחמה בימי עלי, ונשבה על ידי הפלישתים (ראה שמואל א פרק ד). ומעירים: יש קרייא [פסוק] המסייע להו לרבנן [להם לחכמים] הסבורים שהיה ארון אחד הקבוע במקומו, שנאמר שהפלישתים אמרו כשראו את הארון: "אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה" (שמואל א ד, ה), ומתוך דבריהם נראה שהיו נפחדים מאד, ומסתבר שהיה זה משום שהיה הארון מילה דלא חמון מן יומיהון [דבר שלא ראו מימיהם], ובוודאי היה זה משום שפרט לאותה פעם לא הוציאו את הארון ממקומו בקודש הקדשים. ומעירים עוד: יש גם קרייא [פסוק] המסייע לר' יודה בן לקיש הסבור שהיו שני ארונות, האחד שיצא עמהם והשני שהיה קבוע במקומו, שנאמר במלחמת שאול המלך עם הפלישתים (ראה שמואל א יד, יח): "ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים" (שם יד, יח). ודברים תמוהים הם, שהלא הארון בקרית יערים היה אז (לאחר שחזר הארון משבי הפלישתים. ראה שמואל א ז,א—ב) ולא בשדה המלחמה, וכיצד הגיע לשם? אלא ודאי לקחו אותו למלחמה. ושואלים: מה עבדון ליה רבנן [מה עושים לו לפסוק זה חכמים]? איך הם מפרשים אותו? שמאחר ולדעתם היה רק ארון אחד שהיה קבוע במקומו, איזה ארון ביקש שאול מאחיה להגיש לו במלחמה. ומסבירים: לדעתם כוונת הכתוב היא: הגישה אלי את הארון בו היו מונחים שמונת בגדי הכהן הגדול שהיו יוצאים עמו למלחמה, ובכללם האורים והתומים והציץ, וארון זה ביקש שאול להגיש לו. ועוד אומרים: יש עוד קרייא [פסוק] המסייע לר' יודא בן לקיש הסבור שהיו שני ארונות, שנאמר שבזמן מלחמת ישראל בבני עמון אמר אוריה לדוד שאינו יורד לביתו משום ש"הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים ואני אבוא אל ביתי לאכול... חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה" (שמואל ב יא, יא), והלא הארון באותו זמן בציון (ירושלים) היה ולא בסוכה בשדה המלחמה! אלא ודאי שני ארונות היו, האחד שנותר בירושלים והשני שיצא למלחמה. ושואלים: מה עבדין ליה רבנן [מה עושים לו, כיצד מסבירים חכמים] הסבורים שרק ארון אחד היה (שהיה בירושלים) בפסוק הזה? ומשיבים: "בסוכות" שאמר הכתוב אין כוונתו שהיה הארון מונח בתוך סוכה בשדה המלחמה, אלא בירושלים היה, ואמר "בסוכות" משום שהיה מונח במבנה ארעי שהיה מקורה בסכך שהוא כקירוי, לפי שעדיין לא נבנה אז בית הבחירה שהוא מקום משכנו הקבוע.

א במשנה הוזכר ענין גניזת הארון, ומביאים עוד מה ששנינו בענין זה בברייתא: משנגנז הארון נגנז עמו גם צנצנת המן שהניח משה למשמרת לפני ה' (ראה שמות טז, לב—לד) וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו שהונחו לפני הארון (במדבר יז, כג), וכן הארגז שהשיבו פלשתים ביחד עם הארון שנשבה על ידם במלחמה, ומילאוהו בכלי זהב כאשם (דורון) לאלהי ישראל (כנאמר, "ואת כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו". שמואל א' ו, ח). ומי גנזו את הארון? — יאשיהו מלך יהודה גנזו. ומה טעם גנזו? — כיון שראה שכתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דברים כח, לו), שבסופו של דבר ילכו ישראל לגלות, חשש שיוליכו עימהם את הארון לגלות, ולכך עמד וגנזו. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "ויאמר ללוים המבינים ולכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" (דברי הימים ב לה, ג). והדברים תמוהים, שהרי כבר היה הארון בבית המקדש! אלא כך יש להבינם: אמר להם יאשיהו ללויים: אם כשתלכו לגלות גולה הוא הארון עמכם לבבל יש חשש שינטל זה מידכם על ידי הגויים ובסופו של דבר אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו, ולא תוכלו שוב לשמש במלאכת נשיאתו, ולכן יש צורך בגניזתו. אלא מאחר שאגנזנו ושוב לא תצטרכו לשאתו, "עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" (שם) במלאכות אחרות המוטלות עליכם.

כיון שהוזכר למעלה (בין הדברים שנגנזו) שמן המשחה, מביאים עוד בעניינו: שיעור הסממנים בהם היה פטום (רקיחה, ערבוב) שמן המשחה היה כמפורש בכתוב: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים וקידה חמש מאות בשקל הקודש" (שמות ל, כג), שהן בסך הכל במשקל אלף וחמש מאות מנים. עוד שנינו בברייתא בענין שמן המשחה: "שמן זית הין" (שם כד), וההין הוא שנים עשר לוג, שבו היו שולקין (מבשלים) את העיקרין את שורשי הצמחים מהם הפיקו את הבשמים המוזכרים בפסוק, כדי שיקלוט השמן מריחם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: לא כך היה עושה, אלא שולקן היה את העיקרים במים כדי שיתמצה בהם הבושם, והיה הבושם עולה מעט מעט, ולאחר מכן היה נותן שמן על גביהן, ומשהיה השמן קולט את הריח היה מעבירו, היה מוריד את השמן הזה מן המים, כדרך שהפטמין עושין עד היום, שאין מבשלים את הבשמים בשמן אלא במים ואחר כך נותנים עליהם שמן כדי שיקלוט את ריח הסממנים. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת מעשה רוקח" (שם לא), "מעשה רוקח" — כדרך רוקחי (מפטמי) הבשמים.

ועוד בענין שמן המשחה, תני [שנה] ר' יהודה בי (בן) ר' אילעי: שמן המשחה שעשה משה במדבר, מעשה נסים נעשה בו מתחלה ועד סוף. שמתחלה לא היה בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר "שמן זית הין" (שם) והין הוא שנים עשר לוג, ואם אפילו לסוך בו את העיקרין (השורשים) לא היה בו ספק (מספיק), שכן כמות קטנה זו של שמן אינה מספיקה אפילו לסוך את שורשי הצמחים מהם הופקו הבשמים, וכל שכן על אחת כמה וכמה שהאור (האש) בולע (מכלה) את השמן, וכן העצים (שורשי הצמחים) עצמם בולעים, וכן היורה (סיר) בה מבשלים את עקרי הבשמים בולעת, וודאי אם כן שנחסר הרבה מאד מהשמן הזה, ולמרות זאת ממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השולחן וכל כליו, המנורה וכל כליה, וממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המלואים, וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים לאורך כל הדורות. ואגב הדיון בשמן המשחה, מוסיף ר' יהודה עוד בענין הנמשחים בשמן זה: מלך בתחלה בשעה שמתמנה למלך הריהו טעון משיחה בשמן המשחה. מלך בן מלך העומד למלוך תחת אביו אין טעון משיחה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מנין לנו דבר זה? — שנאמר שאמר ה' לשמואל הנביא בענין דוד: "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א טז, יב), "זה" למעט בא, ולומר שרק דוד, שהוא ראשון למלוכה ממשפחתו, טעון משיחה, ואין בנו טעון משיחה. ומוסיפים: דין זה הוא רק במלך, אבל כהן גדול בן כהן גדול, אפילו עד עשרה דורות ויותר של כהנים גדולים זה בן זה, כל אחד מהם טעון משיחה, כי הכהונה הגדולה אינה עוברת כירושה כמלוכה. ומסיים ר' יהודה את דבריו בענין הנס שהיה בשמן המשחה: ולמרות השיעור שנפחת השמן במהלך הכנתו וכל השימושים הרבים האלה שנעשו בו, כולו קיים לעתיד לבא. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר]: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל, לא), "זה" בגימטריה — שתים עשרה, לומר שאותו שיעור של שנים עשר לוג שהיו בו מלכתחילה, ישאר לאורך כל הדורות.

ב אגב ענין זה של שמן המשחה, מביאים עוד מה ששנינו בברייתא: אין מושחין את המלכים אלא על גבי המעיין לסימן טוב שתימשך מלכותם כמעיין שמימיו אינם פוסקים מנביעתם במשך כל ימות השנה, שנאמר בהמלכת שלמה בימי דוד, שאמר דוד: "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל" (מלכים א א, לג—לד), ומכאן למדו חכמים שיש למשוח את המלך על גבי מעיין כפי שהורה דוד למשוח את שלמה על גבי מעיין הגיחון (השילוח). ובעניין משיחת המלכים, מביאים עוד מה ששנינו בברייתא: אין מושחין כרגיל מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת. שכאשר יש אחר הטוען למלכות פרט לבן המלך, יש למשוח אף את בן המלך. ולמשל: מפני מה נמשח שלמה (שהיה בן מלך)? — מפני מחלוקתו של אחיו הגדול אדוניהו שהיה מתנשא למלוך. יואש בן אחזיהו מלך יהודה נמשח (ראה מלכים ב, יא, יב) מפני עתליהו סבתו, אם אביו, שתפסה לעצמה את המלוכה (ראה שם פסוקים א—ג). יהואחז בן יאשיהו מלך יהודה נמשח (ראה מלכים ב ט, ו) מפני יהויקים אחיו, שהיה יהויקים גדול ממנו שתי שנים וצריך היה לכאורה למלוך תחת אביו, אם לא שהיה יהואחז ראוי ממנו. יהוא בן נמשי מלך ישראל נמשח מפני יורם בן אחאב שהיה מלך באותה עת ומרד בו יהוא. ושואלים: ואיך נמשח יהוא, האם לא כן כתיב [האם לא כך נאמר] במשיחת דוד למלך "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א טז, יב), לומר: זה, מלך מבית דוד טעון משיחה, ואין מלכי ישראל טעונין משיחה, ויהוא הלא נמשח למלך ישראל! ושואלים כנגד זה: אלא לשיטתך איך תפרש את השנוי בברייתא שיהואחז נמשח אף שהיה בן מלך (יאשיהו) מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים וטען למלוכה. והרי האם לא יאשיהו אביו הוא זה שגנזו את שמן המשחה (כפי ששנינו למעלה)? ואיך אם כן היה שמן למשוח את בנו יהואחז? אלא הדא אמרה [זאת אומרת] שבשמן אפרסמון נמשח, ולא בשמן המשחה. ואם כן יש לומר כך אף לגבי יהוא, שאף הוא לא נמשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון. עוד שנינו בהמשך ברייתא: אין מושחין את המלכים אלא מן שמן המשחה הנתון בתוך הקרן, ולא בתוך כלי אחר. שכן שאול ויהוא שנמשחו מן הפך (פך חרס), היתה מלכותן מלכות עוברת, שלא נתקיימה מלכותם לזרעם אחריהם, כדרך פך חרס שנשבר, ואילו דוד ושלמה שנמשחו מן הקרן היתה מלכותן מלכות קיימת לדורות. ועוד: אין מושחין כהנים למנותם כמלכים לכתחילה. ומנין לנו דין זה? אמר ר' יודה ענתונדרייא: על שם "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט, י), לומר שהמלכות ("שבט") שייכת לעולם לשבט יהודה (לדוד וזרעו אחריו) ולא לשבט אחר, והכהנים בני שבט לוי הם. אמר ר' חייא בר אדא: דין זה נלמד ממקום אחר: שנאמר: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, י). מה כתיב בתריה [מה כתוב בפסוק של אחריו]? "לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה עם ישראל", משמע שבדבר שנאמר בסמוך, המלוכה, לא יהיה לכהנים חלק בו.

ג שנינו שיהואחז נמשך למלך אף שהיה אחיו יהויקים גדול ממנו בשנתיים. ומביאים כי בענין זה אמר ר' יוחנן: הוא המלך שנקרא בכתוב יוחנן ("ובני יאשיה הבכור יוחנן והשני יהויקים והשלישי צדקיהו הרביעי שלום". דברי הימים א ג, טו) הוא זה שנקרא יהואחז. ושואלים: והא כתיב [והרי נאמר] באותו פסוק "הבכור יוחנן", ולדברינו הלא היה יהויקים גדול ממנו בשנתיים! ואומרים: אין הכוונה שהיה בכור ממש, ראשון לבנים, אלא שהיה בכור למלכות, שהיה הראשון מהבנים שנעשה מלך. אמר ר' יוחנן: הוא שלום ("הרביעי שלום"), הוא צדקיהו. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] "השלישי צדקיהו והרביעי שלום" (שם), והרי שלא היו אותו אדם! ומשיבים: הכוונה היא שהיה שלישי לתולדות, שהיה הבן השלישי של המלך יאשיהו, אבל היה רביעי למלכות, שמבין צאצאי אביו יאשיהו היה הוא רביעי למלוכה. ששני אחיו, יהואחז ויהויקים, ואחיינו יהויכין בן יהויקים מלכו לפניו. ומביאים ברייתא נוספת בענין שמותיו: צדקיהו — שצידק עליו מדת הדין, שכאשר שחט מלך בבל את בניו לעיניו וניקר את עיניו הצדיק צדקיהו את דין ה' בו. שלום — שבימיו שלמה מלכות בית דוד, שהוא היה המלך האחרון לבית דוד. וריש לקיש אמר: לא שלום הוה שמיה [היה שמו] ולא צדקיהו הוה שמיה [היה שמו] אלא מתניה היה שמו. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר]: "וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו" (מלכים ב כד, יז), שמלך בבל הוא שכינה את שמו צדקיהו אבל זה לא היה שמו האמיתי.

ד כיון שהוזכר במשנתנו הארון, מביאים עוד בעניינו. שאמר ר' יוחנן: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי. שכל מידות האמה שנאמרו בארון שנאמרו מידות של אמה ("אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו". שמות כה, י) הריהם באמה של שישה טפחים. ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] הסבור שבאמה של ששה טפחים היה הארון עשוי? ואומרים: ר' מאיר היא. דתנן [ששנינו במשנה], ר' מאיר אומר: כל האמות שמוזכרות בכתוב — היו באמה בינונית של שישה טפחים. ואילו ר' יהודה אומר, יש לחלק: אמות הבנין (לכתלים, לשערים ועוד) היו של ששה טפחים, אבל האמות של כלים (כלי השרת) היו של חמשה. על דעתיה [על דעתו] של ר' מאיר דו אמר [שאמר] שבאמה של ששה טפחים היה הארון עשוי, צריכים לומר שכך הסדר בו: אורכו של ארון היה חמשה עשר טפחים, דכתיב [שנאמר] "אמתים וחצי ארכו" (שמות כה, ב), אמתא אשיתא ואמתא אשיתא ופלגות אמתא [אמה לשישה טפחים ואמה לשישה טפחים וחצי אמה] שהם תלתא [שלושה טפחים], הרי חמישה עשר טפחים, וארבעה לוחות היו בו בתוך הארון, שנים היו לוחות שלמים, ושנים לוחות שבורים שנשברו. ומנין שאף השבורים היו מונחים בארון — דכתיב [שנאמר] "אשר שברת ושמתם בארון" (דברים י, ב), שמתוך סמיכות הכתובים למדים שגם הלוחות השבורים היו מונחים בארון. ומסורת היא כי הלוחות היו כל אחד ואחד ארכו ששה טפחים ורחבו ששה. אם תן לארכן של שני הלוחות השלימים והשבורים לאורכו של הארון, נשתייר שם שלשה טפחים באורך, שהרי היה אורך הארון חמישה עשר טפחים ואורך שניהם ביחד שנים עשר טפחים, ונשארו איפוא עוד שלושה טפחים פנויים. תן (נכה, הורד) מהם מאותם שלושה טפחים חצי טפח לכל כותל מכתלי הארון, שזהו עובי עץ הארון עצמו, נשתייר איפוא בתוך הארון רווח שני טפחים כדי להניח שם את ספר התורה שכתב משה (ראה בבלי ב"ב יד,א). ולשיטה זו היו הלוחות מונחות בארון כך: רחבו של ארון תשעה טפחים, דכתיב [שנאמר] "אמה וחצי רחבו" (שמות כה, י), אמתא אשיתא ופלגות אמתא תלתא [אמה היא שישה טפחים וחצי אמה היא שלושה], סך הכל תשעה טפחים. וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים. ומנין שאף השבורים היו מונחים בארון — דכתיב [שנאמר] "אשר שברת ושמתם בארון" (דברים י, ב). הלוחות היו כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן של שנים מהם ביחד ששה טפחים. תן רחבן של לוחות לרוחבו של ארון, ונשתייר שם איפוא שלשה טפחים. נכה, כאמור, חצי טפח מכאן לעובי כותל זה, וחצי טפח מכאן לעובי כותל זה, ונותרו טפחים לשילוט (לשליטה, לרווח) מקום שספר תורה מונח, כדי להשאיר את המקום שיהיה ספר התורה מונח בתוכו ויוצא ונכנס בחזרה בריוח. זוהי שיטת ר' מאיר.

ר' שמעון בן לקיש חלוק על ר' יוחנן הסבור שמידות הארון היו באמה של ששה טפחים, ואמר: באמה בת חמשה טפחים היה הארון עשוי. ומסבירים: מאן תנא [מיהו התנא] שסובר כי במידות של אמה בת חמשה טפחים היה הארון עשוי? הרי זה ר' יהודה. דתנינן תמן [ששנינו במשנה שם] במסכת כלים (פי"ז מ"י), ר' יהודה אומר: אמת הבנין שבה נמדד בנין בית המקדש של ששה טפחים היא, אמה של הכלים חמשה, וההן ארון [וארון זה] הרי כלי הוא, ולכן הוא נמדד בשל חמישה. ושיטת ר' שמעון בן לקיש כשיטה זו. נמצא אם כן שעל דעתיה [לפי דעתו, שיטתו] של ר' יהודה דו אמר [שהוא אומר] באמה של חמשה טפחים היה הארון עשוי, אורכו אם כן עשוי שנים עשר טפח ומחצה, דכתיב [שנאמר] "אמתים וחצי ארכו" (שמות כה, י), ולפי חשבון זה: אמתא חמשה ואמתא חמשה ופלגות אמתא תרי ופליג [אמה אחת היא חמישה טפחים, ואמה נוספת היא חמישה טפחים, וחצי אמה הם שנים וחצי טפחים], ובסך הכל שנים עשר טפחים וחצי. וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב [שנאמר] "אשר שברת ושמתם בארון" (דברים י, ב), והלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן של שתים מהם ששה טפחים. תן ארכן של לוחות לארכו של ארון, ונשתייר שם חצי טפח רווח, שהוא כמידת אצבע (רבע הטפח) לכותל מכאן וכמידת אצבע לכותל מכאן. ולשיטה זו לא היה ספר התורה מונח בתוך הארון. ולשיטה זו היו הלוחות מונחות בארון כך: רוחבו של ארון היה שבעה טפחים ומחצה, דכתיב [שנאמר] "אמה וחצי רחבו", ואמתא חמשה [אמה היא חמישה טפחים] ופלגות אמתא תרי ופליג [וחצי אמה היא שנים וחצי טפחים], ובסך הכל שבעה טפחים ומחצה. וארבעה לוחות היו בו, כאמור, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב [שנאמר] "אשר שברת ושמתם בארון". הלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן של שנים מהם ביחד ששה טפחים. תן את רחבן (ששה טפחים) לרוחבו של ארון (שבעה טפחים ומחצה) ונשתייר שם איפוא טפח ומחצה. תן מתוכם אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן, ונותר איפוא חלל טפח, וממנו תן חצי טפח סמוך לכותל מכאן וחצי טפח סמוך לכותל מכאן לשילוט, כדי להשאיר רווח ללוחות. כיון שעסקנו בענין הארון מביאים עוד בעניינו.

כיצד עשה בצלאל את הארון? ר' חנינא אמר: שלש תיבות עשאו, כשהאחת גדולה מחברתה (ראה יומא עב,ב), שתים מהם של זהב ואחת של עץ. נתן את הקטנה ביותר שהיא של זהב בתוך של עץ שהיתה בינונית ואת של עץ בתוך של זהב הגדולה מכולן, וציפהו את שפת הארון של עץ העליונה אף היא בזהב, דכתיב [שנאמר] "וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ" (שמות כה, יא), ומאחר שכבר נאמר "וציפית" מה תלמוד לומר עוד "תצפנו"? אלא הרי זה להביא (ללמד) על שפתו העליונה של ארון העץ שגם היא היתה בציפוי של זהב. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: תיבה אחת עשאו בצלאל לארון, וציפהו מכל צידיו בזהב, דכתיב [שנאמר] "וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ". ושואלים: אם כן מה תלמוד לומר שוב "תצפנו"? אלא אמר ר' פנחס: להביא (ללמד) שאם היה רווח בין נסר לנסר, שגם אותו צריך לצפות בזהב, כדי שלא תהיה פינה בארון שלא תהיה מצופה. כיון שעסקו בענין הלוחות, מביאים עוד בעניינם.

ושואלים: כיצד היו הלוחות כתובים? ר' חנינה בן גמליאל אומר: חמשה מעשרת הדברים היו כתובים על לוח זה והחמשה האחרים על לוח זה. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "ויכתבם על שני לוחות אבנים" (דברים ד, יג), לומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. ואילו רבנן אמרי [וחכמים אומרים]: כל העשרה דברים היו כתובים על לוח זה, ובדיוק אותם העשרה על לוח זה. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר]: "ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים" (שם), לומר: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. ר' שמעון בן יוחאי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, שעל כל לוח היו כתובים פעמיים, דכתיב [שנאמר]: "ויכתבם על שני לוחות אבנים", לומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה. ר' סימאי אמר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, שכל עשרת הדברים היו כתובים ארבעה פעמים על כל לוח, פעם אחת על כל אחד מארבעת צידיו. דכתיב [שנאמר] "מזה ומזה הם כתובים" (שמות לב, טו), כלומר, טטרוגה, בארבעה צדדים. ועוד בענין הלוחות, חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: בין כל דבור ודבור שהיה בעשרת הדיברות היו כתובים דקדוקיה ומדרש אותיותיה של תורה, דכתיב [שנאמר] "ממולאים בתרשיש" (שיר השירים ה, יד), ו"תרשיש" הוא שמו של ים, וכוונת הכתוב שהתורה מלאה בכל אלו כימא רבא [כמו הים הגדול] שהוא מלא בגלים. וכדי לבאר מדרש זה מביאים שר' שמעון בן לקיש כד הוה מטי הדין קרייה [כאשר היה מגיע לפסוק הזה] "ממולאים בתרשיש" הוה אמר [היה אומר]: יפה ומתאים המשל שלמדני חנניה בן אחי ר' יהושע לנמשל. שכן מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול יש גלים קטנים, כך בין כל דבור ודבור בעשרת הדיברות היו כתובים דקדוקיה ואותיותיה של תורה. שנינו למעלה שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה במידות הארון, וכן שלשיטת ר' מאיר היה ספר התורה של משה מונח אף הוא בתוך הארון, ולשיטת ר' יהודה לא היה מונח שם.