והדר לרישא [וחזר לראש הברכה]. אמר ליה [לו] גידל בר מניומי לרב נחמן: מאי טעמא עביד מר הכי [מה טעם עושה אדוני כך]? אמר ליה [לו], שכן אמר ר' שילא שכך אמר רב: טעה — חוזר לראש.

הקשה לו: והא [והרי] אמר רב הונא שכך אמר רב: טעה — אומר "ברוך שנתן"! אמר ליה [לו]: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] תוספת, שכן אמר רב מנשיא בר תחליפא שכך אמר רב: לא שנו שיכול לומר את הברכה הקצרה אלא שלא פתח עדיין בברכת "הטוב והמטיב", אבל אם כבר פתח ב"הטוב והמטיב" — חוזר לראש הברכה.

א אמר רב אידי בר אבין שכך אמר רב עמרם שכך אמר רב נחמן שכך אמר שמואל: טעה ולא הזכיר את הנוסח של ראש חדש בתפלה — מחזירין אותו, והטועה בהזכרת ראש החודש בברכת המזון — אין מחזירין אותו.

על כך אמר ליה [לו] רב אבין לרב עמרם: מאי שנא [במה שונה] תפלה ומאי שנא [ובמה שונה] ברכת המזון? אמר ליה [לו]: אף לדידי קשיא [לי עצמי היה קשה] לי ושאילתיה [ושאלתיו] לרב נחמן, ואמר לי: מיניה [ממנו] ממר שמואל עצמו לא שמיע לי [שמעתי], אלא נחזי אנן [נראה אנחנו] ונעיין בכוחות עצמנו בענין זה, שההבדל הוא זה: תפלה שחובה היא — מחזירין אותו. ואילו ברכת מזונא [המזון], דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל [שאם הוא רוצה אוכל ואם אינו רוצה אינו אוכל] — אין מחזירין אותו, שכיון שברכת המזון אינה חובה גמורה אלא תלויה באכילה שהיא רשות — אין להקפיד בה כל כך.

על כך שאלו: אלא מעתה שבתות וימים טובים, שלא סגי [יכול] שלא אכיל [לאכול] שכן יש מצות אכילה בימים אלה — האם הכי נמי דאי טעי הדר [כך גם כן נאמר שאם טעה ולא הזכיר מעין היום בברכת המזון שיחזור]? אמר ליה [לו]: אין [כן], שכן אמר ר' שילא שכך אמר רב: טעה — חוזר לראש הברכה. ושואלים: והא [והרי] אמר רב הונא אמר רב: טעה — אומר "ברוך שנתן"! ודוחים: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה]: לא שנו כן אלא כשעדיין לא פתח ב"הטוב והמטיב", אבל אם כבר פתח ב"הטוב והמטיב" — חוזר לראש.

ב במשנה הובאה מחלוקת בדבר השיעור הקטן ביותר של אכילה שמזמנים עליו. עד כמה מזמנין? — עד כזית. ר' יהודה אומר: עד כביצה.

הרי שנחלקו בדבר ר' מאיר (שהוא לפי המסורת, התנא שבסתם במשנתנו, החכם שהובאו דבריו ללא ציון שמו) ור' יהודה, ועל כך שואלים: למימרא [האם נאמר] שר' מאיר חשיב ליה [חשוב בעיניו] שיעור כזית, ור' יהודה חשיב ליה [חשוב בעיניו] שיעור כביצה? והא [והרי] במקום אחר איפכא שמעינן להו [ההיפך שמענו אותם אומרים], דתנן [שכן שנינו]: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קדש האסור בהוצאה מן העיר, אם עבר את הר הצופים (או מקום במרחק שווה מהר הבית) — שורפו את בשר הקודש במקומו, ואם לאו [לא] עבר עדיין מרחק כזה — חוזר ושורפו לפני הבירה (המקדש) מעצי המערכה שהיו מספקים לצורך שריפת קדשים שנפסלו.

ונשאלה השאלה עד כמה הם חוזרים? מהו שיעור הבשר שבגללו יש לחזור? ובכך נחלקו הדעות, שר' מאיר אומר: זה וזה, גם חמץ שדובר בו באותו מקור קודם לכן, וגם בשר קודש בכביצה. ור' יהודה אומר: זה וזה בכזית, היפך דבריהם כאן.

אמר ר' יוחנן ביישוב סתירה זאת: מוחלפת השיטה, כלומר, שבאחד המקורות הוחלפו השיטות, ויש לחזור ולתקן. אביי אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך], אלא הכא בקראי פליגי [כאן במקראות הם חולקים] שבסיס מחלוקתם הוא בפירוש המקרא, שר' מאיר סבר [סבור] ש"ואכלת" — זו אכילה, "ושבעת" — זו שתיה שלאחר האכילה. ויש לנהוג על פי הכלל ההלכתי הידוע ששיעור אכילה הוא כזית. ור' יהודה סבר [סבור]: "ואכלת ושבעת" — אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו ומהו שיעורה הנמוך ביותר של אכילה כזאת, כביצה.

ואילו התם בסברא פליגי [שם בענין חמץ וקודשים, בסברה הם חולקים], שר' מאיר סבר [סבור] שחזרתו, החיוב לחזור ולשרוף את האיסור, הריהי כשיעור טומאתו. מה טומאתו שיעורה בכביצה, אף חזרתו שיעורה בכביצה. ור' יהודה סבר [סבור]: חזרתו כאיסורו, שיש לקבוע על פי שיעור האיסור, מה איסורו בכזית, אף חזרתו בכזית.

ג משנה המשנה מפרטת חלוקה מורכבת בדיני ברכת הזימון, בהתאם למספר האנשים. כיצד מזמנין? בזמן שהיו שלשה מסובים — אומר המזמן: "נברך שאכלנו משלו". בזמן שהיו שלשה והוא (כלומר, מלבדו) — אומר "ברכו שאכלנו משלו", שהרי גם בלעדיו יש שיעור ברכה.

בעשרה — אומר "נברך לאלהינו", בעשרה והוא — אומר "ברכו". שככל שגדל מספר המשתתפים, יש ברכה מיוחדת ומורכבת יותר. אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, ובכל אחת מהן, אם היה אחד יותר אומר "ברכו", ובאופן זה:

במאה — הוא אומר "נברך ה' אלהינו", במאה והוא — אומר "ברכו". ובאלף — הוא אומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל", באלף והוא — אומר "ברכו". ברבוא — אומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו", ברבוא והוא — אומר "ברכו". והכלל בדבר:

כענין שהוא מברך, כלומר, לפי הנוסחה שאומר המברך (שהיא לפי רוב הקהל), כך עונים אחריו המזמנים "ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".

ומעין זה ר' יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכים, שנאמר בכתוב "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל" (תהלים סח, כז). אמר ר' עקיבא: אין מקום לחלק בדבר, שכן מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובים ואחד מועטים, מאחר שיש שם מנין עשרה אומר תמיד בנוסח אחד "ברכו את ה'". על כך ר' ישמעאל אומר שאף בבית הכנסת יש לומר בנוסח: "ברכו את ה' המבורך".

ד גמרא אמר שמואל: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל.

ומקשים על כך תנן [שנינו ] במשנתנו: בשלשה והוא — אומר "ברכו", הרי שהמזמן מוציא את עצמו מן הכלל!

על כך עונים: אימא [אמור] שהנאמר במשנה משמעו: