יומא לג ע"ב

דף לג - ב

ועל פי דברי ריש לקיש, מובן שצריך להקדים את דישון המזבח הפנימי להטבת חמש נרות. שהרי כי עייל כאשר נכנס להיכל, במזבח הזהב פגע ברישא [פגש תחילה], שהמזבח היה קרוב לפתח ההיכל יותר מן המנורה. וכיון שפגש במזבח, צריך לקיים את מצות הדישון השייכת בו, לפני שיפנה להיטיב את נרות המנורה.

ומנין שמזבח הזהב היה קרוב לפתח ההיכל יותר מן המנורה?

דתניא: השלחן היה עומד בצפון ההיכל, משוך מרוחק מן הכותל הצפוני של ההיכל שתי אמות ומחצה. ^[1]

והמנורה עמדה בדרום ההיכל, משוכה מרוחקת מן הכותל שתי אמות ומחצה. ^[2]

ומזבח הזהב ממוצע בין השלחן למנורה, ועומד באמצע רוחב ההיכל. ומשוך מרוחק כלפי חוץ, לכיוון הפתח שבמזרח ההיכל, קימעא קצת.

ולמדנו מדברי הברייתא שהמזבח היה קרוב לפתח ההיכל יותר מן המנורה.

ומקשינן על דברי הברייתא: ונוקמיה להדייהו, נעמיד את המזבח בין השלחן והמנורה בקו אחד! ולמה שנו בברייתא שהמזבח מרוחק לכיוון מזרח? ^[3]

ומתרצינן: כיון דכתיב [בשמות כו]: "ושמת את השלחן מחוץ לפרכת, ואת המנורה נכח [מול] השלחן" - בעינן אנו צריכים להעמידם באופן דחזו אהדדי שיראו זה את זה. ולא יהיה דבר חוצץ ביניהם.

ואגב שהביא רבא את דברי ריש לקיש שאין מעבירין על המצות, משמיע לנו רבא דין נוסף שיש ללמוד מדברי ריש לקיש:

אמר רבא: שמע מינה, יש ללמוד מדברי ריש לקיש, לענין הנחת תפילין של יד ושל ראש: עבורי דרעא, לדלג על הנחת תפילין שבזרוע [תפילין של יד] אטוטפתא, בשביל להניח תחילה תפילין של ראש, ^[4] - אסור! שהרי זרועו של אדם קרובה לידו השניה, שהוא מניח באמצעותה את התפילין, יותר מאשר ראשו, ואין מעבירין על המצות.

אלא היכי עביד, איך יעשה?

יתחיל להניח מדרעא מן הזרוע, ואחר כך יעבור לטוטפתא [לתפילין של ראש]. ^[5] ועתה מבארת הגמרא שני שלבים נוספים בסדר העבודה, מדברי אביי:

ה. והטבת חמש נרות נעשתה קודם לעבודות הנעשות בדם התמיד.

ו. ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות.

כבר הבאנו לעיל את הפסוק שנאמר בענין הקטורת: "בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה". ומפסוק זה יש ללמוד על שלושה דברים שנעשים "בבוקר בבוקר".

א. הטבת הנרות [שהוזכרה בפסוק] וחילקו חכמים את הטבת הנרות לשתי הטבות כדלהלן.

ב. הקטרת הקטורת [שגם היא הוזכרה בפסוק]

ג. דישון מזבח הפנימי שנעשה לפני הקטורת [כדי שהמזבח יהיה נקי לכבוד הקטרתה].

ואביי סידר את העבודות הללו בזו אחר זו, אלא שדם התמיד מפסיק ביניהם. וזה סדרן:

[א] דישון מזבח הפנימי.

[ב] הטבת חמש מתוך שבעת נרות המנורה.

[ג] דם התמיד. [כאן הכניס אביי עבודה שלא נאמרה בפסוק הזה]

[ד] הטבת שתי הנרות הנותרים.

[ה] הקטרת הקטורת. ^[6]

להלן הגמרא תבאר מדוע חילקו חכמים את הטבת שבעת הנרות לשני חלקים [א. חמש נרות, ב. שתי נרות]. ועכשיו הגמרא מבארת מדוע עבודות דם התמיד נעשו בין הטבת חמש הנרות להטבת שתי הנרות הנותרים.

והוינן בה: מאי טעמא מה הטעם שהקדימו את הטבת חמש הנרות לדם התמיד? וכן מה הטעם שהקדימו את דם התמיד לשתי הנרות הנותרים?

אמר אביי: בהטבת הנרות נאמר "בבוקר" פעמיים, ואילו בדם התמיד נאמר רק פעם אחת "בבוקר" ["את הכבש האחד תעשה בבוקר". שמות כט לט].

ולכן, היה זה מן הראוי להקדים את הטבת כל שבעת הנרות לפני דם התמיד.

אלא שמצינו בתורה שני "בקרים" מיותרים, שאותם אנו מוסיפים [לפי הכלל "אם אינו ענין למה שאמור כאן - תנהו ענין למקום אחר"], בצורה דלהלן:

"בקר" אחד אנו מצרפים לשני הבקרים שנאמרו בענין הטבת הנרות, ואת ה"בקר" הנותר אנו מצרפים לבוקר האחד שנאמר בתמיד, וכדלהלן:

ההוא "בבקר בבקר" דשני גזירי עצים ["ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר"], דלא צריכי, שאין צורך בהם, שהרי התבאר לעיל שסידור שני גזירי עצים קודם לדישון המזבח הפנימי מסברא [מפני ש"מכשיר עדיף", או מפני שכיון שהתחיל במערכה גדולה, גומר בה], שדינהו השליכם ממקומם להכא, לכאן, ללמד בהם על מקומות אלו: ^[7]

חד - "בקר" אחד, שדייה השליכהו להטבת חמש נרות.

כלומר, צרף אותו לשני ה"בקרים" שנאמרו בפסוק המדבר בהטבת חמשת הנרות - "בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה", והרי יחד שלשה "בקרים".

[אך לא למדים מהצירוף הזה לענין כל הדברים המרומזים בפסוק, אלא לומדים שלשה "בקרים" רק לענין הטבת חמש נרות, כדלהלן ^[8]].

וכיון שנאמרו שלשה "בקרים" בהטבת חמשת הנרות, אנו לומדים דליקדמי שיקדמו לדם התמיד, וכמו שיתבאר להלן.

וחד - ה"בקר" השני המיותר שנאמר בשני גזירי עצים, שדייה השלך אותו לדם התמיד.

כלומר, צרף אותו ל"בקר" שנאמר בדם התמיד ["את הכבש אחד תעשה בבקר"] והרי יחד שני בקרים.

וכיון שנאמרו בדם התמיד שני בקרים, כשם שנאמרו שני בקרים בהטבת שתי הנרות ["בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות"], יש ללמוד [וכפי שיבואר להלן], דנקדמיה, שיש להקדים את דם התמיד להטבת שתי נרות.

ואביי מבאר והולך:

מה שאמרתי: "חד שדייה השליכהו להטבת חמש נרות, דליקדמי לדם התמיד". כך התכוונתי לומר:

דהכא, בהטבת חמשת הנרות, נאמרו תלתא שלשה בקרים [שני בקרים נאמרו במקרא בפירוש. ובקר נוסף מצטרף אליו מן האמור בשני גזירי עצים].

ואילו הכא בדם התמיד, נאמרו רק תרי שני בקרים [בוקר אחד נאמר במקרא בפירוש. ובקר נוסף צרפנו מן האמור בשני גזירי עצים].

ולכן, הטבת חמשת הנרות שנאמרו בה שלשה בקרים, מוקדמת לדם התמיד שנאמרו בו רק שני בקרים. ^[9]

ומה שאני אביי אמרתי: "וחד בקר אחד שדייה השליכהו לדם התמיד, דנקדמיה להטבת שתי נרות". כך התכוונתי לומר:

אף על גב דהכא בדם התמיד, נאמרו תרי שני בקרים, וגם הכא בהטבת שתי נרות, נאמרו תרי [שני בקרים], ומנין לנו שדם התמיד קודם?

מכל מקום, מאחר שהוספנו "בקר" לדם התמיד, ומעתה הוא שוה להטבת שתי הנרות, מסברא יש להקדים את דם התמיד. לפי שעולת התמיד מכפרת על העובר על מצות עשה ועל העובר על לא תעשה הניתק לעשה.

כי מכפר - עדיף! חשוב הוא יותר מאשר הטבת שתי הנרות, ולכן הוא קודם להן.

אמר ליה רב פפא קושיא לאביי:

מנין לך שאנו מצרפים "בקר" אחד להטבת חמש נרות. ומקדימים אותה לדם התמיד?

ואימא אמור בצורה אחרת:

חד, "בקר" אחד שדייה - השליכהו לדישון מזבח הפנימי, שגם דישון מזבח הפנימי נלמד מהפסוק לעיל שנאמרו בו שני בקרים ["בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה". ודישון קודם להקטרה כמבואר לעיל].

ותלמד מכאן דנקדמיה לדישון המזבח הפנימי לדם התמיד.

היות דהכא, בדישון המזבח הפנימי, נאמרו תלתא שלשה בקרים. ואילו הכא, בדם התמיד, נאמרו רק תרי שני בקרים [בקר אחד מפורש בפסוק. ובקר שני מצרפים מהאמור בשני גזירי עצים]. וכמו שתאמר הגמרא מיד.

וחד, והבקר השני המיותר שנאמר בשני גזירי עצים, שדייה השליכהו וצרף אותו ל" בקר" שנאמר בדם התמיד, והרי הם ביחד שני בקרים.

ותלמד מכאן, דנקדום שיקדם דם התמיד להטבת חמש נרות, שגם בהם נאמרו רק שני בקרים ["בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה"].

דאף על גב, דהכא תרי והכא תרי [גם בהטבת שתי הנרות וגם בדם התמיד] נאמרו שני "בקרים", מכל מקום יש להקדים את דם התמיד לפני הטבת הנרות, לפי שדם התמיד מכפר [על העובר על מצות עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה], ומכפר עדיף, חשוב יותר מהטבת הנרות, שאינם באים לכפרה.

והעולה מדברי רב פפא שאפשר היה לסדר את המערכה שלא כדברי אביי, ולא להפסיק בין הטבת חמשת הנרות להטבת שתי הנרות, אלא כדלהלן:

[ד] דישון מזבח הפנימי [כאביי].

[ה] דם התמיד [שלא כאביי].

[ו] הטבת חמש נרות [שלא כאביי]

[ז] הטבת שתי נרות [כאביי]

[ח] הקטרת הקטורת [כאביי]. ^[10]

וענה אביי לרב פפא: מדבריך יוצא שהטבת חמש נרות והטבת שתי הנרות הנותרים היו בזה אחר זה.

ואם כן, אפסוקי - במאי מפסקת להו? במה אתה מפסיק ומחלק את הטבת הנרות לשני חלקים? והרי צריך לחלק את הטבת הנרות לשני חלקים, כפי שיבואר להלן! ^[11]

ואין לומר שאכן אין צורך להפסיק בין שתי ההטבות על ידי עבודה אחרת.

כי הניחא, דבריך אמנם מתיישבים לשיטת ריש לקיש, דאמר: למה מטיבין רק חלק מן הנרות, וחוזרים ומטיבין את הנרות הנותרים בנפרד? ^[12] כדי להרגיש להרעיש את כל העזרה כולה בפסיעות הכהנים הנכנסים לעבודה [כדי שירגישו הכל שהתחילו בעבודת הקודש ^[13]]. לדבריו שפיר אפשר לומר שאכן לא הפסיקו בין הטבת חמש הנרות להטבת שתי הנרות בעבודה אחרת. אלא, אחרי שסיימו להיטיב את חמשת הנרות, יצאו. ושוב נכנסו והיטיבו את שתי הנרות הנותרים. ובכך גרמו לרעש פסיעות בעזרה.

אלא לרבי יוחנן, דאמר שמטעם אחר חילקו את הטבת הנרות לשני חלקים: מפני שנאמר בענין הטבת הנרות "בבוקר בבוקר" - חלקהו חלק את הטבת הנרות לשני בקרים, לשני זמנים, כלומר, שיפסיק באמצע הטבת הנרות ויעסוק בעבודה אחרת.

לפי זה מאי איכא למימר? איך אפשר לומר כדבריך, שיעשה את הטבת חמש הנרות והטבת שתי הנרות בזו אחר זו בלא שיפסיק ביניהם בעבודה אחרת? הרי כיון שאינו מפסיק ביניהם בעבודה אחרת, הרי זה כאילו נעשתה כל ההטבה בזמן אחד! ^[14]

ובזה הוכיח אביי את דבריו, שהפסיקו בין הטבת חמשת הנרות להטבת שתי הנרות הנותרים בעבודה אחרת. ובעל כרחך שעבודת דם התמיד היא שמפסיקה ביניהם, שהרי אין שום עבודה אחרת שמפסיקה ביניהם. ^[15].

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את האמור לעיל, שכדי ללמוד שעבודת דם התמיד מפסיקה בין שתי ההטבות, אמר אביי ששני "בבקר" "בבקר" שנאמרו בענין שני גזירי עצים הם מיותרים, ובאו ללמד על הטבת חמש נרות ודם התמיד.

אמר ליה רבינא לרב אשי: האי "בבקר בבקר" שנאמר בענין דשני גזירי עצים - מי מייתר? וכי הוא מיותר!?

הא מבעי ליה לגופיה הרי צריכים אותו לגופו, לענין העצים עצמם, דקאמר רחמנא שאמר הכתוב נקדמו למערכה שניה של קטורת! [ושלא כדברי אביי, שאמר לעיל שמערכה שניה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים].

אמר ליה רב אשי לרבינא, תירוץ:

ולאו מי אוקימנא וכי לא העמדנו לעיל את הפסוק [בויקרא ו ה]: "ובער עליה הכהן עצים", לדרוש מכאן שסידור שני גזירי העצים נעשה עליה, על המערכה הראשונה, ולא על חברתה! שהמערכה השניה היא של הקטורת.

מכלל, ומוכח מכאן דאיתא לחברתה שחברתה [המערכה השניה של הקטורת] כבר קיימת בשעה שבא לסדר את שני גזירי העצים.

שהרי אם לא סידר את המערכה השניה, מובן מאליו שאי אפשר לסדר עליה עוד שני גזירי עצים נוספים. אלא, בא הכתוב לומר לך שלאחר שקיימות כבר שתי המערכות, יש ליתן את שני גזירי העצים על המערכה הראשונה ולא על השניה.

ומכאן, שמערכה שניה קודמת לסידור שני גזירי עצים.

ומאחר שמערכה שניה קודמת לסידור שני גזירי עצים, אם כן, "בבקר בבקר" שנאמר בשני גזירי עצים לא בא ללמד שסידור שני גזירי עצים קודם למערכה שניה, והרי הוא מיותר, כדברי אביי. ובא ללמד על הטבת חמש נרות ודם התמיד.

ועתה הגמרא חוזרת לדון בסדר החלוקה של הטבת הנרות: והוינן בה: מאי שנא במה שונה ועדיפה הטבת חמש נרות, מהטבת שתי הנרות הנותרים, דעביד שעושה הטבת חמש נרות ברישא בתחילה?

ומדוע לא נעביד נעשה הטבת שתי נרות ברישא תחילה, ואחריה נעשה את הטבת החמש הנותרות!

ומתרצינן: כיון דאתחיל בהו שהתחיל להתעסק בהטבת הנרות, עביד רובא הוא מיטיב את רובם [כלומר, עליו להיטיב את כל הנרות שיוכל להיטיב, מלבד מה שהכרחי בשביל ההטבה השניה, כדלהלן].

ומקשינן: מאחר שאמרנו כיון שהתחיל להיטיב את הנרות מיטיב את רובם, אם כן קשה: ונעביד שית! יעשה תחילה הטבת שש נרות, ולאחר עבודות דם התמיד ייטיב את הנר האחרון!

ומתרצינן: אמר קרא [בשמות ל ז]: "בהיטיבו את הנרות - יקטירנה". ונאמר בפסוק "נרות" בלשון רבים, ואין "נרות" פחותות משתים.

ולכן היטיבו בתחילה רק חמש נרות, כדי שישתיירו שתי נרות להטבה שניה.

ועתה הגמרא מביאה שלב נוסף בסדר העבודה, לדברי אביי:

ז. והטבת שתי נרות - קודמת לקטורת.

ומפרשינן את טעם הדבר: דאמר קרא [בשמות ל ז], בענין הקטרת הקטורת.

נאמר בתחילת הפסוק: "בהיטיבו את הנרות". והדר, ואחר כך נאמר בפסוק "יקטירנה". מכאן שהטבת הנרות קודמת להקטרת הקטורת.

עוד אמר אביי:

ח. וקטורת קודמת להקטרת האברים של התמיד.

וטעם הדבר: דתניא: יוקדם דבר שנאמר בו "בבקר בבקר", דהיינו הקטורת, לדבר שלא נאמר בו אלא "בקר" אחד בלבד, דהיינו התמיד. שנאמר בו [שמות כט]: "את הכבש האחד תעשה בבקר".

[ואף על פי שלעיל צירפנו לפסוק זה "בקר" נוסף שנאמר בשני גזירי עצים, לא צירפנו "בקר" זה אלא ללמד על דם התמיד, ולא על הקטרת אבריו ^[16]].

עוד אמר אביי בסדר המערכה:

ט. והקטרת האברים קודמת להקטרת המנחה.

וטעם הדבר: דתניא: מניין שלא יהא דבר קרב על המערכה הגדולה קודם להקטרת אברי תמיד של שחר.

---

אלא המצוה שאדם פוגע בה תחלה צריך לעשות ואח"כ יעשה המצוה שאחריה להקדים התפלין שעל הראש ולהעביר שעל בידו והוא שעל הזרוע אסור לפי כשפוגע תחלה בתפלה של זרוע פגע ברישא. פי' גאון עבורי דדרעא אטוטפתא אסור דהכין אמור רבנן כשהוא חולץ חולץ של יד ואחר כך חולץ של ראש מניחה בכיס למעלה ממנה. ותחתיה מונחת תפלה של יד. וקאמר ש"מ מדריש לקיש שאסור להעביר את של זרוע שהיא למטה על טוטפת של ראש שהוא למעלה להניחה תחלה פי' גאון הניחא לריש לקיש דאמר למה מטיבין וחוזרין ומטיבין כדי להרגיש העזרה היינו דמשכחת ג' בקרים בהטבת חמש נרות (מגופיה) [ב' בגופיה] וא' בסידור ב' גזירין אלא לר' יוחנן דאמר בבקר בבקר חלקהו לב' בקרים ומש"ה מטיבין ה' נרות והדר מטיבין ב' נרות ליכא בה' נרות אלא ב' בקרים חד דגופיה וחד מסידור ב' גזירי עצים ולא אפריק הדין קושיא. אלו דברי הגאון זלה"ה:
הטבת ה' נרות קודם לדם התמיד מ"ט אמר אביי ובער עליה הכהן עצים בבקר [בבקר] דכתיב בסידור ב' גזירין לא צריך דהא גמרינן דמקדים סידור ב' גזרי עצים למערכה גדולה קודם מערכה שניה של קטרת מעליה ולא על חברתה כו' הלכך מופנה הוא ולא צריך בהאי עניינא שדינהו חד להטבת ה' נרות דנקדמיה לדם התמיד וחד לדם התמיד דנקדים להטבת ב' נרות. בהטבת הנרות כתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות הוספת לו אחד בה' נרות נמצאו בן שלשה ובתמיד כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר אע"פ שמוסיף לו בקר אחד נמצא בזה שנים ובזה ג' ומי שיש בו ג' בקר קודם למי שיש לו ב' ודם התמיד קודם להטבת ב' נרות מכפר עדיף פי' התמיד.

ואתא רב פפא לדחוייה הא דאביי ואמר הכי אימא הני בבקר בבקר דב' גזירי עצים דלא צריכי חד שדייה לדישון מזבח הפנימי כו' ודחיא א"כ שאתה מקדים דם התמיד להטבת הנרות כולם במאי מפסקת להו לנרות הניחא לר"ל דאמר אין הפסקת הנרות חובה אלא כדי להרגיש את העזרה בלבד היינו דלא חיישינן לאפסוקינהו אלא לר' יוחנן דאמר בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות חלקם לב' בקרים. הנה מן התורה צריך להפסיקם מאי איכא למימר ונדחו דברי רב פפא ועמדו דברי אביי שבודאי אי אפשר שלא להפסיקם וראינו לרבותינו הגאונים בזה פירוש אחר ויש עליו תשובה לפיכך לא כתבנוהו מיהו נשאר לדקדק למה מטיב חמש וזורק הדם ומטיב אח"כ השנים ופשוטה היא קטרת קודמת לאברי התמיד שהקטורת כתיב בה בבקר בבקר והתמיד אין כתיב בו אלא בקר אחד.

ולוקמיה בהדיהו. פי׳ בין המנורה והשולחן. יש מקשי׳ מנא ליה דהתם בעי למיהוי עד דפריך הכי ולא פריך דלא נוקמיה התם כלל ולאו קושיא היא דכיון דקתני ומשוך קימעא כלפי חוץ מכלל דקים לן דהתם בעי מיהוי קרוב להם כל מה שאפשר. ולהכי שיילינן דכיון דלקרובינהו טפי עדיף לוקמיה בינייהו דמקרב להו טפי.

ש״מ עבורי דרעא אטוטפתא אסיר. פרש״י ז״ל שאסור להקדים הנחת תפלה של ראש לתפלה של יד דהא בזרוע פגע תחלה והוה ליה מעביר על המצות אלא היכי עביד מנח דדרעא ומדרעא אזיל לטוטפת׳ והקשה ר״י ז״ל דמטעמא אחרינא נפקא לן בפרק הקומץ כשהוא מניח מניח של יד תחלה וכשחולץ חולץ של ראש תחלה משום דכתי׳ והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כשהן בין עיניך יהיו שתים לכך פר״י ז״ל דעבורי לשון אקדומי כמו ויעבור את הכושי ותו מיירי כשמניחין בכיס שלהן שאסור להקדים להניח בכיס תפלה של יד קודם תפלה של ראש שאם כן תהא תפלה של ראש למעלה וכי אתי בתר הכי להניח תפליו יצטרך להעביר על המצות כי הוא צריך להניח של יד תחלה והשתא כי פגע בתפלה של ראש פגע בריש׳ וזה הפי׳ נכון אלא שיבא עליו בדוחק הא דאמרי׳ היכי עביד מדרעא לטטפתא והוה ליה למימר מטוטפתא לדרעא כלומר שיניח בכיס טוטפתא מעיקרא ויש אומרי׳ דלא גרסי׳ ליה ויש להלום אותו דהכי קאמ׳ היכי עביד יניחם בענין כי בשעת ההנחה של תפילין לזיל מדרעא לטוטפתא שתהא תפלה של יד למעלה בכיס ורבי׳ אליהו מפריש ז״ל פי׳ דהא קאי אמאי דאמרי׳ חייב אדם למשמש בתפליו דאסור להעביר תפלה של יד לפני של ראש אלא שימשמש של יד תחלה ואח״כ של ראש והיינו דקא׳ היכי עביד מדרעא לטוטפתא:

ההוא בבקר בבקר דשני גזירי עצים דלא צריכי. פי׳ דלגופיה לא צריך דמסתייה דלכתוב ובער עליה עצים ביום ואי לאשמעו׳ שיהו קודמי׳ לדישון מזבח הפנימי. פרש״י ז״ל דלהא לא צריכי כלל דבלאו הכי נמי מכשיר עדיף ואע״ג דנקטי׳ לעיל דאע״ג דהכא כתיב בבקר בבקר והכא כתיב בבקר בבקר לרוחא דמילתה נקטי׳ ליה ובנוסחי דמקני הכי גרסי׳ דאע״ג דהכא כתיב בבקר בבקר מכשיר עדיף פי׳ מכשיר עדיף מבבקר בבקר דגבי דישון המזבח:

חד שדייה להטבת חמש נרות דנקדימה לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי. וא״ת בלאו הכי נמי תיפוק לי דגבי נרות איכא תרי בבקר וגבי תמיד ליכא אלא חד תירצו בתוס׳ דאין הכי נמי מיהו הא בעי למשדי חד אתמיד לאקדומי לשתי נרות וכיון דכן אי לא שדינן חד תלתאי על הטבת חמש נרות הוו להו תרי ותרי ומכפר עדיף וא״ת ולוקמינהו לתרויהו בבקר בבקר דעצים על התמיד והוו להו תלתא ולקדום תמיד לכולהו וכי תי׳ א״כ במאי מפס׳ להו כדאמרי׳ לקמן. הא ליכא למיפרך אלא דומיא דלקמן שהדרשות שוות. אבל הכא הא מסתבר דעדיפא חדא דלקדום דם התמיד אכולהו דמכפר עדיף ותו דלמשדי תרויהו בחד דוכתא טפי עדיף ותירצו דאדרבה כיון דרחמנא כתב בחד דוכתא תרי ובאידך לא כתב אלא חד לית לן למשדי תרי אחד ושיהא התוספת גדול מן העיקר.

וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות ואע״ג דהכא תרי והכא תרי דמכפר עדיף וא״ת אפילו לא נשדי חד מנייהו אדם התמיד אית לן לאקדומי על שתי נרות. דהא טעמא דמכפר עדיף משני בבקר כדאמרי׳ גבי שני גזירי עצים דמשום טעמא דמכשיר עדיף לחוד מקדמי׳ להו לדישון מזבח דכתיב ביה תרי בבקר וי״ל דטעמא דמכשיר עדיף מטעמא דמכפר׳ ובתוס׳ פי׳ דכל היכא דלא כתיב ביה שום בקר ודאי סמכי׳ אטעמא דמכשיר או מכפר דעדיף מתרי בבקר. אבל כי טרח רחמנ׳ למכתב ביה בקר ולא כתב ביה אלא חד ההוא דכתב ביה תרי בבקר גלי רחמנא דבעי לאקדומי ועוד הקשו ואפילו לא כתב רחמנא אלא חד בבקר גבי תמיד אית לן לאקדומי להטבת שתי נרות דאי לא במאי מפסקת להו דהכי פרכי׳ בסמוך וי״ל כדפריש׳ לעיל דלא פרכי׳ הכי אלא היכא דליכא שום הכרחה אחרי׳ לאידך דרשא דבעי׳ למעבד מה שאין כן בזו דודאי כיון דתרי בבקר בעו לאקדומי לחד בקר וכדכתי׳ דהא הכי גלי רחמנא תו לא סתרי האי דרשא משום טעמא דא״כ במאי מפסקת דההיא אינה אלא פירכא כל דהו כדבעי׳ למי׳ בסמוך איכא דקשיא ליה דלא ליכתוב רחמנא גבי תמיד בבקר כלל דהשתא ודאי קדים לשתי נרות או משום דמכפר עדיף או משום טעמא דבמאי מפסקת להו ולאו מילתא היא דההוא בבקר דכתיב בתמיד בפי׳ לגופיה אצטריך לבאר דין תמיד של שחר ודין תמיד של בין הערבים.

אמר ליה רב פפא לאביי ואימ׳ חד שדייה לדישון מזבח הפנימי דנקדום לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי וחד שדייה לדם התמיד וכו'. פי׳ אבל לא מצי׳ לומר חד שדייה לדם התמיד דנקדמיה לדשון דאע״ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף. דא״כ אידך חד למה שדינן ליה אי שדינן ליה אדישון לאקדומי להטבת שתי נרות היא הנותנת דליקדום גם לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי ובכלה סוגיין משמע דעדיפי מתרי בבקר ומכפר ועוד דלהקדים דישון מזבח להטבת נרות לא צריך קרא דתיפוק ליה דאין מעבירי׳ על המצות הילכך ליכא למיפרך אלא כדאמרן והוי יודע דהאי בבקר בבקר דאמרי׳ דכתיב בדישון המזבח ובהטבת נרות. וכן לקמן גבי קטורת כולהו מחד קרא נינהו דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וקימי בין אהטבה בין אקטרת וכיון דקאי אהקטרה לא סגיא דלא קאי אדשון שאי אפשר להקטיר בלא דישון. ומיהו איכ׳ למידק דהא כולהו נרות שבעה כחדא כתיבי ואלו בסוגיין זימנין דשדינן חד בקר דעצים אחמש נרות ולא שדי׳ אשתי נרות. ולא על הקטורת ולא על הדשן. או דשדינן ליה על הדשון לחודיה. וי״ל דודאי להכי לא כתביה רחמנ׳ לההוא בבקר שלישי בהדי אידך ממש כי היכי דלא לישדייה אכל מאי דכתי׳ בקרא ודכותה אמרי׳ לקמן גבי איברים.

א״כ נרות במאי מפסקת להו. פי׳ דליכא למימ׳ דליפסקינהו בקטורת דלאבא שאול משמע ליה בהטיבו את הנרות יקטירנה דה״ק בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה וכל היכא דאפשר למדרש הכי הכי עדיף לן למימר כל היכא דליכא שום הכרחא באידך דרשא. אבל היכא דאיכא שום עדיפותא באידך דרשא הא לאו פרכא היא לומר במאי דמפסקת. דמנא לן דמפסקי׳ וכי מפסקי׳ מנא לן דבדם התמיד. דילמא בקטרת ואמר רחמנ׳ לענין הטבה תהא הקטרה כדדרשינן לרבנן.

הניחא לריש לקיש דאמר למה מטיבין וכו' פירש רש״י ז״ל דתשלום שינוייא דאביי הוא. והכי קאמר במאי מפסקת לה בשלמא לריש לקיש לא בעי לאפסוקיה במידי אחרינא דעביד בינייהו אלא שימתין בנתים ויהלך בעזרה למעבד הרגשה. אלא לר׳ יוחנן דאמ׳ חלקהו לשני בקרים הא ודאי אי אפשר לחלקו אלא בשיעשה עבודה ביניהם. ובדישון מזבח ליכא לאפסוקיה דהא אף לתמיד אית לן לאקדומיה. ועוד שאין להקדים חמש נרות לדישון מזבח דאין מעבירין על המצוות וליכא עבודה אחריתי להפסיק ביניהן שכבר כלן סדורות כך פרש״י אבל רבינו חננאל ז״ל פירש בשם גאו׳ ז״ל דהא מלתא באנפי נפשה היא דקשיא לן אסוגיין דאמרינן דכתיבי שתי בבקר אהטבת חמש נרות ולא אשתי נרות דהניחא לריש לקיש מצינן למימר הכי אלא לר׳ יוחנן חד בבקר קאי אחמש נרות וחד קאי על שתי נרות ועלתה בקושיא. ולא נהירא דא״כ הוה ליה לתלמודא לומר קשיא. ועוד דלרבי יוחנן אע״ג דדריש בבקר בבקר לחלק הטבת הנרות לשני בקרים. מ״מ לא סגיא דלא למדרשינהו תרויהו אכולהו נרות כיון דאתרוייהו כת׳ בהיטיבו את הנרות:

יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד. פי׳ לגבי איברים לא כתיב ביה אלא בקר אחד כדכתי׳ תעשה בבקר. וא״ת והא אמרינן לעיל דחד מהנך דעצים שדינן ליה על דם התמיד דהכא וא״כ ה״ה לאברים דאתרוייהו כתיב תעשה בבוקר. תירץ רש״י ז״ל דההוא דעצים אדם התמיד הוא דשדינן ליה. ולא על (כל) האיברים וא״ת מכפר עדיף אין כפרה אלא בדם דמסתמא להכי לא כתביה רחמנא הכא להדיא כי היכי דלא לדרשיה אלא אחד מינייהו ההוא דהוי עיקר. ולא עוד אלא דאפילו תימא נשדייה אאיברים לא מהני ליה דקטורת דהוי בפנים דטעמ׳ דמכפר עדיף לא שייך אלא בדם שאין כפרה אלא בדם.

ונוקמיה להדייהו. משמע שיש לו למזבח להיות עומד ביניהם מדפריך ונוקמיה בהדייהו ולא פריך ולא נוקמיה התם כלל וצריך עיון מנ"ל דאית ליה לאוקמיה בהדייהו:

עיבורי דרעא אטוטפתא אסירא. פי' בקונטרס לאחר תפילין של זרוע בשביל תפילין של ראש אסור ואין נראה לרבי דהא מקרא נפקא לן בפ' הקומץ רבה (מנחות לו.) ולטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהו שתים ואם כן על כרחו יקדים של יד על כן נראה לרבי כפי' ר"ח בשם הגאון עבורי דרעא אטוטפתא כלומר כשחולץ תפילין להניחם בכיס אסור להעביר של זרוע תחילה להצניעם בכיס תחת אותו של ראש שהרי למחר כשיבא ליטלם כדי להניחם ימצא של ראש למעלה והוא יש לו להניח בכיס אותו של זרוע למעלה משום דבהו פגע ברישא כשמניחם תחילה ולהאי פירושא ל"ג היכי עביד מאדרעא אטוטפתא ורבינו יהודה שמע בשם ה"ר אליהו דקאי אהא דאמרינן בפ' קמא (דף ז:) חייב למשמש בתפילין ק"ו מציץ כו' וקאמר כשממשמש חייב למשמש של זרוע תחילה דבדרעא פגע תחילה וגרס שפיר היכי עביד מדרעתא לטוטפתא פי' ממשמש של זרוע ואחר כך של ראש:

בבקר בבקר דשני גזירי עצים דלא צריכי. וא"ת ואמאי לא צריכי אימא דהוו בליליא י"ל דהוה מצי למיכתב ביום. ה"ר יוסף:

שדינהו חד להטבת חמש נרות דנקדמיה לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי. בלאו הכי נקדמו לדם התמיד דבדם התמיד ליכא אלא חד והכא תרי אלא משום דקבעי למישדי חד אתמיד צריך למישדי חד אנרות וא"ת נוקי תרוייהו אדם תמיד וליהוו תלתא וליקדום י"ל דתרי אחד לא שדינן אבל חד שדינן שפיר וא"ת אפילו לא כתיב אלא חד בבקר גבי תמיד ידעינן שפיר שקודם להטבת שתי נרות דאם לא כן במאי מפסקא להו דהכי פריך לה בסמוך י"ל דמ"מ יקדמו כיון שכתיב שני בבקר בהן דאע"ג דהוה קשיא לן במאי מפסיק להו הכי נמי הוה קשיא לן למה תקדים התמיד כיון דליכא אלא חד בבקר וא"ת מ"מ לא ליכתוב כלל בבקר בתמיד דהשתא אין לנו להקדים הטבה משום דכתיב בבקר בבקר לדם התמיד כיון דאין משמע מדם שיאוחר על כרחך יקדים להטבת שתי נרות דא"כ במאי מפסקא להו י"ל דס"ד דבקטורת מפסיק להו והא דכתב בהיטיבו הנרות הכי קאמר בעידן הטבה תהא מקטיר קטורת אבל לקמן כי קאמר במאי מפסיק לא מצי למימר דבקטורת מפסיק להו דלית לן לאפוקי קרא דיקטירנה ממשמעו דמשמע דאחר הטבה תהא קטורת כיון דאיכא למדרש הכי והכי:

אימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי דנקדים לדם התמיד. אבל לא הוי מצי למימר שדייה לדם התמיד דתקדום לדישון דאע"ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף הא ליכא למימר דא"כ אידך למאי אתא אי להקדים דישון להטבת חמש נרות לזה אין צריך דפשיטא דאין מעבירין על המצות כדאמר לעיל:

מכפר עדיף. וא"ת אמאי לא אמרינן בטעמא דמכפר עדיף אפילו אין כתוב כלל בבקר כדאמרן לעיל גבי שני גזירין דכיון דמכשיר עדיף לא צריך אפילו חד בבקר לאקדומינהו י"ל דאין הכי נמי אבל כיון דכתיב חד בבקר בתמיד אי לא הוה שדינן ביה אכתי חד היינו אומרים שיוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר דעדיף האי טעמא מטעמא דמכפר עדיף:

הניחא לריש לקיש כו'. פי' בקונטרס דמסקנא דמילתא דאביי היא הניחא לריש לקיש דפרכת לי שפיר אלא לרבי יוחנן במאי מפסקא להו כיון דהפסקה מן התורה ורבינו חננאל פירש בשם הגאון דמילתא באפי נפשה היא הניחא לריש לקיש דמצינן לאוקמי בבקר בבקר דנרות לאקדומי לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי כדאמרן אלא לר' יוחנן דאמר חלקהו כו' א"כ לא כתיב בהן בבקר בבקר בהטבת חמש נרות ועלתה בקושיא ואם תאמר לריש לקיש היכי אתיא ליה שפיר קושיא דרב פפא כיון שמן התורה אין חובה להפסיקן י"ל דלהרגיש העזרה הוי מן התורה דאי לא תימא הכי שהוא מה"ת היכן אנו לוקחין זה מדעתנו שיש לנו להפסיק באמצע עבודה וצ"ע מנלן:

חלקהו לשני בקרים. תימה לה"ר יוסף מנא ליה לר' יוחנן הך דרשה אימא דחד בבקר דשני גיזרין שדייה אדם תמיד דלקדום להטבת כל הנרות אע"ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף וחד שדייה אדישון מזבח הפנימי דליקדמיה לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי ובבקר בבקר דהטבה איכא למימר דקדמי לאברים דלא כתיב בהו אלא חד בבקר ותירץ ה"ר אלחנן דלהא לא צריך קרא דעל כרחיה קטורת קודם לאברים כדתניא יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר כו' ונרות לקטורת קדמי כדכתיב בהיטיבו את הנרות יקטירנה והיטיבו והדר יקטירנה וא"כ נרות קדמי לאברים ולרבנן נמי דדרשי בעידנא דמטיב נרות תהא מקטיר קטורת^א)צ"ל ובקטורת. (ובדם התמיד) מפסיק להו מ"מ בעל כרחיה קטורת קודם לאברים מדכתב באברים חד ובקטורת כתיב תרי ואם כן נרות קדמי אבל הקשה ריב"א כי למה לא נאמר דבבקר בבקר דשני גזירין דלא צריכי חלקהו לשני בקרים שמתחילה יניח אחד מהן ויפסיק בדישון מזבח הפנימי ואח"כ יעשה האחר ותירץ דובער עליה וגו' בבקר בבקר משמע ליה בלא הפסקה אבל גבי נרות משמע הפסקה כדכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות ולא כתב בהיטיב את הנרות דבהיטיבו את הנרות משמע ליה בתוך ההטבה יקטירנה ואין זו קושיא כל כך כיון [דמכשיר] עדיף כדאמר לעיל אין להפסיק סידור שני גזירין בדישון מזבח אבל בנרות אין שום תימה אי מפסיקין להו ותי' ראשון תי' ה"ר יוסף על קושיא ראשונה ועוד תירץ ה"ר יוסף על קושיא אחרונה מדכתב בהיטיבו את הנרות ולא כתב המנורה משמע שיש בהן הפסקה:

והדר יקטירנה. ואע"ג דלעיל מקדים דישון להטבה היינו משום דאין מעבירין על המצות הלכך בדישון מקדמינן דבבקר בבקר נמי קאי עליה כדפי' בקונטרס משום דאין מעבירין והקטרת מאחרינן משום דמשמע והדר יקטירנה:

קטורת לאברים כו'. והא לא מצינו לאקדומי לכל מילי דתמיד אפילו לדם דהא דם הוא עיקר עבודה ומכפר עדיף ועוד דאם כן כל נרות קדמי מהאי טעמא ובמאי מפסיק להו:

אמר רבא ש"מ מדריש לקיש עבורי דרעא אטוטפתא אסור היכי עביד מדרעא אטוטפתא פי' אע"ג דבפ' הקומץ בתרא אמרי' תנא כשהיא מניח מניח של יד ואח"כ מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד ואמרי' בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ מניח של ראש דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך כו' אפ"ה רבא שמע לה מדריש לקיש משום דאין מעבירין על המצות דטפי ניחא לי' האי טעמא מסידרא דקרא דיש לומר קרא לאו אסידרא קפיד:

ומ"ש דעביד הטבת חמש נרות ברישא כו' קשיא לי מ"ש דמטיב חמש נרות הפנימיות ברישא והדר שני נרות המזרחיות נדתנן בתמיד ייטיב חמש נרות חיצונות ברישא והדר שני נרות מערביות דהא בחיצונות פגע ברישא ואין מעבירין על המצות ויש לומר משום דפנימיות חשיבי טפי מתחיל בהו ברישא עיין מה שכתבתי בפיקרין דלקמן:

בפרש"י בד"ה וכי עייל כו' קימעא הס"ד ובד"ה אלא לר' יוחנן כו' והא ליכא למימר אפסקיה בדישון מזבח כו' עכ"ל וצ"ל לפום הך סברא דהנהו תרי בבקר דשני גזרי עצים שדינן להו אדם התמיד דנקדום להטבת ה' נרות דהכא ג' והכא ב' ונקדמיה הטבת ה' נרות לדישון מזבח הפנימי אע"ג דהכא תרי והכא תרי כי היכי דליהוי הפסק בנרות ואהא תירץ רש"י דא"כ ה"ל מעביר על המצות ולפי מה שכתבו התוס' דאין סברא דנישדי תרתי בבקר אתמיד אין מקום לקושיית רש"י ודו"ק:

בד"ה לדבר שלא כו' וא"ת מכפר עדיף אין כפרה כו' עכ"ל משום טעמא דמכפר לחוד ודאי דלא הוה לן לאקדומי כיון דהכא תרי בבקר והכא באברים ליכא אלא חדא אלא דר"ל וא"ת מכפר עדיף כו' ואמאי לא שדינן נמי בבקר אאברים דה"ל נמי תרי בבקר באברים ואהא תירץ דאין מכפר כו' כן נראה ליישב פרש"י ודו"ק:

תוס' בד"ה עבורי דרעא כו' כשהוא מניח מניח של יד כו' ובד"ה ואימא חד שדייה לדישון כו' כצ"ל:

גמרא ונעביד שית א"ק בהטיבו את הנרות כו'. נראה דזה אתיא כרבנן דר"י בירושלמי שהביאו התוס' בחגיגה (ג) ועט"א בשהם מגילה (ז) ולקמן (לז) בגה"ש ובמש"כ בערכין (לג ב) בס"ד:

[רש"י ד"ה אלא לר' יוחנן. חלקהו להטבת נרות כו'. כצ"ל. או להני נרות] :

תד"ה עבורי. ומפרש ר"ת כו'. ונ"ל דלפ"ז יתפרש כאן מלת עבורי לישנא דאקדומי כבפסחים (ז ב):

(לג ב) עבורי דרעא אטוטפתא אסור.—עי' רש"י ותוס'. ובפשטות יש לפרש דעבורי לשון אקדומי הוא (עי' פסח' ז ב) וה"ק: אף שהמצוה היא להקדים ולהניח תחילה של יד ואח"כ של ראש מ"מ אם אירע שבא לידו של ראש תחילה מניח את של ראש ואח"כ מניח את של יד, דאסור להקדים את של יד לשל ראש, שבא לידו תחילה. וכן הוא ביאור מה שאמרו "אין מעבירין על המצות"-אין מקדימין על המצות, שלא יקדים מצוה גדולה למצוה קלה שבאה לידו תחילה, אלא כל מצוה קלה שבאה לידך תחילה עשה אותה ואל תחמיצנה. וביאור מה שאמרו כאן "היכי עביד מדרעא לטוטפתא" הוא כפי' רב האי גאון, שהובא בתוס' כאן. ומצאתי ביראים סי' טז שכתב פי' עבורי אקדומי כמו "ויעבור מלכם לפניהם" (מיכה ב יג) פי' ליתנו בנרתיק תחילה, שהרי היה צריך להעביר על המצות בהניחו אותן ע"כ. ופירוש זה מובא בריטב"א כאן בשם ר"י, ובל"ס שט"ס הוא וצ"ל. ר"א (במקום "ר"י") והוא ר' אליעזר ממיץ בעל היראים.

(שם) מיבעי ליה לגופיה דקאמר רחמנא נקדמו למערכה שנייה וכו'.—פי' דסדור שני גזרי עצים קודם למערכה שנייה ולא שמע להא דאמר אביי כן לעיל משמיה דגמרא.

וכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא. קודם שיגיע למנורה שהמזבח משוך כלפי מזרח קימעא: משוך מן הכותל. מרוחק מן הכותל צפוני שתי אמות ומחצה שיעור דרך שני כהנים זה אצל זה המסדרין שתי מערכות של לחם הפנים בשבת ומצוותו לסדרן ולסלקן יחד וארבעה נכנסין שנים מצד זה של שלחן לסלק את המערכה הישנה של לחם הפנים ושנים מצד זה לסדר החדשה: משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה. כמדת השולחן דהא כתיב (שמות כו) נכח השלחן זה בצד זה: כלפי חוץ. כלפי מזרח לצד פתח ההיכל: לוקמא בהדייהו. מכוון בינייהו ולמה נמשך לחוץ: מדריש לקיש. דאמר אין מעבירין על המצות: עבורי דרעא אטוטפתא. לאחר תפילין שבזרוע בשביל תפילין של ראש אסור דהא בזרוע פגע תחילה: היכי עביד מדרעא לטוטפתא. מן הזרוע יבא על ראש יניח שבזרוע תחילה ואח''כ יניח של ראש: בבקר בבקר דשני גזירין. דלא צריך דהא אמרן מכשיר עדיף: שדינהו להכא. שזו מדה בתורה דבר שאינו ענין לו תנהו ענין לחבירו: דהכא תלתא והכא תרי. הכא תלתא בהטבת נרות כתיב בבקר בבקר והא דשדינן עליה חד הא תלתא ובתמיד כתיב (שמות כט) את הכבש האחד תעשה בבקר והאי דשדינן עלייה כדאמר חד שדי לדם התמיד: אע''ג דהכא תרי והכא תרי. הני מכפרי שהעולה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה לקמן בפירקין (דף לו.): א''כ. דמקדמת ליה לדם התמיד אפסוקיה במאי פסקת להטבת הנרות לאבא שאול כיון דאית ליה מיטיב ואח''כ יקטיר דם התמיד תקדים והקטורת תאחר ובאיזו עבודה תפסיקו וא''ת מאי איכפת לך הניחא לר''ש בן לקיש דאמר אין הפסקתן אלא להרבות הרגש מהלך פסיעות וקול תחילת עבודות בעזרה: שפיר. יש לך לומר יפסיק ביניהם להמתין בין אלו לאלו לצאת וליכנס ולא תהא עבודה בינתיים: אלא לרבי יוחנן. דדריש בבקר בבקר בהיטיבו חלקהו לב' נרות לשני בקרים אלו יקדמו לעבודה אחת אלמא יש עבודה ביניהם והא ליכא למימר אפסקיה בדישון מזבח הפנימי דאם כן דמקדים הטבת ה' נרות לדישון הוה ליה מעביר על המצות ועבודה תו ליכא להקדים מקומה לתתה ביניהם שכולם סדורות כאן ע''פ המקראות: לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד. התמיד נאמר בו תעשה בבקר וא''ת הא שדינן עליה חד מהנך דשני גזירין אדם התמיד הוא דשדינן עליה ולא על האברים ואם תאמר מכפר עדיף אין כפרה אלא בדם: מניין שלא יהא דבר. ניתן על מערכה גדולה קודם לאברי התמיד:

עבורי דרעא אטוטפתא. פרש''י להניח תפילין בראש קודם שיניח תפילין של יד אסור דקא מעביר על מצות תפילין של יד דפגע ברישא בזרוע קודם שיגיע לראש וקשה לפי' דמאי איריא מדריש לקיש תיפוק ליה מדאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות דף לו.) כשהוא מניח מניח של יד ואח''כ של ראש דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך ומפרש רבינו תם בשם רב האי גאון זצ''ל דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותן של יד ויתנם בתיק תחילה ואח''כ של ראש למעלה דא''כ כשיבא להניח יפגע בשל ראש תחילה ויצטרך להעביר על המצות משום דשל יד יש להניח תחילה כדפי' לפיכך צריך להניח בתיק של ראש תחילה ואח''כ של יד למעלה ורבי אליהו זצ''ל מפרש דלענין משמוש איירי דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק''ו מציץ והשתא קאמר דבשל יד ממשמש תחילה משום דפגע בהן ברישא ואח''כ ממשמש בשל ראש: ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי דנקדמיה לדם התמיד. וא''ת נישדי תרוייהו בבקר אדם התמיד דניקדום לדישון מזבח הפנימי דהכא תלתא והכא תרי וי''ל דהא לאו סברא היא דנישדי תרוייהו אהיכא דלא כתב אלא חד ואדישון פנימי דכתיב ביה תרי לא נישדי מידי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אי נמי י''ל דא''כ לא לכתוב גבי גזירין אלא חד בבקר ונשדייה אדם התמיד דנקדים לדישון מזבח הפנימי ואע''ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף ומדכתיב תרי בבקר ש''מ דאיצטריך למימר דנישדי חד אדישון מזבח הפנימי: הכא תלתא והכא תרי. אין להקשות הא טובא בבקר בבקר כתיבי בתמיד בפרשת ואתה תצוה ובפרשת פינחס די''ל הני כולהו כחד חשיב להו כיון דלא כתיבי בהדי הדדי כמו בגזירין ונרות דכתיב בבקר בבקר והוי כמו פרשה שנאמרה ונשנית: יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר. דאע''ג דאמר לעיל דתמיד כתיב ביה תרי בבקר היינו דם התמיד דווקא וקשה לי נימא תרי בבקר דגזירי עצים חד שדייה אדם התמיד דנקדמיה לדישון הפנימי דאע''ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף וחד שדייה אאברי תמיד דניקדמו להטבת שתי נרות דאע''ג דהכא תרי והכא תרי נקדמו כי היכי דליהוי הפסק בנרות דרחמנא אמר ליפסקינהו ואי לא מפסיק להו באברים במאי מפסיק להו וי''ל דאינו סברא לשוויי תרוייהו בבקר בתמיד כדפרישית לעיל ואע''ג דחד בדם וחד באברים מ''מ כיון דבחד זיבחא הוא לא מסתבר לומר כן: