יומא לה ע"א

דף לה - א

גמרא:

שנינו במשנה: הביאוהו לבית הפרוה.

ומפרשינן: מאי פרוה?

אמר רב יוסף פרוה היינו אמגושא מכשף. שמכשף בנה לשכה זו, ונקראה על שמו. ^[1] שנינו במשנה: פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם.

והוינן בה: מאי שנא במה שונה [עדיף] סדין של בוץ מסדינים אחרים?

אמר רב כהנא: כדי שיכיר [שיהיה לו היכר] ויזכור שעבודת היום בבגדי בוץ, ולא בבגדי זהב שרגיל ללבשם כל יום.

שנינו במשנה: וחכמים אומרים: בשחר היה לובש [בגדי פשתן ממדינת] פלוסין ^[2] של שמונה עשר מנה. ובין הערבים [הנדויין] של שנים עשר מנה. [סך] הכל שלשים מנה.

ומקשינן: וכי התנא - מניינא אתא לאשמועינן!? וכי את החשבון ששמונה עשר ועוד שנים עשר הרי הם שלושים, את זה בא התנא להשמיענו?! וכי איננו יכולים לעשות בעצמנו את החשבון הזה?!

ומתרצינן: הא קמשמע לן, דבר זה בא להשמיענו: שלא הקפידו חכמים שיהיו בגדי השחר שווים שמונה עשר מנה בדיוק. וכן בגדי בין הערבים שנים עשר מנה בדיוק. אלא הקפידו דבציר מהני לא נעביד, שפחות משלושים מנה בסך הכל, לא יעשה.

ומשמע, הא אי בציר מהני, אם פחת בשווי בגדי השחר משמונה עשר מנה, וטפי אהני, והוסיף על אלו של בין הערבים יותר משנים עשר מנה - לית לן בה! אין אנחנו מקפידים בדבר, כיון שבסך הכל שווי הבגדים הוא שלשים מנה [ובלבד שיהיו בגדי השחר שוים יותר מבגדי בין הערביים. רא"ש. מאירי ^[3]].

על כל פנים, מבואר בדברי המשנה, דכולי עלמא [רבי מאיר וחכמים] מודים בדבר זה, מיהת, לפחות, דבגדי השחר עדיפי מעולים משל בין הערביים.

והוינן בה: מנא לן, מנין לנו דבר זה? אמר רב הונא בריה דרב עילאי: אמר קרא [ויקרא טז ד] בענין לבישת בגדי הלבן בשחר: "כתונת בד קדש ילבש. ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגר, ובמצנפת בד יצנף".

למה הוזכר בפסוק ארבע פעמים "בד"? לומר לך, שבגדי שחרית יהיו מבד מובחר שבבד [כלומר, מובחר יותר משל בין הערביים]. ^[4]

ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. פי' פרוה שם אדם מגושי ויש מן החכמים שאומרים כי חפר מחילה תחת הקרקע בקודש עד שיראה עבודת כ"ג ביו"כ והרגישו הכהנים בחפירה באותו מקום וחפרו ומצאוהו ונקראת אותה הלשכה על שמו:

פרסו סדין של בוץ ולמה של בוץ אמר רב כהנא שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. פילוסין והנדווין שניהן לשון מלבוש הן בלשון [יון].

אי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה. פי׳ והוא דטפי אצל שחרית.

אמר קרא בד בד. בפ' שני דזבחים (דף יח:) נמי דריש בד שיהיו חדשים ושיהיו של בוץ:

בא"ד ובההיא דכריתות מחייבין לר' יהודה כו' מכלל דלא שאני ליה בין מתכוין לשאין מתכוין כו' מדמשני הכי מעיקרא מכלל כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דלא שאני ליה בין מתכוין לשאין מתכוין דאפי' בלא פסיק רישיה ולא מתכוין אסור לר"י וכן הוא האמת לר"י בשאר איסורים כמ"ש התוס' לעיל אלא לפי מאי דס"ד השתא דאין חילוק בין שאר איסורים לשבת אי הוה שאני ליה באין מתכוין למישרי דלא פסיק רישיה ה"מ לאוקמא נמי כר"ש ומודה בפסיק רישיה ודו"ק:

בא"ד כיון דבשאר איסורי דלא כו' דס"ל בשבת דמדרבנן אסור פסיק רישיה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה פרוה אמגושא כו' כי חפר מחילה תחת כו' ובד"ה הנדויין כו' סך הכל י"ג מנה ועוד מסתמא כו' דומיא דרבנן ושמא י"ל אין הלשון נופל כו' כצ"ל:

גמרא פרוה אמגושא. עמש"כ במדות פ"ה מ"ג:

גמ' שם ותנא מנינא אתי לאשמעינן כו'. כה"ג בקדושין (יז):

תוס' ד"ה הנ"מ באיסורא כו'. דמיעוט ענביו אין נראה תיקון כ"כ. ע' מרדכי רפ"ג דסוכה שכתב דהוא דאורייתא:

[מלואים: אמר רב כהנא כדי שיכיר כו' והא דלא ק"ל אמתניתין דפירקין לעיל (דף ל') גבי טבילה א' פי' התם:]

[מלואים: ותנא מנינא אתי לאשמועינן. ק"ל דבפ"ב דסוכה (דף כ"ז) תנן ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה א' ביום וא' בלילה אמאי לא דייק נמי ותנא מנינא אתי לאשמועינן ושם אפרש בסייעתא דשמיא:]

[מלואים: הא אי בציר מהני וטפי אהני ל"ל בה לא נתברר לי טעמו של דבר כיון דקרא לא קפיד אלא דשל שחר יהיה מובחר משל בין הערבים אי בציר מהני דשחר ולא טפי אהני דבין הערבים כ"ש דמעלי טפי ושמא י"ל דגמרא גמירי לה להאי ס"ה הילכך אי בציר מהני צריך למיטפי אהני כדי שיעלה הס"ה ומ"מ איצטרך קרא בד מובחר שבבד ואיצטרך הילכתא דאי מקרא לא ידענא כמה שווין ואי מהלכתא לא ידענא דשל שחר עדיפא ומובחר בבד וכה"ג אמ' בפ"ב דבכורות (דף ט"ז) דסמיך קרא אהלכתא והלכתא אקרא גבי ה' חטאות מיתות אלא דאכתי קשה דאמר לעיל (דף ל"ב) ובא אהרן אל אוהל מועד למה הוא בא [וכו'] ה' טבילות וי' קידושין כו' והשתא ת"ל מדגמירי דבעי ב' מיני בגדי לבן ש"מ דצריך להפסיק בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה ואפ"ת דליכא הפסק עבודת מזבח החיצון ביניהם מ"מ צריך חלופי בגדים בבגדי לבן עצמן מחשובין לפחותים מהם כדי שיהא עבודת היום במובחר בבד מן הוצאת כף ומחתה א"כ השתא נמי מהא דגמירי ה' טבילות וי' קידושין טובל כה"ג ומקדש ב"ב מנ"ל להוכיח דאיכא הפסק ביניהם דילמא טובל ומקדש משום חליפי בגדים דבגדי לבן עצמן מן החשובים לפחותים מיהו הא בלא"ה איכא לאקשויי מנ"ל להוכיח מהא דגמירי ה' טבילות דאיכא הפסק עבודה ביניהם ובעי טבילה משום חליפי בגדים מזהב ללבן דילמא ליכא הפסק עבודה ביניהם ואפ"ה בעי טבילה וקידושין משום חילופי בגדי לבן עצמם מחשובים לפחותים אלא מאי אית לך למימר דאע"ג דהטבילות והקידושין משום חליפי בגדים הוא דאתו ה"מ מבגדי זהב לבגדי לבן או איפכא דכל א' יש להם מעלה דבגדי לבן נכנס בהם לפנים ובגדי זהב מרובה כפרתן אבל מבגדי לבן דעבודת היום לבגדי לבן דהוצאת כף ומחתה שיש בהם תרתי לגריעותא חדא דפחותיםהם ועוד שהראשונים חשיבי טפי שעובד בהם ואלו לא באו אלא בשביל לפנות המקום לחוד לא מסתבר להטעין טבילה וקידושין ביניהם וכיון דטעמא דמוכיח מדצריך להפסיק ביניהם מש"ה הוא דאל"כ ליכא למיגמר טבילה וקידושין בין בגדי לבן אלו לבגדי לבן אלו א"כ מדגמירי דבעי ב' מיני בגדי לבן אין להוכיח שצריך הפסק דבלא הפסק נמי בעי ב' מיני בגדי לבן כדי שיהא זה בחשובין וזה בפחותין ותדע לך ת"ל מדרבי רחמנא בד מובחר בבד ש"מ דבעי ב' מיני בגדי לבן ש"מ דאיכא הפסק ביניהם ול"ל הא מדגמירי ה' טבילות וי' קידושין א"ו כדאמ' דמ"מ מש"ה אין להוכיח דאיכא הפסק עבודה ביניהם וכדפי' א"נ י"ל משום ר"מ נקט האי גמירי דה' טבילות וי' קידושין משום דל"ל הא גמירי דס"ה וכדפי' במתניתין מיהו אפי' לר"מ ה"מ להוכיח מדרבי רחמנא בד מובחר בבד אלא מחוורתא כדפירשתי:]

[מלואים: (שייך למתניתין) [מש"ה לא תנא הס"ה בדר"מ משום דלא אפשר דבע"כ של שחר צריכים להיות שקולים ג' ידות נגד הני של בין הערבים וחכמים דרשי להני ג' בד יתירא חדא לכדאמ' בפ"ב דזבחים (דף י"ז) בד שלא ילבש של חול עמהם ומהני תרי בד הנותרים דרשי מובחר שבבד וע"ד שפירשו התוס' כמש"ל ואע"ג דכתיב עוד פעם בד ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד ההוא בבגדים של בין הערבים כתיב בהוצאת כף ומחתה ולגופיה אתי שאותן הבגדים יהיו נמי של בד:]]

גמ' פרווה אמגושא. מכשף אחד בנאה ושמו פרווה: תנא מניינא אתא לאשמועינן. דקתני הכל שלשים מנה וכי אין אנו יודעין ששמונה עשר ושנים עשר הרי שלשים: הא קמ''ל. להכי הדר כיילינהו לאשמועינן דהא דשלשים מנה סך הכל הוא דיהיב שיעורא ליטול מן ההקדש ובציר משלשים מנה לא ליעביד סך הכל: הא אי בציר מהני. דשחרית משמונה עשר וטפי אהני דערבית משנים עשר לית לן בה: בד בד. ארבעה זימני כתיב בלבישת בגדי שחרית למימר דהוי בד בד המובחר בבד:

דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא נצרכה דעביד בארעא דחבריה שאינו נהנה כלום ומכל מקום אסור לכתחילה כמו שאפרש בסמוך אלא שאין חייב חטאת ומשמע הא בארעא דידיה חייב חטאת ואע''ג דאין מתכוין לייפות קרקע חייב כיון דהוי פסיק רישיה ונהנה הוא ולא דמי לחותה את הגחלים להתחמם בהן והובערו מאליהן דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור לרבי שמעון שאין נהנה כלל בהבערה זו שבלא תוספת הבערה יש כל כך גחלים שיוכל להתחמם בהן וא''כ בברור לא נתכוון להבעיר אבל בההיא דהבונה (שבת דף קג.) כיון שהוא נהנה אנן סהדי שהוא מתכוין לייפות מיהו קשה דבשמעתין משמע דדבר שאין מתכוין אפי' פסיק רישיה לא הוי דאורייתא לעניין שבת אליבא דר' יהודה דע''כ צירוף עששיות פסיק רישיה הוא מדפריך עלה מההיא דבהרת אפי' הכי אמר דמדרבנן הוא ובההיא [דכריתות] מחייבין לרבי יהודה בההיא דהחותה את הגחלים שנתכוון לכבות העליונות והובערו התחתונות אף ע''ג דלא מכוין להבעיר התחתונות וי''ל דצירוף עששיות לא הוי פסיק רישיה ואפילו הכי פריך שפיר מדמשני אביי לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור מכלל דלא שאני ליה בין מתכוין לשאין מתכוין דאי שני ליה אפילו כרבי שמעון אתיא ונהי דלבסוף הדר ביה כדמשמע בפרק ר' אליעזר דמילה (שם דף קלג:) מ''מ מדמשני הכי מעיקרא מכלל דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור מדאורייתא אע''ג דלא הוי פסיק רישיה ובערוך פי' בע''א ההיא דהבונה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה כיון שאין נהנה כלל בייפוי קרקע חבירו שרי אפילו לכתחילה אע''ג דהוה פסיק רישיה והא דאמר מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ה''מ בדבר שהוא נהנה כגון בארעא דידיה וקוצץ בהרת בנו שהוא נהנה ומתוך כך התיר ברזא הכרוכה בפשתן למשוך ממנו בשבת אע''ג דקא עביד סחיטה והוי פסיק רישיה הואיל ואינו נהנה באותה סחיטה דקא אזיל לאיבוד ומותר ולאו ראיה היא מההיא דקעביד בארעא דחבריה דלשתרי לכתחילה דהתם לענין חיוב חטאת קאמר דאין חייב חטאת ומיהו איכא למימר דאסור לכתחילה ועוד הביא הערוך ראייה לדבריו מדאמר פ' ר' אליעזר דמילה (גם זה שם) ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ופריך ואי איכא אחר ליעביד כדריש לקיש ומשני דליכא אחר אבל אי איכא אחר היה מותר לכתחילה אלמא שרי רבי שמעון פסיק רישיה לכתחילה בדבר שאינו נהנה ואין זו ראיה דהא דמוקי ליה אביי באומר אבי הבן כו' היינו מקמי דשמע מרבא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה כדקא מסיק התם לבתר דשמע מרבא סברה ולהכי פריך ואביי אליבא דר''ש כיון דפליג אף בפסיק רישיה וא''כ לא שנא פסיק רישיה משאר שאינו מתכוין האי בשר מאי עביד ליה אבל למאי דמסיק דלאביי נמי מודה בפסיק רישיה ל''ש אביו ל''ש אחר ועוד מה ראיה היא מהתם דילמא התם מדאורייתא שרי אבל מדרבנן איכא למימר דאסור מיהו איכא למימר דהכי מייתי ראיה כיון דבשאר [איסורי] דלא בעינן מלאכת מחשבת מותר מן התורה אין סברא לאסור גבי שבת אפי' מדרבנן ודאי אי בשאר איסורי אסור מדאורייתא משום דלא בעינן בהו מלאכת מחשבת אז היה ראוי לגזור גבי שבת מדרבנן להשוותו לשאר איסורי אע''ג דמדאורייתא שרי משום מלאכת מחשבת מיהו למאי דפרישית דלבסוף הדר ביה וס''ל דמודה ר''ש בפסיק רישיה ובקציצת בהרת אסור מדאורייתא אע''ג דלא מיכוין וא''כ בשבת אסרינן לכתחילה ל''ש אביו ול''ש אחר ואדרבה משם קשה לפי' הערוך מדלא קאמר אלא לאביי האי בשר מאי עביד ליה אבל לרבא דסבירא ליה מודה ר''ש בפסיק רישיה לא שני ליה בין אביו בין אחר כיון דסבירא ליה בשבת דמדרבנן [אסור] פסיק רישיה אע''ג דמדאורייתא שרי משום מלאכת מחשבת מכלל דבשאר איסורי אסור מדאורייתא ועוד מייתי ראייה מפרק כל כתבי (שם דף קיז.) דשקיל ליה בברזי ואע''ג דמודה ר''ש בפסיק רישיה הואיל ואין נהנה מותר ואינו ראייה כמו שפי' שם רש''י דלאו מלאכה היא דאין דרך הפשט בכך עוד יש לפרש דשקיל ליה בחתיכות קטנות כל כך שאין בהם באחת מהן לעשות קמיע הלכך לא חשיב עור ואין זה הפשט עוד הביא ראיה מדאמר פ' לולב הגזול (סוכה דף לג.) אין ממעטין אותו בי''ט משום ר' אלעזר בר''ש אמר ממעט ופריך הא קא מתקן מנא ומשני הכא במאי עסקינן שליקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא מודה ר''ש בפסיק רישיה לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי דמאחר שאינו נהנה בדבר מותר אע''ג דהוי כפסיק רישיה ואין לדחות ולומר מאחר דאית ליה הושענא אחריתי לא הוי מתקן כיון דאינו מתקנה לשם מצוה דאם כן מאי דוחקיה למימר ר' אלעזר בר''ש סבר ליה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר אפי' כר' יהודה מצי לאוקמי מהאי טעמא מיהו יש לדחות מאחר שאותו תיקון אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן דמיעוט ענביו אין נראה תיקון כל כך שיחשב תיקון מן התורה לא גזרו ביה רבנן כיון שאין נהנה ולדברי הערוך אתי שפיר הא דאמר בפ' כל התדיר (מנחות דף צא:) המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואפי' דהוי פסיק רישיה שאי אפשר לזלף על גבי האישים שלא יכבה מתיר ר''ש לכתחילה מאחר שאין נהנה מיהו אין נראה דברי הערוך דהא מפיס מורסא כדי להוציא ממנה לחה פטור אבל אסור אי לאו משום צערא דאינשי אע''פ שאינו נהנה כלל ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח וכן קשה ממחט של יד ליטול בה את הקוץ ומפרש לה בסנהדרין (דף פה.) אליבא דר''ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ודוקא משום צערא דגופה הא לאו הכי לא אע''ג דלא מיכוין לעשות חבורה כי אם להוציא הקוץ ולפי זה צריכין אנו ליישב ההיא דכל התדיר דלאו פסיק רישיה הוא שמזלפו בטיפים דקות אי נמי על גבי האיברים דאפשר שלא יכבה את האש: פרווה אמגושא. פי' בערוך וזה לשונו יש מן החכמים שאומרים כי חפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כהן גדול והרגישו הכהנים בחפירה ומצאוהו וקרא אותה הלשכה על שמו: הנדווין של ח' מאות זוז. לא ידענא אמאי לא קאמר של ח' מנה כדקאמר ברישא של י''ב מנה ועוד ק''ל אמאי לא קא תני במילתיה דר''מ שהן עשרים מנה כדקתני בסיפא במילתייהו דרבנן שהן שלשים מנה מיהו הא לא קשה דמשום דברישא לא תנא כולה מילתא בלשון מנה להכי לא קתני נמי בסיפא בסך הכל לא בלשון מנים ולא בלשון זוזים מיהו (ממנה) היא גופה תימה לי אמאי לא קתני ברישא הכל בלשון מנים וליכא למימר דח' מאות זוז דקאמר זוזי פשיטי נינהו כי ההיא דס''פ אע''פ (כתובות דף סד:) ונותן לה כלים של נ' זוז דמפרשה התם נ' זוזי פשיטי זוזי מדינה שהן שמינית של דינרי צורי וכן ההיא דפ' מציאת האשה (שם דף סז.) דהמשיא יתומה לא יפחות לה מנ' זוז חדא דמאי נפקא מינה ולימא הנדווין של מנה סך הכל י''ג מנה ועוד מסתמא בזוזי צורי איירי דהוו להו של שחרית עדיפי מנייהו רק שליש דומיא דרבנן ושמא י''ל אין הלשון נופל בטוב לומר שמונה מנה: בד בד בד בד. נראה לי חד לגופיה וחד בד לשון לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כדרך שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי לומר יותר טוב מבד של שאר ימות השנה והרביעי לומר שטוב משל ערבית אי נמי בד שלישי ורביעי מידריש הכי בד המובחר שבבד: