"בד"ק חי"ה" - שש האותיות המעוטרות בתג אחד בראשן בספרי תורה, תפילין ומזוזות; "שעטנ"ז ג"ץ" - שבע האותיות המעוטרות בשלושה תגים בראשן; "מלאכ"ת סופ"ר" - תשע האותיות שאינן מעוטרות בתגים (על חלק מאותיות מלאכ"ת סופ"ר מצוי אמנם עוקץ קטן, אך אין צורתו כתג).
במסכת מנחות (דף כ"ט) מובא: "אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות (כגון התגין של ספר תורה - רש"י), אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".
"אמר רבא שבע אותיות צריכות שלושה זיונין ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ" (מנחות שם). רש"י (שם בד"ה שעטנ"ז ג"ץ) מוסיף: "והוא הדין לצדי כפופה ולנון פשוטה", שגם אותן צריך לתייג. דין זה נפסק בשולחן ערוך (סימן ל"ו סעיף ג'): "צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות".
על התגים לנגוע בגוף האות. כאשר התג מנותק מגוף האות הוא נחשב כאות בפני עצמה ואות זאת יתירה היא ופסולה. אסור שהתגים יגעו זה בזה.
חסרון התגים אינו פוסל בדיעבד, אך מכיון שלדעת הרבה ראשונים העדר התגים פוסל גם בדיעבד, צריך לתקן את החסרון.
מלבד התגים שבאותיות שעטנ"ז ג"ץ, בד"ק חי"ה, יש שכותבים תגים נוספים על פי הקבלה. הטור (סימן ל"ו) מונה את האותיות שבהן יש תוספת תגים לפי שיטת ה"שימושא רבה" ולפי שיטת הרמב"ם. יש סופרים שנוהגים להוסיף את התגים לפי שתי השיטות כמובא במשנה ברורה (סימן ל"ו ס"ק י"ד).
"שעטנז הוא אותיות שט"ן ע"ז, והם שני מקטרגים גדולים. וזהו גם כן סוד של שעטנ"ז ג"ץ, כי ג"ץ גם כן שם מקטרג אחד, והתגים שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם" ("אגרת הטיול", מובאת במשנה ברורה סוף סימן ל"ו).
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)