מצווה מהתורה (שמות י"ד, א'-ד'), לקבוע את ראשיתו של חודש על פי ראיית הירח בחידושו.
דבר זה נעשה בבית הדין הגדול בירושלים, ביום ה-30 לחודש ע"י קבלת עדים, ובדיקת אמינות עדותם - אם הם ראו את הירח בדמות חרמש בליל יום ה-30.
אם העדות נכונה - ראש בית הדין היה מקדש יום זה (יום ה- 30 של החודש הקודם) כיום הראשון של החודש הבא (ואז החודש שעבר היה חסר - רק בן 29 יום).
אם העדות לא נכונה או שלא באו עדים - הוא היה מקדש את היום למחרת (שהוא היום ה-31) כראש החודש הבא (ואז החודש שעבר היה מלא - בן 30 יום).
לאחר מכן היו מודיעים זאת לכל תפוצות ישראל ע"י השאת משואות.
לאחר חורבן בית המקדש השני, כאשר הרומאים גזרו לא לסמוך יותר חכמים, קבע הלל השני - צאצאו של רבי יהודה הנשיא [בשנת ד'קי"ט (359 לסה"נ)] - את לוח השנה לדורות על פי חישובים ומסורת שהיתה לו מנשיאי ישראל עד משה רבנו. וכל זאת, כדי לשמור על אחדות עם ישראל, כך שבכל התפוצות יחגגו את החגים באותו הזמן.
(כתב: הרב שמואל כ"ץ)