הדין הוא, ששכיר שתבע מבעל הבית בזמנו (שכיר יום - במשך כל הלילה שלאחר עבודתו עד הבוקר; שכיר לילה - במשך כל היום שלאחר עבודתו עד שקיעת החמה), שישלם לו את שכר מלאכתו, ובעל הבית טוען, שכבר שילם לו את שכרו, והשכיר טוען, שעדיין לא קיבל את שכרו - השכיר נשבע שלא קיבל את שכרו, ובעל הבית משלם לו*.
במה דברים אמורים, בשכיר שתבע מבעל הבית בזמנו, אבל שכיר שתבע מבעל הבית לאחר זמנו, אין השכיר נשבע ונוטל, לפי ש"חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין" ובוודאי שילם לו בזמנו.
----------
* הסיבה לכך היא, לפי ש"בעל הבית טרוד בפועליו", שכן עליו לשלם לכמה פועלים, וקשה לו לזכור למי שילם ולמי לא שילם. לעומתו השכיר נושא נפשו לשכרו, להחיות נפשו ונפש בני ביתו ממלאכתו, ויודע הוא אם קיבל את שכרו אם לאו, לכן תיקנו שישבע השכיר ויטול מבעל הבית.
דין זה הורחב גם למקרה שיש לבעל הבית פועל אחד בלבד, מפני שההנחה היא, ש"בעל הבית טרוד בעסקיו", ועל כן אינו יכול להיות בטוח אם שילם לפועל אם לאו; ואילו הפועל יודע אם קיבל את שכרו אם לאו.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)