כל הקרבנות הנאכלים ביום שחיטתם ובלילה שלאחריו, כתודה, חטאת ואשם, מצוותם לאוכלם עד עלות השחר, שכן כתוב בקרבן תודה (ויקרא ז, טו): "לא יניח ממנו עד בוקר", ומכאן למדים לכל הקרבנות.
ברם, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שמא ישכח ולא יאכלם, או שמא יאכלם לאחר הזמן, אמרו חכמים שאין לאוכלם אלא עד חצות לילה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)