חז"ל קבעו תקרה מסוימת שממנה אין לחרוג. לדבריהם, יש להגביל את מתן הצדקה עד לחמישית (20%) משיעור הנכסים של האדם החפץ לתרום. אך לא מעבר לכך.
הנימוק העיקרי לתקנה זו: שאם אדם ייתן יותר משיעור זה לצדקה הוא עלול לאבד את נכסיו ולפשוט יד בעצמו ובכך יהיה לנטל על הציבור. או בלשון התלמוד: "שמא יצטרך לבריות". התלמוד אף מביא מעשה ברבי עקיבא שביקש לבזבז ולחלק יותר מחמישית מנכסיו לעניים, וחברו - רבי ישבב  (מעשרת הרוגי מלכות) - לא הניח לו לעשות כן מהטעם הנ"ל.
ומסתבר כי לתקנה זו, המגבילה את הנתינה לשיעור של חומש, יש סימוכין גם בתורה: בספר בראשית נאמר "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". ואמרו חז"ל: העובדה שהתורה כופלת את לשון המעשר בפסוק ("עַשֵּׂר" ו"אֲעַשְּׂרֶנּוּ"), מלמדת שהטוב והישר הוא שייתן אדם עד שני מעשרות מנכסיו (שתי עשיריות=חומש).
יצוין כי תקנה זו אינה חלה לאחר המוות ומותר לאדם להוריש את כל נכסיו לצדקה לאחר מותו, אם יחפץ.
(כתב: יוסי אסולין)