|
הדלקת הנרות הדלקת הנרות במנורה שבהיכל היא אחת העבודות הנעשות במקדש. הדלקת נרות המערכה[1] היא מצוה אחת מתרי"ג מצוות התורה, ככתוב: "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה"[2], ופסוק זה הוא אחד המקורות להלכות הדלקת המנורה במקדש[3]. לקיום המצוה יש להכין "שמן זית זך כתית למאור"[4], כמו כן חובה על הכהנים לקיים מצות 'הטבה' בנרות שבמנורת הזהב, לצקת שמן חדש ולהכין את הפתילות[5]. בשלב שני באה ה'הדלקה', המתקיימת מדי יום ביומו במקדש, ככתוב: להעלות נר תמיד'[6]. הדלקה זו נעשית מאש הדולקת בנר המערבי, ומפתילת נר זה מדליקים את השאר, כאשר כל נר מקבל את האש מן הנר הסמוך לו. מן המלה 'תמיד' למדו חכמים, שהדלקת הנרות מתקיימת מדי יום ביומו, כן למדו, שהדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה[7], כשאר הקרבנות שהתורה קבעה להם זמן[8]. סדר ההדלקה וההטבההדלקת המנורה נחלקת לשנים – 'הטבה'[9] ו'הדלקה'.
סדר זה נקבע על פי הדלקת הנרות בימי משה במשכן, שכן, בהדלקה ראשונה של המנורה, תחילה היטיב משה את שבעת הנרות בשמן ופתילות, והדליק את הנר המערבי. אחר כך הדליק ממנו את ששת הנרות האחרים, כך, אפוא, יש לנהוג בהדלקת המנורה לדורות. לאור האמור, אם מצא הכהן את הנרות כולם דולקים בבקר, מכבה את ששת הנרות, מצחצח אותם, נותן בהם שמן ופתילה, ואילו נר מערבי ממשיך לדלוק. משהשלים את ההטבה של ששת הנרות, מעביר את השמן והפתילה של הנר המערבי לכוז, ומתקין את הנר המערבי בניקוי וצחצוח, נותן בו שמן ופתילה ומדליק מן הפתילה הדולקת בכוז. במידה שכבתה האש שבכוז מדליק את הנר המערבי מאש המזבח. תיאור זה מובא בכתבי הראשונים כאחת השיטות להטבת המנורה והדלקתה[15].
לעומת סדר הדלקה זה מתקיימת באופן שונה 'הטבת הנרות' מדי בוקר במקדש, ועיקרה, אחזקת הנרות והמשך רצף ההדלקה במשך היום עד להדלקתם מחדש בין הערבים. לאור האמור, אם מוצא הכהן נר דלוק בבוקר, משאיר אותו דלוק כמות שהוא, ואין מצות ההטבה מחייבת לטפל אלא בנרות שכבו, או שעומדים לדעוך, כגון, בנרות שהפתילה מפוחמת, או בנרות שהשמן הולך ואוזל מהם. נרות אלו מיטיב הכהן ומדליק מיד. זה מה שאמרה תורה – "בהיטיבו את הנרות", כלומר, הטבת הנרות אינה ניקוי יסודי של כלל הנרות והמנורה, אלא די בטיפול הכרחי בנר בודד, וכגון שהדליק נר שכבה, בכך בלבד קיים מצות הטבה, כי "הדלקת הנרות היא הטבתם"[22]. הלכה היא, שהטבת הנרות נחלקת לשנים: תחילה מיטיב הכהן חמשה משבעת הנרות והנר המערבי בכלל החמישה. משסיים, מניח הכהן את הכוז על מעלה שניה במעלות האבן שליד המנורה. הכהן יוצא מן ההיכל - "כדי להרגיש את העזרה", כלומר, ביציאתו ידעו הכל כי עתה מיטיבים את המנורה[23]. לאחר שסיים הכהן להקטיר קטורת בהיכל, חוזר הכהן ומיטיב את שני הנרות שנותרו במזרח המנורה[24]. כיוון עמידת המנורהישנה מחלוקת תנאים בדבר כיוון עמידת המנורה בהיכל, לפי דעה אחת המנורה עמדה בין צפון לדרום, ולפי הדעה השנייה היא עמדה בין מזרח למערב. מיקום הנר המערבי - שלש שיטותבמנורת המקדש נתייחד נר אחד משבעת הנרות הנקרא 'נר מערבי', ככתוב: "ויקחו אליך שמן זית זך... להעלת נר תמיד". הלשון 'נר' שבפסוק נאמרה בלשון יחיד, מכאן למדו חז"ל, שיש להקפיד על נר אחד במנורה שבו תדלק אש בתמידות וברציפות. בהקשר לכך אמרו חכמים: "שתהא נר המערבי תדיר, שממנו יהיה מתחיל ובו יהיה מסיים[25]", כלומר, הדלקת הנרות מתחילה מן האש הדולקת בנר המערבי ומסתיימת בו. הגדרת המושג 'נר מערבי' ומקומו בין שבעת הנרות, תלויה בכיוון עמידת המנורה בהיכל. כלומר, ברור לכל, שמקום המנורה הוא בסמוך לכותל הדרומי של ההיכל[26]. עם זאת, באשר לכיוון הקנים הדבר שנוי במחלוקת[27], ושלש שיטות נאמרו בדבר: השיטה האחת, המופיעה רבות במקורות חז"ל, קובעת, שהקנים מכוונים בין מזרח למערב[28]. לשיטה זו 'נר מערבי' הוא הנר הקיצוני הסמוך ביותר לפרוכת קדש הקדשים שבמערב, ככתוב: "יערוך אותו... לפני ה'"[29]. בהתאם לכך, אף שאר הנרות כולם פונים מערבה אל הנר המערבי[30]. לשיטה זו מתבאר יפה הפסוק - "אל מול פני המנורה [שהוא קדש הקדשים] יאירו שבעת הנרות", שכן, כל שבעת הנרות פונים מערבה "לפני ה'"[31]. בהתאם לשיטה זו מצינו דעה, שהנרות שבדרום פונים כולם צפונה לכיון השולחן, כמו כן פונים הנרות אל הנר המרכזי במנורה[32]. שיטה שניה: המנורה עומדת בין צפון לדרום במערב ההיכל, והקנים סדורים במקביל לפרוכת קדש הקדשים במערב - הקנה הימני לצפון והקנה השמאלי לדרום[33]. לשיטה זו, 'נר מערבי' הוא הנר האמצעי, ונקרא שמו 'מערבי' כיון שפי הפתילה בנר זה פונה למערב. באשר לנרות שמצידיו, אלו פונים כולם אל המרכז, אל הנר האמצעי[34]. שיטה שלישית: המנורה עומדת בין מזרח ומערב - כנ"ל בשיטה הראשונה, ואילו 'נר מערבי' אינו הנר הסמוך ביותר לפרוכת שבמערב ההיכל, אלא כוונת חז"ל לנר שני במנורה מצד מזרח, הנקרא 'נר מערבי' ביחס לנר המזרחי ביותר. גם בנר זה מתקיים הפסוק "לפני ה'", שכן, נר זה מצוי מערבית לנר המזרחי[35]. בדברי הפוסקים מצינו שתי דעות: יש הקובעים את הנר המערבי במרכז המנורה – כשיטה השניה[36], ויש האומרים שהנר המערבי הוא הנר הקיצוני במערב – כשיטה הראשונה[37]. הנר המערבי להלכותיושלש הלכות נאמרו ב'נר מערבי': הלכה אחת עיקרית: בנר זה מתחיל הכהן את ההטבה וההדלקה ובו הוא מסיים[38]. כיצד? במהלך הטבת שבעת הנרות, צריך הכהן להקפיד ש'נר המערבי' ישאר דולק, ככתוב: "'לפני ה' תמיד' - שיהיה נר מערבי תדיר, שממנו מדליק את המנורה בין הערבים"[39]. כגון, לשיטה האומרת שהמנורה עומדת בין מזרח למערב, יקפיד הכהן על קיום האש של הנר המערבי הסמוך לפרוכת, כדי שתתמיד השלהבת במשך היום ויוכל להדליק ממנו את הנרות בין הערביים[40]. לפיכך, משנכנס הכהן בבקר, ומצא שהשמן ב'נר מערבי' מתמעט – יוסיף שמן. אם מצא שהפתילה מפוחמת והאש עומדת לדעוך, ישים פתילה חדשה. את הפתילה החדשה מדליק הכהן מן הפתילה הישנה הדולקת בנר המערבי גופו, ומשעולה השלהבת בפתילה החדשה נוטל ממנו את הפתילה הישנה[41]. הלכה שניה: לצורך הדלקת הנרות בבקר ובין הערביים – כל שיטה כענינה[42] – נקבע הנר המערבי כמקור האש לשאר הנרות אם כבו, ומושך הכהן את הפתילה מן הנר המערבי אל הנר הכבוי ומדליק אותו[43]. הלכה שלישית: אם כבה הנר המערבי, אין מדליקים אותו מן הנר הסמוך, אלא נוטלים את הנר אל אש המזבח החיצון ומדליקים אותו מאש המערכה[44]. ויש אומרים, שמביאים גחלים מן המזבח אל ההיכל ובהם מדליקים את פתילת הנר המערבי[45]. נמצא, ש'נר מערבי', בו מתחילים את הדלקת הנרות בין הערביים, כמו כן מיטיבים בו את נרות הבקר וחוזרים ומדליקים ממנו את נרות בין הערביים. ומה שאמרו חז"ל, שבו מסיימים, הכוונה היא, מחליפים בנר זה את השמן ואת הפתילה ומדליקים נר זה כסיום להדלקה כולה[46]. מעולם המחשבהבית שדולקת בו מנורה תמיד – מתייחסים אליו בכבוד"ואחר כן הושמה מנורה לפניו [מול מקום השכינה בקדש הקדשים] לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו הנר תמיד, הנסתר בפרוכת, יש לו בנפש מעלה גדולה. וכבר ידעת חיזוק התורה באמונת גדולת המקדש ויראתו, עד שיגיע לאדם מדת הענוה והחמלה ורכות הלבב כשיראהו. ואמר: 'מקדשי תיראו'". מורה הנבוכים ג, מה. מהלכות ההדלקהאופן העברת האש: כאמור, הדלקת הנרות נעשית מן הנר המערבי, כשהכהן מושך את הפתילה ממנו לשאר הנרות. כך היא השיטה גם בהדלקת הנרות כולם - כל נר מהם שכבה מדליקו מנר חברו, ומושך את הפתילה אל הנר הסמוך ומדליקו, ומחזיר את הפתילה למקומה. על כל פנים, לא ידליק את הנרות באמצעות נרות או קיסמים משום בזיון[47]. הברכה: כתבו ראשונים שמברכים על הדלקת הנרות שבמקדש, ובטרם ידליק יאמר: 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נרות במנורה'[48]. המדליק נר במנורה יקפיד שתהא השלהבת עולה מאליה, שנאמר: "להעלות נר", שתהא שלהבת עולה[49]. מצינו דיון בדברי חז"ל בשאלה, האם רשאי הכהן להדליק את שבעת הנרות בעת ובעונה אחת, כגון, שיש בידו עץ בוער לאורך כל הנרות, שיכול להדליק את שורת הנרות בבת אחת. כן דנו חכמים בשאלה, האם רשאים שבעה כהנים להדליק את שבעת הנרות כאחת, ככתוב: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", ולאור האמור, ניתן לכאורה, להאיר את שבעת הנרות כאחד? ותשובת המדרש: "תלמוד לומר – 'להעלות נר תמיד'" – כלומר, יש להעלות נר אחד על ידי אדם אחד, מכאן, שיש להדליק את הנרות אחד אחד בזה אחר זה[50]. זמן ההדלקה: באשר להדלקת הנרות בלילה אמרו חכמים: "אין לך עבודה שכשרה 'מערב עד בוקר' אלא זו - הדלקת הנרות - בלבד, שנאמר: 'מערב עד בוקר'"[51], פירוש, עבודת הדלקת הנרות והטבתם זו עבודה יחידה מבין העבודות שבמקדש הנעשית לא רק ביום אלא גם בלילה[52]. בהמשך לאמור, גם אם כבו הנרות בלילה יחזור וידליקם[53]. בבית המקדש הראשון: עשר מנורות שעשה שלמה בבית ראשון, נחלקו חכמים, האם היו מדליקים בכולן. יש סוברים, שלא היו מדליקים אלא במנורה של משה, שנאמר: "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב", ויש סוברים, בכולן היו מדליקים, שנאמר: "את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר"[54]. הכשרים להדלקה ומקום ההדלקה: הדלקת הנרות כשרה בזרים - וכשרה מחוץ להיכל - לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות בהיכל כהלכה והוציאם לחוץ, מותר לזר להדליקם[55], לפי שהדלקה אינה עבודה[56]. כשם שהזר כשר, כך כל הפסולים לעבודה, כגון בעל מום, מחוסר כפורים ואישה - הכל כשרים[57]. השמן ושיעורובאשר לשמן הכשר להדלקת הנרות נאמר בתורה: "ויקחו אליך שמן זית זך"[58], ודרשו חכמים: "'שמן זית' - ולא שמן שומשמין, ולא שמן אגוזים, ולא שמן צנונות"[59]. עוד דרשו: "'שמן זית' – מזיתו - שיניחנו להתבשל כל צרכו בראש הזית"[60]. שיעור השמן שנותן הכהן בכל נר במנורה, הוא כמידה שיהיה הנר דולק מערב עד בוקר, שנאמר: 'מערב עד בוקר'[61], ושיערו חכמים שהוא חצי לוג שמן[62], כמות המספיקה גם ללילי טבת הארוכים[63]. גם בלילות הקצרים היו נותנים חצי לוג, ואם ידלק ביום ידלק, ולא יתן פחות מזה, שלא יכבה בלילה בטבת[64]. זה גם שיעור השמן שנותן הכהן בנר מערבי, כשנכנס בבוקר ומצא שכבה, נותן בו שמן בשיעור חצי לוג, כדי שידלק עד בין הערבים[65]. הפתילותפתילות שאמרו חכמים, שאין להדליק בהן נר של שבת, אין מדליקים בהן נרות שבמקדש, שנאמר: 'להעלות נר תמיד', 'שתהא שלהבת עולה מאליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר', כלומר, שלא תהא צריכה תיקון והטייה של כהן במהלך היום והלילה[66]. בירושלמי מצינו ששיבחו את הפשתן משאר הפתילות ואמרו: "אין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד"[67]. עוד נאמר בירושלמי, שהיה ממונה מיוחד במקדש, שהיה 'מזווג' את הפתילות לנרות המנורה כדי שידלקו השמן והפתילה כהלכה. וכתבו הפרשנים, שהיה מכין בימות הקיץ פתילות עבות, כדי שיכלה השמן בבוקר, ובימות החורף עושה פתילות דקות כדי להאריך את משך זמן ההדלקה[68]. את הפתילות לנרות היו עושים מבגדי כהונה שבלו, כגון הכתונת והמצנפת, שכן, בגדים אלה היו עשויים מפשתן, לפיכך, מפקיעים אותם ועושים מהם פתילות למקדש. לא כן באשר לבגדים שיש בהם צמר כגון האבנט, שהצמר אינו נדלק כראוי ופסול לפתילה[69]. בירושלמי אמרו שהיו מכינים פתילות למנורה מבלאי מכנסי כהן גדול[70]. מן המדרשנרות המנורה משרים שכינה בישראל יותר מאורות צבא השמים"'בהעלותך את הנרות'... למה הדבר דומה? - למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד! אלא לך ותקן לי [סעודה]. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט [מטה של אדם פשוט], מנורה של הדיוט, ושלחן של הדיוט. כיון שבא המלך - באו עמו שמשין. סיבבו מיכן ומיכן - מנורה של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל [כלי] הדיוטות. אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום! אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך – ונתביישתי, והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך! שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך! וכן הקב"ה כולו אורה, שנאמר (דניאל ב): 'ונהורא עמיה שרא' והוא אמר לישראל: התקינו לי מנורה ונרות! מה כתיב שם (שמות כה): 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם... ועשית מנורת זהב טהור', כיון שעשו [וקיימו 'בהעלותך את הנרות'] באת שכינה". במדבר רבה פרשה טו. מן המחקרתרשים כיוון המנורה בהיכל לפי יוסף בן מתתיהויוסף בן מתתיהו הכהן מוסיף פרטים לנושא ההדלקה: "ולפני השלחן, בקרבת הקיר הפונה דרומה, עמדה מנורה שהותכה מזהב טהור... המנורה היתה עומדת באלכסון" קדמוניות ספר ג' ו, ז. עוד כתב: "פעמיים ביום לפני עליית החמה ועם שקיעתה, צריך היה... לקדש שמן ולשמרו בשביל הנרות. ששלשה מהן צריכים לדלוק במשך היום כולו [ראה בציור שלשה נרות צבועים בשחור] במנורת הקודש לפני א-להים, ואילו את השאר היה צריך להדליק בערב" קדמוניות ג' ח, ג. יתכן לומר, שכוונתו בציון שלשה הנרות, ללמד, כי בכך פתרו שלשה ספיקות בדבר מקומו של הנר המערבי במנורה לפי שלש השיטות שנאמרו בו. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
