|
חדש חדש הוא כינוי לתבואה החדשה של השנה. מן התורה ישנם שני איסורים בעניין ה'חדש': איסור אכילה וקצירה של תבואה חדשה קודם הקרבת העומר, ואיסור הקרבה מן החדש קודם להקרבת שתי הלחם בחג השבועות. אסור לאכול מתבואה חדשה, של כל אחד מחמשת מיני דגן קודם שיקרב העומר בששה עשר בניסן[1], שנאמר בפרשת הקרבת העומר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם, חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם"[2]. אין איסור אכילת חדש אלא תבואה של חמשת המינים, שהם הקרויים 'לחם' בכל מקום: חטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון[3]. כל האוכל כזית מן הלחם או הקלי או הכרמל בטרם נקצר ה'חדש' – לוקה, ואם אכל כזית מכל אחד ואחד ממינים אלו, לוקה שלש מלקיות, שמפי השמועה למדו, שיש בפסוק זה שלשה לאוים החלוקים זה מזה לכל מין בפני עצמו[4]. גדרי איסור חדשחמשת המינים, וכן הקמח שלהם והבצק, כולם מצטרפים לכזית[5]. הסתפקו אחרונים אם לחם וקלי וכרמל מצטרפים לכזית[6]. באשר לאיסור לאכול קלי, יש אומרים שהם גרעיני תבואה הקלויים בתנור שלא נטחנו ולא התערבו במים ומלח[7]. ויש מפרשים שקלי הוא קמח קלוי, שמייבשים אותו בתנור[8]. הכרמל, פירשו חכמים 'רך ומל'[9], והוא תבואה רכה ונמללת ביד, שלא הבהבה באור[10], ויש סוברים שהכרמל הוא תבואה קלויה בעוד היא בשבולים[11]. יש ממוני המצוות שמנו איסור זה כשלוש מצוות לא תעשה נפרדות: אחת – ללחם, אחת - לקלי ואחת ל'כרמל'[12], ויש שמנאוה כמצוה אחת, אף על פי שלוקים על כל אחד ואחד מהם כשלעצמו[13]. הזמן המתירבזמן שיש מקדש בנוי והעומר קרב, החדש מותר בירושלים מיד לאחר הקרבת העומר, ובמקומות הרחוקים - אחר חצות, לפי שאין הכהנים מתעצלים בהקרבתו, ועד חצות ודאי הקריבוהו[14]. המשנה מלמדת, שמשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנפת העומר, יום ששה עשר בניסן, כולו אסור באכילת חדש. ר' יהודה אומר שאין זו תקנה של ר' יוחנן בן זכאי, אלא מן התורה החדש אסור כל היום, שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה"[15]. נחלקו אמוראים בדבר: רב ושמואל אמרו, שבזמן שבית המקדש קיים העומר מתיר, ובזמן שאין בית המקדש קיים הנץ החמה של יום ששה עשר בניסן מתיר. שכן, כתוב אחד אומר: "עד הביאכם את קרבן אלוהיכם"[16], וכתוב אחד אומר: "עד עצם היום הזה"[17], כיצד? - בזמן שבית המקדש קיים – "עד הביאכם", ובזמן שאין בית המקדש קיים – "עד עצם היום הזה" – 'ועד' - ולא 'עד' בכלל. ומשום גזירה, התקין רבי יוחנן בן זכאי, שאחר החורבן כל יום ששה עשר בניסן אסור, ש"מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד אכלנו כשהאיר המזרח, אף עכשיו נאכל כן, ולא ידעו, שאשתקד, שלא היה עומר, אזי, 'האיר המזרח' התיר, ועכשיו, שיש עומר, העומר הוא שמתיר. ור' יוחנן וריש לקיש סוברים, שגם בזמן שבית המקדש קיים הנץ החמה מתיר, ולא נאמר 'עד הביאכם' אלא למצוה, שמצוה להמתין עד שיקרב העומר[18]. להלכה, בזמן המקדש העומר מתיר, ובזמן שאין המקדש קיים, החדש אסור מן התורה כל היום[19]. שגגו או הזידו ולא הביאו את העומר בזמן המקדש, יש שכתבו, שהחדש מותר בסוף היום הששה עשר כבזמן שאין מקדש[20], ויש מצדדים לומר שהחדש אסור עד העומר הבא[21]. זמן היתר חדש בחוץ לארץנחלקו אמוראים בענין אכילת חדש בזמן הזה בחוץ לארץ, במקומות שחוגגים שני ימים טובים, מאימתי מותר החדש? ושלוש דעות בדבר: יש שהתירו מיד בליל שבעה עשר כבארץ ישראל, מפני שסוברים שחדש בחוץ לארץ מדבריהם[22], ואין חוששים לאסור יום שני – כדוגמת יום טוב שני של גלויות - בספק איסור שמדבריהם. יש שהתירו לאוכלו בשבעה עשר בבוקר, מפני שסוברים שחדש בחוץ לארץ מן התורה, ולכן בליל שבעה עשר אסור משום ספק דאורייתא, אלא שמן התורה הזמן של 'האיר המזרח' מתיר, ור' יוחנן בן זכאי תיקן לאסור 'יום הנף' עד הערב - דווקא ודאי ולא ספק. ויש שהתירו לאוכלו רק בליל שמונה עשר, שסוברים כרבי יהודה, כל היום אסור הוא דין תורה, ולפיכך חוששים לספק דאורייתא[23]. להלכה פוסקים כדעה אחרונה, שחדש אסור באכילה כל יום שבעה עשר בניסן עד לערב מדברי סופרים[24]. התבואה המותרת על ידי העומרכל תבואה שהשרישה באדמה קודם לקרבן העומר - העומר מתיר אותה באכילה, אף על פי שלא נגמר גידולה אלא אחר הבאת העומר. תבואה שהשרישה אחר העומר, אפילו שהיתה זרועה כבר, כיון שלא שלחה שרשים באדמה, אינה מותרת אלא כשיבוא העומר הבא[25]. וכן שנינו: "מנין לעומר שמתיר בהשרשה? תלמוד לומר: 'אשר תזרע בשדה'[26] – עד שיהא נקלט ונשרש בשדה"[27]. נחלקו אמוראים מהו הזמן הקובע להשרשה זו, יש אומרים שהזמן הקובע הרי זה קציר העומר, שהוא בליל ששה עשר בניסן, ותבואה שהשרישה באדמה לפני הקצירה רק היא מותרת, ויש אומרים שהקרבת העומר בעזרה ביום ששה עשר - היא הקובעת[28]. להלכה, הקרבת העומר ביום היא הקובעת, ורק תבואה שהשרישה קודם ההקרבה – מותרת[29], ויש מי שכתב שזמן הקציר בלילה הוא הקובע[30]. משך הזמן מהזריעה ועד ההשרשה של תבואה לעניין איסור חדש נתון במחלוקת הפוסקים: יש סוברים ששיעורו שלשה ימים[31], ויש סוברים ששיעורו כשתי שבתות – ארבעה עשר יום[32]. איסור חדש בקרבנות שבמקדשכשם שהחדש אסור באכילה לישראל - כך גם אסור להביאו כקרבן על המזבח, וכתבו הראשונים: "אין מביאין מנחות ונסכים, לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר... מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהקדוש ברוך הוא שונאה, ואם הביא - לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן, אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו"[33]. כאמור, החדש נאסר אף למזבח ולגבוה, לכן אין מביאים מנחות, ולא מנחת נסכים של בהמה, ולא ביכורים, מן החדש קודם הבאת העומר, ואם הביא - הקרבן פסול[34]. יש מפרשים שהחדש נאסר משום 'ממשקה ישראל'[35] כלומר, האיסור להקריב לגבוה דבר מאכל האסור באכילה לישראל[36], אף כאן אין להקריב מתבואה שאסורה לישראל משום חדש[37]. ויש שכתבו שהיא מצוה הבאה בעבירה[38]. לאור האמור, לאחר הבאת העומר וקודם להקרבת שתי הלחם בחג השבועות, לא יביא לכתחילה מתבואה חדשה, ואם הביא הקרבן כשר בדיעבד[39]. חדש בחוץ לארץנחלקו תנאים אם איסור חדש נוהג בחוצה לארץ: יש סוברים שהחדש אסור מן התורה בכל מקום[40], לפי שנאמר בחדש "בכל מושבותיכם"[41], ומשמעו - בכל המקומות שאתם יושבים[42]. ויש סוברים, שאין איסור חדש אלא בארץ ישראל בלבד[43]. וכן אמוראים נחלקו בדבר: רבנן דבי רב אשי ורבינא סוברים שאסור מן התורה גם בחוץ לארץ, ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סוברים, שמן התורה אינו אסור אלא בארץ ישראל, אלא שמדרבנן אסור גם בחוץ לארץ[44]. להלכה: החדש אסור מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ ובין בחוצה לארץ[45]. ויש פוסקים שכתבו, שאינו אסור בחוץ לארץ אלא מדרבנן[46], ויש שהוסיפו וכתבו, שגם מדרבנן אין האיסור נוהג אלא במקומות הסמוכים לארץ לישראל[47]. העולם נהגו להקל באיסור זה, והפוסקים הרבו לדון בדבר, ויש מהם שלימדו זכות[48], ויש שכתבו שאין להקל[49]. איסור קצירהנאמר בתורה במצות העומר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"[50], ודרשו חכמים, שיהיה קציר זה תחילה לכל הנקצרים, ולכן אסור לקצור בארץ ישראל מחמשת מיני התבואה קודם לקצירת העומר[51]. כל תבואה שהשרישה קודם להבאת העומר, העומר מתירה, ואם לאו אסור לקצור אותה כדרך שאסור לאוכלה, עד שיבוא העומר הבא[52]. הקוצר קודם לעומר, אף שעבר איסור מן התורה, אינו לוקה והתבואה כשרה[53]. אין איסור קצירה אלא במקום שראוי להביא ממנו את העומר, ולכן שדות בית השלחין שבעמקים, הואיל ואין ראוי להביא מהם את העומר, מותר לקוצרם קודם לעומר, ואף על פי כן לא יעשה מהעומרים גדיש[54]. אפילו במקום שמותר לקצור מן התורה, כגון על ידי קיטוף של שיבולים בודדות, או בבית השלחים שבעמקים[55], נחלקו תנאים בשאלה, האם חל איסור לקצור מדבריהם. ומצינו מחלוקת במשנה: "משקרב העומר, יוצאים ומוצאים שוקי ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים" – שכן, קמח זה נעשה ונקלה לאחר הקציר עוד בטרם נקצר קרבן העומר – "דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושים"[56], שר' מאיר סובר, שגזרו חכמים שלא לקצור מן התבואה החדשה, שמא יבוא לאכול כשיקצור, ונמצא אוכל מן החדש קודם לעומר. ור' יהודה אינו חושש לכך, מפני שבני אדם נזהרים מלאכול מתבואה חדשה מפני איסור אכילת חדש כל השנה עד לזמן היתרו[57]. להלכה פסקו ראשונים כר' יהודה[58] ויש מהראשונים שכתבו שהלכה כר' מאיר[59]. מעולם המחשבהטעם המצוה – שלא לאכול מפירות השנה החדשים בלא קרבן לה'"משרשי המצוה, לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן לה' אשר נתנם - טרם יהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה, א) בדומה לזה, "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל". וכל זה להכשיר עצמנו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר פעמים רבות. וביום י"ו בניסן היינו מקריבין בזמן הבית קרבן העומר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החטים, והיא מתרת כל התבואות". (ספר החינוך מצוה שג). הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
