לראשון יש לנו חיבה מיוחדת, ציפינו לו ביותר התלהבות, את הראשון שהוא שיא ההתלהבות שלנו אנחנו מקדישים לקב"ה, להראות את האמונה שלנו שהכל מהקב"ה, ולהודות לו כל הטוב שגמלנו.

·        בִּיכּוּרִים: אדם חורש, זורע, משקה, עומד ומצפה להנות מפרי ידיו, לאחר שנות הערלה (ובכל שנה לאחמ"כ), יורד לשדה רואה ניצנים על עץ מ"שבעת המינים" , לוקח חוט אדום כורך מסביב לניצן, לסימן שזה הפרי הראשון, ולאחר שהפרי מבשיל, קוטף אותו, ומביא בשמחה שירים וריקודים לירושלים, ותהלוכות גדולות היו עושים, העשירים היו מביאים את הבכורים, בסלים של זהב, ולוקחים אותם חזרה, העניים היו מביאים בסלים של קש, והסלים נשארים לכהנים.

היה מניף את הבכורים ביחד עם הכהן, וקורא "ארמי אובד אבי" וכ"ו ומודה לקב"ה על הארץ ועל הטוב שה' נתן לו.

·        פדיון הבן: רצון ה' היה שבכורים יעבדו בביהמ"ק, שמכל משפחה תהיה נציגות של כהן בביהמ"ק, לאחר חטא העגל, נלקחה מהבכורים זכות זו, ולכן בן זכר, פטר רחם לאימו, שהוריו לא כהנים ולא לווים, צריך אביו לפדותו ביום השלושים ללידתו (ואם אביו לא פדה אותו, כשיגדיל, פודה את עצמו).

האב מברך "על פדיון הבן", ו"שהחיינו" , ונותן האב לכהן חמישה סלעים כסף (משקל 100 גרם כסף), והבן פדוי.

·        פֶּטֶר חֲמוֹר: בכור חמור זכר, פטר רחם לאמו, ששייך ליהודי, פודה אותו בשֶׂה, שנותן תמורתו.

עד לפדיון, החמור אסור בהנאה, ולאחר הפדיון החמור והשֶׂה, חולין.

מצוות הפדיון בשלושים יום הראשונים ללידתו, לאחר שלושים יום אם לא פדה אותו, או עורף את ראשו של החמור, או פודה בשה.

(כתב: בנימין מאיר כהן)