הבעילה הראשונה אחר הנישואין. בבעילת מצוה, אין הבעל צריך להפסיק באמצע הביאה ולפרוש, כדין בועל אשה שראתה דם נידה תוך כדי תשמיש, אלא יכול הוא לגמור את ביאתו כרצונו, באבר חי או מת, אף על פי שכלתו רואה דם בתולים.
אחר בעילת מצוה, האשה טמאה כנידה מדם הבתולים. ואף אם בדקה את עצמה ולא מצאה דם בתולים, הרי היא טמאה, שמא אכן יצאה טיפת דם ואבדה, או כוסתה בשכבת זרע. ועל כן הבעל צריך לנהוג עמה כנידה גמורה בכל דיני ההרחקות, אלא שהקלו חכמים בדם בתולים והתירו לבעל לשכב על מיטתה כשאינה במיטה, להבדיל מנידה גמורה שאסור לבעל לשכב על מיטתה אף כשאינה על המיטה.
כדי להטהר מטומאה זו, צריכה היא ככל נידה לעשות הפסק טהרה, ולספור שבעה נקיים, אלא שיכולה היא לעשות הפסק טהרה ביום הרביעי לשימושה ולהתחיל בספירת השבעה נקיים ביום החמישי. ברם, אם תראה אחרי הבעילה דם נידה, צריכה לספור חמשה ימים לפני השבעה נקיים ככל נידה. חמשה ימים אלו יתחילו מהבעילה כיון שכבר היתה טמאה משעת בעילת מצוה.
מותר לבעול בתולה לכתחילה בשבת. ואף על פי שיתכן שתיעשה חבורה ויצא דם, אין בזה משום חובל, או משום צער לאשה.
לאחר שבעל בעילת מצוה ומצא דם בתולים, יטול הבעל את ידיו ויברך בלא שם ומלכות: "ברוך אתה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעיין חתום על כן אילת אהבים שמרה בטהרה וחוק לא הפרה ברוך הבוחר בזרעו של אברהם".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)