אוי לנו שאנו מתים. בגמרא (ברכות לא, ב) מסופר, כי כאשר חכמים בקשו מרב המנונא לשיר בחתונת מר בן רבינא, הוא שר להם: "ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן".
בעלי המוסר תמהו על כך, הרי רב המנונא נתבקש לשיר כדי לשמח חתן וכלה, מדוע אם כן הזכיר להם את יום המיתה - דבר המביא לידי עצבות?
יש שתרצו על כך, כי הזכרת יום המיתה אצל חז"ל לא הביאה עליהם עצבות. להיפך, היו שמחים כאשר נזכרו ביום זה, כמו שנאמר (משלי לא): "ותשחק ליום אחרון". כי אין שמחה כהתרת הספקות ואין מקום להכרת האמת כמו יום המיתה. כאשר הזכיר רב המנונא את יום המיתה נזכרו בתכלית האדם ושמחו.
יש שהסבירו באופן אחר את פשר דבריו של רב המנונא: חבריו ביקשו ממנו שישיר להם וישמח אותם. אמר להם: "ווי לן דמיתנן", כלומר: אם רוצים אתם לשמוח, עליכם לא להסיח דעת מיום המיתה ועם זאת לשמוח. אם תצליחו לעשות זאת, סימן הוא ששמחתכם אמיתית היא. אולם אם שמחתכם תתאפשר רק מתוך התעלמות מיום המיתה, אין זו שמחה כי אם הוללות.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)