עדים שהעידו על בת כהן נשואה שזינתה תחת בעלה ונמצאו זוממים (ראה: "עדים זוממים"), שאינם נידונים בשריפה כאשר זממו לעשות לה, אלא בחנק כפי שזממו לעשות לבועלה.
הדין הוא, שעדים שהעידו על אדם שעבר עבירה שעונשה הוא מיתת בית דין ונמצאו זוממים, מחייבים אותם באותה מיתה שרצו לחייב בה את הנידון על ידי עדותם, שנאמר בפרשת "עדים זוממים" (דברים יט, יט): "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". יוצאים מן הכלל הם עדים שהעידו על בת כהן נשואה שזינתה, ונמצאו זוממים, שאף על פי שרצו העדים לחייבה שריפה, אין מחייבים אותם שריפה אלא חנק, כפי שזממו לעשות לבועלה, שאף הוא אין דינו כשאר הבועלים שנידונים במיתת הנבעלת, אלא דינו בחנק, שנאמר בבת כהן (ויקרא כא, ט): "את אביה היא מחללת, באש תישרף", ודורשים: היא באש תישרף ולא בועלה, ובעדים זוממים כתוב: "כאשר זמם לעשות לאחיו", ודורשים: לאחיו ולא לאחותו.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)