כמה הערות ודיוקים בגמרא ורש״י כתובות דף כה-מא

א) כתובות כה:

רש״י ד״ה או בחזקת שהוא גדול - כדאמרינן בעלמא (גיטין דף נט:) רב קרי בכהני ואע"ג דלאו כהן הוה:

שקרא אחריו לוי - ואי לאו כהן הוא אין לוי קורא אחריו דאמרינן במסכת גיטין כו׳

הנה בתחילה כתב רש״י ״כדאמרינן בעלמא״ ובהשקפה ראשונה נראה שכוונתו לגיטין נט: (וכ״כ המציין בסוגריים) אולם המעיין שם רואה שלא הזכיר הגמרא רב ורק רב הונא נזכר שם. ולכאורה כוונת רש״י ״בעלמא״ היינו להגמרא במגילה כב. ע״ש.

וק״ק מדוע לא ציין לגיטין וכמו שכתב בדיבור הסמוך.


ב)כתובות כה.

רש״י וחילוק מתנות - דהזרוע והלחיים

צע״ק מדוע השמיט ״קיבה״


ג) כתובות כז:

א"ל לדידיה זיל אייתינהו את דלאו ״אחוך״ הוא

רש״י ד״ה זיל אייתינהו את - להנהו סהדי המכירין אותו ויעידוך שאינו ״בן אביך״

ק״ק מדוע שינה רש״י מלשון הגמרא וכתב ״בן אביך״ במקום ״אחיך״ וצ״ע.


ד)כתובות לד:

חייבי מיתות, חייבי מלקיות, ודבר אחר - פירש רש״י ממון

מדוע לא כתב הגמרא ״ממון״ להדיא ומדוע נקט לה בלשון ״דבר אחר״


ה)כתובות לז.

רש״י ד״ה אלא יוצאה בשן ועין - שפחה שסימא אדוניה את עינה ויצאה לחירות מנא הות ידעה מעיקרא דתיפוק לחירות דמנטרא נפשה לזמן מוך לשימושה

הנה רש״י נקט ״עין״ אע״ג דשן נזכר קודם בגמרא. ובאמת על הגמרא קשה מדוע נקט ״שן ועין״ הרי בפרשת משפטים נזכר עין קודם וצ״ע.


ו)כתובות לח.

בין מתכוין לשאין מתכוין כו׳

בגליון הש״ס ציין לתוספות מ. ד״ה אחד כדרכה ע״ש שכתבו שכן דרך הש״ס לנקוט בסדר זה במקום שצריך לשנות הן ולאו וציינו התוספות לגמרא לה. בין מתכוין לשאין מתכוין.

צ״ע קצת מדוע לא כתב רעק״א ז״ל הגהתו לעיל בדף לה. ובפרט שהתוספות ציינו לגמרא לה. ולא לגמרא בדף לח.


ז)כתובות לט.

רש״י ד״ה וכי תימא כו׳ והאי דנקט מנין שנים משום דבבציר משתים עשרה ויום אחד אפילו הביאה שערות אינו אלא שומא כדאמרינן במסכת נדה ובקדושין

יש לעיין מדוע ציין רש״י ב׳ מקומות ולא די בא׳ מהם, ועוד ק״ק מדוע הקדים נדה לקידושין. עוד דיוק קל, אצל נדה כתב מסכת נדה ואצל קידושין כתב קידושין ולא כתב מסכת. (כעין זה העיר הבני יששכר בספרו על סוגיות חנוכה במסכת שבת כב)

ח)כתובות מ:

פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת:
היכי שיימינן לה אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה לשמשו שפחה בעולה לשמשו מאי נפקא ליה מינה אלא בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה להשיאה לעבדו ולעבדו מאי נפקא ליה מינה בעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו

פתח בבתולה וסיים באינה בעולה, ולכאורה יש חילוק גדול ביניהם שהרי בתולה היינו אשה שיש לה בתולים, משא״כ אינה בעולה היינו שלא נבעלה אבל מוכת עץ שפיר נקרא אינה בעולה.

והנה רש״י כתב ״להטעימו טעם בתולה״ ומשמע שיש לה בתולים, אולם יש לומר ״חן של בתולה״ דהיינו אשה שלא נבעלה - עיין רשב״א לעיל יא. שמוכת עץ אע״פ שאין לה בתולים לא בטל חינא שהרי לא נעשה בא מעשה ע״י איש.


ט) כתובות מא.

דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אף בושת ופגם אינו משלם ע"פ עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני אמר ליה רב פפא לאביי ניחא לה לדידה מאי דלמא לא ניחא ליה לאביה ניחא ליה לאביה מאי דלמא לא ניחא להו לבני משפחה ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה

לא הבנתי, חדא מדוע איכפת לן שיש קרוב רחוק במדינת הים דלא ניחא ליה בכך, ועוד ק״ק מהיכא תיתי שיש אחד כזה. מלשון הגמרא ״אי אפשר דליכא חד״ כו׳ משמע שזה ודאי.