מה המקור לטענתו הבאה :
אָמַרְתָּ כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי מִקְרָאוֹת אֶחָד מְקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ וְאֶחָד מְקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְבַטֵּל דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ מַנִּיחִין אֶת שֶׁמְּקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְבַטֵּל חֲבֵירוֹ וְתוֹפְסִין אֶת שֶׁמְּקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְקַיֵּים חֲבֵירוֹ, הרי לא למדנו כלל זה בין כללי הלימוד המוכרים של ר' ישמעאל ור"ע ? האם ר' אלעזר הוא שהמציא כלל זה ? או היש עוד מקומות כאלו של לימוד שכזה בתורה/במקרא - אם כן היכן ומי למדם ?
מה ההיגיון בכלל זה - מדוע שלא נלמד מהכתוב שאפשר להגיש את המנחה הן בפאה המערבית והן בפאה הדרומית של המזבח, כלומר בבחינת תפסת מרובה לא תפסת ושיהא די לנו שיתן באחת משתי הפאות הללו, כאילו כתוב : 'לפני ה' ואו אל פני המזבח', ואמנם תהיה עדיפות לקיום שתי הדרישות כאחת ובקרן אך בדיעבד אם נתן בכל אחת משתי הפאות לבדה ובכל אורכה יצא ( בצירה ביוד ) ידי חובה ?!
מדוע עדיף מבחינתו של ר' אליעזר ליצור הרמוניה בין הדרישות הסותרות ולא להשאיר את הדרישות כמות שהן בדיסוננס ( אי ההתאמה והסתירה ), מניין לנו שיש עדיפות להרמוניזציה, שמא רצה הקב"ה לאפשר לעתים גם דיסוננס ?
מה בכלל הרעיון שהגשת המנחה תהיה בקרן זו ולא במקום אחר, ניחא שתהיה לפני ה', זה פשוט, אך מדוע דווקא אל פני המזבח, במיוחד מכיון שמדובר בסופו של דבר בקצה המערבי של הפאה הדרומית ולא במרכזה מול הכבש היוצר באמת את 'פני המזבח' ?