בתיאור המשכן ניתן המידע הנוגע לאורך חלל המשכן בפירוש, ע"י ציון מספר הקרשים באורך המשכן ורוחב כל קרש ( האורך הוא גובהו ), כאשר אורך כל חלל המשכן הוא מכפלתם.
לעומת זה, רוחב חלל המשכן אינו נזכר בכתוב, ונמסר כנראה במסורת ויסודו בעיקרון הסימטריה ובהשוואה לתיאור המקדש, ג"כ באופן עקיף בלבד, כי אורך הקיר המערבי של המשכן היה אורך 8 הקרשים שעמדו שם, והוא רוחבו החיצוני של המשכן, אך עובי הקרשים אינו כתוב במקרא ואילולא נמסר במסורת ( שבת צח,ב )שהוא אמה, לא היינו יכולים לדעת בודאות את רוחב חלל המשכן.
כאמור, יסודה של המסורת כנראה בתפישה של עיקרון הסימטריה, כלומר היות ואורך הקרשים שהוא גובה חלל המשכן, היה עשר אמות, ואורך קדש הקדשים היה ג"כ עשר אמות, שכן עשר יריעות המשכן חוברו לשתי יריעות חוברות באורך עשרים אמה כל אחת, כאשר היריעה החיצונה כיסתה את הקדש (=כמו ההיכל אך במשכן ) ולכן היריעה הפנימית כיסתה את עשר האמות הפנימיות של חלל המשכן שיוחדו לקדש הקדשים ע"י הפרוכת שהבדילה בין שני החללים ותלתה תחת הקרסים המחברים את היריעות החוברות, לכן גם הרוחב נקבע להיות עשר אמות, וכפי שקדש הקדשים במקדש נעשה במידות כפולות ( הגובה שולש ) אך היחס השוה של הרוחב לאורך נשמר.
מדוע נקט כך הכתוב ?
בתפישת הקבלה, האורך מיצג את החכמה והרוחב את הבינה. החכמה היא נתון כלשהו יסודי. קו. רעיון. הבינה היא הרחבה של אותו קו מחשבה ורעיון. את הרעיון מוכרחים להביע אחרת לא יוודע. אבל את תוצר הבינה אפשר לחשוב כיוצא מאליו מהרעיון כתינוק הנולד לאמו ודומה למקור ממנו יצא. לכן ה'חכמה' כתובה ואילו את ה'בינה' על האדם להסיק בעצמו.
נלענ"ד שכך נוקטת התורה בהרבה עניינים. דבר שעל האדם להסיק בעצמו אין התורה כותבת.
האמנם על האדם להסיק בעצמו את האיסור להזיק שלא נכתב מפורש בתורה ?