דין מי שפרע בא להרתיע אדם שאינו עומד בדיבורו.
ברם היות ואין ענישה משמעותית לכך, לפחות לא בדיני אדם, מנסים חז"ל להרתיעו בדין שמים.
מי שפרע אינו רק מי שפרע אלא מי שהשמיד. השמדה (=מות ! ) היא עונש קיצוני מעבר לכל יחס לעומת העבירה הלכאורה קלה והנזק הקל יחסית שגרם מי שאינו עומד בדיבורו, אולם אם אין איום רציני ברור שגם הרתעה אמיתית אין.
חוסר המידתיות בין עבירה לעונש, דווקא בעבירות שהיו יכולות להיחשב כקלות ושבני אדם דשים בעקביהם, מעלה כמובן את שאלת ההצדקה לאיום הקיצוני וחסר המידתיות.
הבה נתאר מקרה פשוט :
ראובן מתכנן מסיבת שבע ברכות לבנו ומצפה ל20-30 אורחים, ולצורך המסיבה מזמין בין השאר אצל שמעון הירקן 4 ק"ג בננות. הוא משלם לו מראש ומבקש שידאג לכמות בננות מתאימה לבקר המסיבה. אולם בצהרי היום כשכבר עומד לגשת לחנות הירקות, מתברר מרבית האורחים לא יוכלו להגיע והמסיבה תהיה מצומצמת ל10 אנשים בלבד.
ניגש אפוא ראובן לשמעון ומודיע שאינו זקוק לכל הבננות אלא רק ל2 ק"ג מהן. אולם שמעון כועס כי אין לו למי למכור את 2 הק"ג הנותרים והבננות בשלות ויתקלקלו במהרה.
ובכן, לכאורה צודק שמעון שעל ראובן לקנות את כל מה שהזמין ולשאת בנזק. אבל האם יש יחס בין הפסד של 3 ק"ג בננות של שמעון להשמדה בידי שמיים (=מי שפרע ) של ראובן אם לא יקנה אותן ? ודאי שלא !
האם אכן מתכוונים באיום ( הלא פרפורציונאלי ) של מי שפרע לקיום האיום בפועל ?
אשמח לתגובות המשתתפים בפורום...