שבת דף קנה ע"ב בתחתית העמוד - דף קנו ע"א:

"ת"ר אין גובלין את הקלי וי"א גובלין מאן י"א א"ר חסדא

רבי יוסי בר' יהודה היא והנ"מ הוא דמשני היכי משני א"ר חסדא על יד על יד ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי והאמרת אין גובלין ל"ק הא בעבה הא ברכה...". ע"כ.

אני הבנתי את המהלך ככה: לפי ת"ק יש בעיה בעצם המגע של קמח ומים, ואדם שעושה כן עובר על איסור לישה.
לפי רבי יוסי ברבי יהודה, הבעיה היא רק כאשר מערבבים - רק אז זה נקרא "לישה".
עכשיו הגמרא מביאה ברייתא שבה כתוב שמותר לערבב, והגמרא אומרת שאפשר ליישב אותה עם רבי יוסי ברבי יהודה באופן הבא:
עצם המגע הראשוני בין הקמח והמים, בנתינת המים, הוא מותר. והערבוב מותר כי זה נעשה בשינוי (מעט מעט). עד כאן ברור.
עכשיו הגמרא אומרת שקשה מהחלק השני של הברייתא, ששם כתוב שגם תנא קמא מסכים שאפשר לערבב!
מיישבת הגמרא: תלוי אם זה בלילה עבה או רכה.

ועל זה אני שואל: גם אם זה בלילה רכה, הרי הבעיה של תנא קמא היא בעצם המגע של קמח ומים, איך העובדה שמדובר ב"בלילה רכה" עוזרת והופכת את זה פתאום למותר?