בסוגייות האחרונות אנו פוגשים שלוש מושגים שונים ,והם:
1. צוואת שכיב מרע.
2. מצווה מחמת מיתה.
3. מצווה לקיים דברי המת.

על ההבדלים ביניהם ישנם דעות שונות. ולהלן ההגדרת המקובלות במושגים אלה:

המשותף.
השניים הראשונים אינם נבדלים זה מזה במהות, אלא הם מבטאים שניהם עיקרון אחד הנוגע למצבו של האדם המצווה את רכושו מתוך התודעה\ההבנה שמותו קרוב. ובגלל מצבו הפיזי והנפשי הקשה של אדם זה,חזל פטרו אותו מן כללי הקניין הרגילות המחייבות ל 'מצווה הבריא'. מעשה קניין; דיוק בנוסח הצוואה וכו', וזאת כדי שלא תיטרף דעתו.

אלא שבמצווה מחמת מיתה
דבריו מצביעות על מודעותו למוות הקרוב של המצווה באופן מובהק, כגון שהוא עצמו מצהיר על כך ש"מצווה מחמת מיתה",
או שניכר מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שהוא מתאונן על מיתתו . ולכן הצוואה תקפה גם אם שייר לעצמו חלק מרכושו,

צוואת שכיב מרע.
ואילו בשכיב מרע הוודאות לכך נמוכה ופחות מובהקת. ועל כן נדרשות ראיות נסיבתיות נוספות - שלא השאיר לעצמו כלום, ואז מניחים שצוואתו נעשית מתוך תחושה שמותו קרב, גם אם לא אמר זאת במפורש. ויוגדר כ "שכיב מרע" .
וכך נפסק בב''י שאם שייר כלום שלא נתן, דינו כמתנת בריא,
שאינה נקנית אלא בקנין.


מצווה לקיים דברי המת.
בראשית פרק נ, יב
וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם:
ובמדרש הגדול: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום" - מכאן אמרו: מצווה לקיים דברי המת".
וי''א שלמדין זאת מכך שביקש יעקב: "ועשית עמדי חסד ואמת"

"מצווה לקיים דברי המת", פירושה שגם במקרה שאין בו צוואה תקפה, עדיין קיימת מצווה על היורשים לכבד את רצונו של הנפטר ולחלק את רכושו על פי הוראתו.

לב''י חלה מצווה זו רק כאשר המצווה השליש את רכושו עוד בחייו, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך .
ומוסיף הרמ''א המסירה לשליש צריך שתיעשה מתוך כוונה לצוות את המקבל ולמנותו כשליש לצורך העניין .

ויש שיטות שאין צורך בהשלשה אלא מספיק לצוות עליהם באופן ישיר לתת את רכושו לאחר. אבל אין זה מספיק כאשר הביע באופן סתמי את רצונו מה ייעשה ברכושו.

ובפוסקים דנין בגדריו:באם זה דין או חובה מוסרית. והאם כופין ע''כ ,ובאם זה חל גם לבקשות שאינן ממוניות -ועוד.