הקרובים.
כלומר גזירת הכתוב, ולא עניין שכלי ומובן בהגיון, כי על פי השכל ודאי שאהרן ומשה אינם חשודים שלא לומר אמת, וגם סתם קרובים אינם חשודים באופן אוטומטי שלא לומר אמת, ובמיוחד אם הם מוכרים בציבור כאנשים ישרים ויראי שמים.
מוזר הדבר ( בעיני - הקטן, שאינו יודע ) שאין קביעה זו מעוררת שום תהיה ולא הסבר של המפרשים, הרי הן בפתיחה למורה נבוכים והן במשנה תורה סוף הלכות תמורה כתב הרמב"ם :
"וכל אלו הדברים--כדי לכוף את יצרו, ולתקן דעותיו . ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים; וכן הוא אומר "הלוא כתבתי לך, שלישים--במועצות ודעת. להודיעך--קושט, אמרי אמת; להשיב אמרים אמת, לשולחיך".
ואם אין הגיון בהלכה אלא רק גזירות המלך, כיצד יכול הרמב"ם לקבוע שההלכה מתקנת דעותיו של האדם ומיישרת את מעשיו, הרי רואים כאן שאין כל קשר בין יושר דעת האדם להלכה - כנ"ל, הרי יכול אדם להיות ישר וצדיק כמשה ואהרן ולא יועיל לו הדבר ולא יוכל להעיד על מה שראו עיניו ושמעו אוזניו, ויצא קרובו מפסיד בדינו ?