א.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק יָבוֹאוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיָעִידוּ אֲמַר לֵיהּ אִי לָא אָתוּ לָא מְהֵימְנִינָא וְהָא קַיְימָא לַן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְפׇרְעוֹ בְּעֵדִים

לפי הגמרא בב''מ עה ע''ב.
"אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות, ומלוה אותן שלא בעדים - עובר משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד),

וכך פסקו הרי''ף ,הרמבם ,הרא''ש, בטור, ובשו''ע. אין זה 'אם הלווה בעדים' אלא חובה היא והנמנע מכך עובר על איסור "לפני עיוור".
בפשטות מדאורייתא וי''א מדרבנן. אולם מ''מ דין הוא ונפסק בפשטות כנ''ל.

ב.
מנהג גובר על דין ? !
והיות שאין נוהגים כך מסתמכים על דעת הריטבא שאין זה "איסור ממש לא דאורייתא ולא דרבנן, אלא מידת חסידות בעלמא הוא.

וכבר התריעו השדה חמד, היביע אומר, והפרי יצחק ואחרים ש "חלילה לזוז מפסק השו''ע ..שזוהי דעת כל הראשונים שזה דין מחייב [וקרוב] ללאו וכ''ו.

הנושא נדון רבות. ולהלן שוב מאמר מסכם בנידון. בקישור
ראו כאן

ג. להפוך בזכות.
יש כמובן דרכים המקילות על הלוואה ללא עדים :
ערבון, צק, סכום קטן שאינו מקפיד על אובדנו, פתק או חתימה על החוב בכתב ידו של הלווה ועוד נוספים.
אולם כל אלה ליישב את הנוהג בדיעבד - ולא כהסבר לנהוג כך בתחילה.