בד''כ מציינים שלושה סוגי ערבים, והם:
1. ערב.
2. קבלן.
3. קבלן שנשא ונתן ביד.

אבל בשוטנשטיין כאן מסכם ארבעה סוגים, והם:

" ישנן ארבע דרגות אחריות שהערב יכול לקבל על עצמו:
(א) ערב רגיל חייב לפרוע את החוב רק לאחר שניסה המלוה להיפרע מהלוה ולא עלה הדבר בידו.

(ב) ערב שהתנה עמו המלוה שיגבה מכל מי שירצה, חייב לפרוע את החוב למלוה (אם רוצה המלוה לתבעו ממנו) במקרה שאין ללוה קרקעות (או נכסים ידועים); אם יש ללוה קרקעות (או נכסים ידועים) אין המלוה יכול לגבות
מהערב עד שינסה לגבות תחילה מהלוה.

(ג) קבלן: אם קיבל הערב על עצמו להיות
קבלן, יכול המלוה לגבות ממנו תחילה, בין שאין ללוה קרקעות ובין שיש לו,

(ד) אם נשא הערב את המעות מידו של המלוה ונתן אותן ללוה, הוא (הערב) נחשב כלוה, והמלוה אינו יכול לגבות את חובו אלא ממנו; המלוה יכול לגבות מהלוה רק כאשר אין הערב יכול לשלם כלום.
ע''כ משוטנשטיין.
----------

(ה) ביבמות קט ע''ב מופיע לכאורה סוג נוסף לערבות המכונה "שְׁלוֹף דּוֹץ ".
...עֲרָבֵי שַׁלְצִיּוֹן דְּעָבְדִי שְׁלוֹף דּוֹץ תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה..

וברש''י שם: "שלציון" – שם מקום שמניחין הלוה ותופסין הערב.
לישנא אחרינא 'שלציון' קוראין שם הערבון על שם נוטריקון:
'שלוף דוץ' שולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב.

מצב של 'שלוף דוץ', הוא כאשר בהסכמת הערב,
המלווה "שולף" עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב.
היינו שהמלווה יכול לתבוע רק את הערב, ולא את הלווה המקורי.

לא ברור האם זה סוג נוסף, או שהוא זהה - וחיוביו שווים לסוג ד' דלעיל.
ורק השם שונה .

וקיימים שני הסברים לשם המשונה :
1. שזה שמו של מין עשב (קמוניא) ששימש לניקיון, ובדומה כאן הוא מנקה את הלווה מעיקר החוב.
2. צירוף של שני פעולות, שלוף: ששולף את עצמו מן הלוה, דוץ: מלשון תקיעה שתוקע עצמו על הערב. וכך ברש'י.