הרשב״ם כשהוא מפרש שיטת רב הונא בד״ה:שאכלן רצופות מסביר למה אין חזקה מפוזרות יעילה, שהמערער יכול לטעון וז״ל: ״מצי אמר בעל השדה האי דלא מחאי לך היינו משום דאוברת לה שנה שניה דגלית אדעתך דלאו דידך הואי והלכך לא זרעת אותה״.
ז״א שמחזיק שהוביר השדה לשנה שלימה לא החזיק כדמחזיקי אינשי וע״כ חזקתו נשברה ע״י טענת המערער.
והרשב״ם בעמוד ב׳ בד״ה דבר זריעה היא: ״דאמר ליה אי דידך הואי אמאי לא זרעת והלכך לא מחיתי״:
לכאורה, טענת המערער למה לא מיחה בהמחזיק שהחזיק בכל הנכס חוץ משיעור בית רובע זהה לטענת המערע נגד המחזיק במפוזרות.
א״כ למה הדין במחזיק חוץ מבית רובע שחזקתו מועלת על החלק שכן הזריע והפיק ממנה פירות?
למה זה שונה מהמחזיק במפוזרות שהואיל שלא החזיק כבעלים מובהק שוברת כל חזקתו, ולכאורה בזה שלא החזיק בבית רובע ג״כ גלי המחזיק דעתיה שאינה שלו, שלא החזיק כדמחזקי בעלים רגילים ע״י זריעת כל השדה והוי כעין משמט ואכיל וגלי דעתיה דלאו דידיה הוא כמו במחזיק במפוזרות?