בבא מציעא ה' ב'

"דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא התם נמי מורה ואמר דמי קא יהבנא ליה "

רב הונא מדבר לגבי שומר שטוען שאירע לפקדון דבר שהוא פטור עליו מצד הדין,ובמקום להשבע רוצה אותו שומר לשלם כסף,ובכך היה אפשר באמת לומר שמתוך שיש מקום לחשוד בו שהוא לוקח את הפקדון לעצמו(ולא משנה כמה כסף הוא משלם) ובכל זאת משביעים אותו,מכאן שאף אדם החשוד בממונא יכול להשבע וזוהי הראיה.

הגמרא תירצה את זה ב"התם נמי מורה ואמר דמי קא יהבנא ליה",
שאותו שומר הופקד אצלו פיקדון בסך אלף שקל,משלם אלף שקל עבור הפקדון ובכך בדעתו המוטעית אינו גזלן.

השאלה
אם רק דעת בית דין קובעת ולא משנה מה האדם מפרש בליבו,
כיצד נעשתה פה החלוקה בין חשוד לגזל לבין מורה היתר לעצמו?

איך ה"מורה היתר לעצמו" שונה בפועל מחשוד בגזל?הוא לא,רק שאותו שומר מפרש בליבו שאינו גוזל.וממתי בית דין מתייחס למה שאנשים חושבים בליבם?