תָּנוּ רַבָּנַן כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא
נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר 'טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּיפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים שֶׁטִּיפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא'
נַעֲנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר 'טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגַּלְגַּל חַמָּה שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא'
נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר 'טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵאָב וָאֵם שֶׁאָב וָאֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא'
נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר 'חֲבִיבִין יִסּוּרִין' אָמַר לָהֶם 'סַמְּכוּנִי וְאֶשְׁמְעָה דִּבְרֵי עֲקִיבָא תַּלְמִידִי שֶׁאָמַר חֲבִיבִין יִסּוּרִין' אָמַר לוֹ 'עֲקִיבָא זוֹ מִנַּיִן לָךְ' אָמַר 'מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָים [וְגוֹ'] וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' וּכְתִיב
גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לִימֵּד תּוֹרָה וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִימֵּד תּוֹרָה אֶלָּא מִכׇּל טוֹרַח שֶׁטָּרַח בּוֹ וּמִכׇּל עָמָל שֶׁעָמֵל בּוֹ לֹא הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב אֶלָּא יִסּוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר וַיְדַבֵּר ה' אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה
וּכְתִיב וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַים לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים הָא לָמַדְתָּ שֶׁחֲבִיבִין יִסּוּרִין'

הקורא סיפור זה מבין מיד שיש עומק מיוחד בהנהגתו ודבריו של רבי עקיבא עם מורו רבי אליעזר, אך אין הדברים מבוארים בפירוט על המקום.
מדוע דרש דברים הפוכים לחבריו, ודווקא בזה יישב דעת רבו ?
אני מבקש להסביר את העניין על פי השוואה לדרשה המובאת במכילתא בתחילת פרשת בשלח
[יג, יח] ויסב א-לקים את העם -
כדי לעשות נסים וגבורות: במן, ובשליו, ובבאר.
ר' אליעזר אומר:
כדי ליגעם, שנאמר: ענה בדרך כחי קצר ימי וגו.
המדבר, כדי לצרפן, שנאמר: המוליכך במדבר הגדול והנורא.
ים סוף, כדי לנסותם, שנאמר: אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וגו'.
ר' יהושע אומר:
דרך, כדי ליתן להם את התורה, שנאמר: בכל הדרך אשר צוה ה' אלהינו אתכם תלכו.
ואומר: כי נר מצוה ותורה אור.
המדבר, כדי להאכילם את המן, שנאמר: המאכילך מן במדבר וגו'.
ים סוף, כדי לעשות להם נסים ונפלאות, שנאמר: שכחו אל מושיעם עושה גדולות וגו'.
ואומר: ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות במדבר.

דומה שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע ביסוד ההולכה במדבר של בני ישראל ע"י הקב"ה. רבי אליעזר בשיטת רבו שמאי הזקן, סובר שההליכה במדבר אינה אלא הכנה לכניסה לארץ ישראל אך אין לה תכלית ומעלה עצמית, וכל כולה אינה אלא חינוך וביטול לצדדים שליליים ש'נדבקו' לישראל בגלות מצרים ושצריך לסלקם, ולכן תושג ביגיעה, צירוף ונסיונות שסיכומם הוא יסורים. אלא שהיות ומכינים הם לטוב שבסוף, לכן חביבים הם.
ואילו רבי יהושע, כשיטת רבו הלל הזקן, סבור שההליכה במדבר ערך עצמי לה, וכולה חיובית. בתקופת ההליכה במדבר קבלו ישראל את התורה, זכו ללומדה בלי יגיעה ע"י שאכלו מן ושתו ממי הבאר ולא בלו שלמותיהם, ונעשו להם נסים רבים, כך שהתרגלו לחיות בצל השגחת הקב"ה הישירה לקראת הכניסה לארץ וכך שיכנסו כשכבר יודעים הם היטב עד כמה כדאי להם לקיים את התורה.
ולכאורה ההליכה במדבר היא כמאזניים שוים, ששני הצדדים נכונים ואינך יכול להכריע ביניהם, וכך היה גם הויכוח בין שתי השיטות

ולכן כשנכנסו הארבעה לרבי אליעזר, היו שלושת הראשונים מתלמידי בית הלל ודבריהם בשיטתו כלל לא הניחו את דעת רבי אליעזר השמותי, ורק רבי עקיבא, שלמד אצלו אך גם אצל רבי יהושע וגם אצל נחום איש גמזו והכיר את שיטות שני הבתים היטב, הבין מדוע אין דעת רבי אליעזר מתיישבת. לכן נקט בשיטת בית שמאי ורבי אליעזר עצמו, כי הבין שכך יוכל ליישב דעתו שהנה יש מי שמבין כמהו. ובמה יישב דעתו ?, בהוכיחו שלעתים אין ברירה אלא להודות לשיטת שמאי, שיש ערך חינוכי ליסורים שלא יושג בהשפעת רוב טובה. ואכמ"ל.