האונס חייב לשאת את האנוסה ( אם היא מתרצה לכך ) ונאסר עליו לשלחה כל ימיו, וראו את שני המאמרים על הדף היומי היום המתלבטים בהסבר העניין, כי לכאורה מי בכלל תרצה להינשא לאנס ?
ואמנם בניגוד למה שחושבים על פי פרסומי התקשורת, מרבית מקרי האונס מתרחשים בין שני בני זוג שהיתה להם היכרות מוקדמת. יש להניח שכפי שהיה מקובל בתקופת המשנה, ביהודה - בניגוד לגליל, היו זוגות שהתיחדו כבר לפני חתונתם, כך היו מקרי אונס של נשים בידי חתניהן, כלומר בעליהן המיועדים, שלא יכלו לשלוט בתאוותם עד אחר החתונה ואנסו את כלותיהם לפניה.
יש להניח שלמקרים כאלו מתיחסת התורה. מצווה התורה על מי שנכשל ולא שלט ביצרו, שיראה שלא רק מחמת תאוה אנס את כלתו אלא שגם אהבה גדולה אליה היתה בליבו, עד כי לא יוכל לשלחה כל ימיו. רק כך ניתן להבין מדוע מתרצה הנאנסת להינשא לו, כי היה בעצם בחיר ליבה או לפחות היתה מיועדת ומשודכת לו מכבר.
גם קשה לכאורה להבין, כי אם בסתם אונס אלים היה מדובר, מדוע תעניש התורה אנס לשאת את אנוסתו וגם לא לשלחה לעולם, וכי לענות את החוטאים באה התורה וכי הנישואין כמו כלא ייחשבו עם עבודת פרך ?
אלא ודאי כנ"ל, 'ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה' ולא רק סתם אשה אלא אשה אהובה עד ש'לא יוכל' מחמת אהבתה 'לשלחה כל ימיו'.
ההסתכלות על עשה ולא תעשה כעניינים טכניים במקרים כאלו אינה ראויה לענ"ד...