א.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא רָאִיתִי אֶחָד שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵירוֹ לְחוּרְבָּה וְרַצְתִּי אַחֲרָיו וּמָצָאתִי סַיִיף בְּיָדוֹ וְדָם מְטַפְטֵף וְהָרוּג מְפַרְפֵּר אָמַרְתִּי לוֹ רָשָׁע מִי הֲרָגוֹ לָזֶה אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה
אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאֵין דָּמְךָ מָסוּר בְּיָדִי שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת אֶלָּא הַמָּקוֹם יִפָּרַע מִמְּךָ אָמְרוּ לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ וָמֵת.

ב.
דיני ראיות היא אחת מהנושאים בהן נוצר ניגוד והתנקשות בין דיני התורה לחוקי המדינה . המסתמך רבות על 'ראיות נסיבתיות'.

וז''ל הרמבם בספר המצוות ר''צ.
...ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול. לפי, שהדברים האפשריים יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאד, ומהם בינוניים בין אלו, וה'אפשר' רחב מאד. ואילו הרשתה תורה לקיים עונשים ב'אפשר' הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחויב המציאות, כדוגמת מה שהזכרנו – כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה, ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול, באומדן קל לפי דמיון השופט.

לפיכך, סתם יתעלה את הפתח הזה, וציוה שלא יקוים שום עונש, אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, בירור שאין בו שום ספק, ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן.

ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד – הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי. ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים".

ג.
.... בהיעדר עדים כשרים, מבהיר הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"כד ה"א) כי הדיין צריך לפסוק לפי אומד דעתו:

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה... אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

אומנם הרמב"ם כתב שחכמים החליטו למנוע הסתמכות על שכנוע, מחשש שדיינים שאינם ראויים יכריעו באופן שרירותי.
בכל זאת, להלכה נפסק כדעת הרא"ש שבמקום שבו יש ראיות נסיבתיות ('אומדנא דמוכח') ניתן להכריע על פי שכנוע.

ד.
ואולם ראה בארוכה ע''פ הפוסקים לאורך הדורות - רץ כצבי שיעור 233.
וכאן ב 'למעשה' [סעיף 4] חשוב לציין כי ישנו הבדל מהותי בין הדין האזרחי הנוהג להלכה בתורה בעניין זה.
על פי הדין האזרחי הנוהג, הכרעה נעשית בדרך כלל על פי נטייה קלה לטובת אחד הצדדים (מה שמכונה: מאזן ההסתברות – עמידת הגרסה בנטל השכנוע בשיעור הגבוה מ-50%), ואילו בהלכה יש צורך בשכנוע מעבר לספק סביר....

ודיון ארוך מפורט הלכתי ומשפטי באתר - בדין.

ה.

ראה רץ כצבי שיעור 233

מתוך מאמר ב'למעשה' כאן.

ודיון ארוך מפורט הלכתי ומשפטי ב דין

וראה במאמר גם את המובאות בשם ר' אשר וייס כאשר בפועל אין היום עונש מוות.