א.
...שַׁעַזְרַק טַיָּיעָא אִינַּדַּב שְׁרָגָא לְבֵי כְנִישְׁתָּא דְּרַב יְהוּדָה שַׁנְּיֵיהּ רַחֲבָא וְאִיקְּפֵד רָבָא אִיכָּא דְּאָמְרִי שַׁנְּיֵיהּ רָבָא וְאִיקְּפֵד רַחֲבָא וְאִיכָּא דְּאָמְרִי שַׁנְּיֻיהּ חַזָּנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא וְאִיקְּפֵד רַחֲבָא וְאִיקְּפֵד רַבָּה
מַאן דְּשַׁנְּיֵיהּ סָבַר דְּלָא שְׁכִיחַ וּמַאן דְּאִיקְּפֵד סָבַר זִמְנִין דְּמִקְּרֵי וְאָתֵי.

ועובדא הוה !

ב.
"בבית הכנסת בית צבי [אגריפס 28 י-ם] שימש כרב ו מ,מ, אייזנשטיין מנאמני ביתו של ר' שמואל סלנט, ובנו ר צבי היה הגבאי. במרכז ביהכ''נ מעל הבימה תלויה מנורת קנים מהודרת, שבעבר דלקה באמצעות שמן וכיום מחוברת למערכת החשמל. מנורה זו, זוכרים ותיקי המתפללים, העמידה פעם אחת את בני המקום בפני בחירה לא פשוטה.

אחד המבקרים המזדמנים לבית הכנסת התרשם עמוקות מן המנורה הנושנה והציע בו במקום לגבאי הוותיק, ר׳ צבי אייזנשטיין, כי ירכוש אותה כמעט בכל מחיר. הגבאי המסור לא ידע כיצד להשיב להצעה המפתיעה: מצד אחד זה היה פתח לרווחה כלכלית בבית הכנסת הקטן, הנאבק על קיומו בלאו הכי. מצד אחר.את המנורה הלוא תרם מישהו שקיווה כי תשמש בבות הכנסת בלבד!

כדי שלא להכריע בדבר בעצמו ביקש ר׳ צבי שהות של ימים אחדים, והציג את השאלה בפני אחד מחשובי הרבנים [ אולי להרב וולדנברג שלעיתים התפלל שם] בירושלים. רב זה פסק כי אף שבכסף המובטח והיה אפשר להפעיל את בית הכנסת במשך זמן רב, אין זה מן הראוי למכור תרומה שהוקדשה לבית הכנסת.

ימים אחדים לאחר שנמסרה ההודעה לרוכש הפוטנציאלי המאוכזב נכנס לבית הכנסת אדם בלתי מוכר אחר. התברר שאותו אדם היה נכדו של תורם המנורה, שכל רצונו היה לראות את החפץ הנאה שסופר לו שתרם זקנו לבית כנסת ירושלמי קטן ...
המתפללים הראו לנכד הנרגש את המנורה ונשמו לרווחה על כי הצליחו
לעמוד באתגר המיוחד שעמד בפניהם."
ע''כ מספרו של ר. גפני בית תפילה.

ואין הדבר רחוק מלומר שפסקו של הרב היה בהסתמך על גמרא זו שלנו.