א. בעא ר' דימי האומר לשלוחו. לכ' הרי הרגע הבאנו ברייתא על זה. אמנם שם מדובר על האומר לשלוחו שחוט, והלך השליח ומצא שכבר שחוט. כאן הבעיא האומר לשלוחו שחוט, והלך השליח ולא הודיע לבעה"ב אם קיים מצוותו ובעה"ב מצאו שחוט. ודוק.

ב. לכי תיכול עליה כורא דמילחא. ברש"י פירש כשתמדוד לי. והיינו כייל מלשון מדידה, והיא מילה עברית גם כן, "וכל בשליש עפרהארץ" והוא קמץ רגיל הנקרא כמו פתח אצל עדות המזרח, ולא כיש טועין בזה. ואחר שפירש"י תמדוד, הוסיף תמדוד לי, למרות שזה לא נזכר להדיא, כי אחרת מה טעם,

ועוד כ' רש"י דהיינו בדיחותא. אמנם יש לציין להקדמת שערי יושר על כגון דא בסוגיא דזה נהנה וזל"ח לכי תשמש לי, דמייסד הגרש"ש דעל ידי השימוש הוא יותר מקשיב ומקבל. יעוי"ש היטב.

וקצת בדומה, המשגיח ר' ירוחם היה נוהג לגבות מן האורחים שבאו למיר (בפרט בימי אלול) איזה מטבע קטן עבור שמיעת שיחותיו. והסביר שכך טבע האדם, אם הוא משלם, הוא משתדל לנצל. וזה נורא. לשמוע שיחה מאביר המוסר ר' ירוחם, עלולה לא להספיק, מטבע קטנה תגמור הענין. וזה לך האות כמה שזה נכון, צא ולמד מאדם שקנה עיתון. אותו עיתון שהיה נופל לידו חינם, לאחר שהיה רואה בו שתים שלש שורות ריקות מתוכן היה זורקו מידיו, ואילו לאחר ששילם הוא לא מחמיץ כמעט שום מודעה, הרי אם לא יקרא חצי עמוד נמצא בזבז פרוטה לשוא... ואע"פ שזמנו הרבה יותר יקר.

ג. באשפה שבבית. ובתוס' דפליגי גם בשוק בלא אשפה. וזה חידוש כי שם ע"כ פליגי במחלוקת שונה לגמרי האם אדם עשוי לזרוק נבלתו בשוק לא באשפה, ואין קשר לפלוגתתם שלנו. ובמקרה פליגי בשתי תופעות האם אדם עשוי וכללום במחלוקת אחת.

ד. בסוף הסוגיא בעמ' ב' רש"י פי' רק את הנראין הראשון ודחק עצמו דממילא שמעינן דפליגי באשפה שבבית.והוא פלט מדוע הוצרך לידחק, הלא בהכרח להמשיך ולפרש דנראין דברי ר' חנינא המיקל לר' יהודה בבית עצמו, והשתא בהכרח (ולא רק משמע) דפליגי באשפה שבבית.